פנינת הקווקז
מסע אל הנופים הציוריים והשווקים הססגוניים של גאורגיה יהלך קסם על חובבי הטיול, הצילום, הארכאולוגיה והמיתולוגיה
יכולתי למלא מאמר שלם רק על המטבח הגיאורגי הבריא והמזין. להלל את הבשרים והדגים, המתאבנים והזיבדה הטבעית המוגשת לקינוח ולצידה מרקחת ריבות טעימות להדהים. יכולתי להפליא אודות הפירות הדשנים, העסיסיים, היין הנשפך כמים והצ'הצ'ה, מעין משקה וודקה או גראפה מקומי המוגש לעתים גם כקינוח, ואולם קצרה היריעה מלהכיל.
באחת מהפסקות הצהריים ביום הרביעי לטיול, כאשר אנשי הקבוצה אליה הצטרפתי, הפעם כמטייל פנו לאכול, מצאתי עצמי משוטט לאורכו של הרחוב הראשי בעיירה ההררית פאסאנאורו (Pasanauro ) ומצלמתי בידי. רוח של סתיו נשבה בין בתי העיירה הנמצאת בגובה של 1700 מטר מעל פני הים, צפונה לטביליסי הבירה, בואכה רכס הקווקז הגבוה. עלי שלכת ניתקו מצמרות עצי הדולב שהיו נטועים לאורך הרחוב, נשרו אל הרחוב וציפוהו במרבד רך של זהב, בתי העיירה ניצבו דוממים, מתפוררים, קירותיהם מתקלפים, כמו מצוירים בתכסית מקסימה של יושן. השעה 14:00, חבורת ילדים שבה מבית הספר המקומי בצהלה. "היי", קורא לי אחד מהם בחיוך מבויש, "אינגליש?", נדיר לשמוע הברות באנגלית בגיאורגיה. שתי ילדות ממהרות לביתן, ילקוטים על הגב והן משיחות בינן, שמא על השיעורים, או על הבנים, לך תדע.
בשולי הדרך נטוי בית קטן, קירותיו לבנים ומצהיבים ועל מדרגות פתחו יושב איש זקן, מקל הליכה מונח לצידו והוא בוהה לעברי. אני מצלם אותו בסתר. שני פועלים הנמצאים במנוחה מעבודתם מבחינים בי ובמצלמה שבידי, מבקשים אף הם להצטלם, הם מחייכים, קורני אושר, זיפי זקן בן יומיים מעטרים את לחייו של השמאלי בהם ופיו מדיף ריח אלכוהול. הפסקת צהריים, אתם יודעים...
פניתי ימינה אל סמטא ציורית, מפלס את דרכי בעדינות בין שלושה חזירונים מחרחרים, כלב גדול ושתי תרנגולות מצווחות ופורחות. בתי העיירה צנועים, נמוכים וכמעט כל בית עוטה גפן או עצי פרי אחרים, גם תאנים. ממש "איש תחת תאנתו ותחת גפנו". אדם לא צעיר יוצא אל חצר ביתו, פורס לרווחה גרגרי אוכמניות לייבוש על גבי מגש עגול, לבטח יירקח מהן ריבה טעימה, אני ממשיך בדרכי לכיוון הנהר השוצף בעברה המערבי של הסמטא ופוגש בשתי הנערות ששבו זה עתה מבית הספר. עכשיו הן ישובות סביב שולחן בחצר ביתן. אישה צעירה, בוודאי אימן, יושבת לידן, על ברכיה ישוב תינוק שתולה בי עיניים גדולות, חומות ומופתעות והן טורחות על הכנת שיעורי הבית. האם הצעירה, הבעת פניה חמורה, איננה מוותרת. לפני הפינוקים ואפילו לפני ארוחת הצהריים, מכינים את מטלות בית הספר.
גיאורגיה (גרוזיה, נהגנו לכנות אותה, כמו הרוסים) לטעמי, הינה ארץ כל האפשרויות והחלומות. זוהי מדינה ששורשיה עתיקים ביותר, המוליכים לסיפורי המיתולוגיה היוונית ואפילו קודם לכן ואשר זכתה לעצמאות בעייתית משהו מזה כ-15 שנה. המדינה משתרעת על פני שטח, ברובו הררי, של כ- 69,70 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-5.2 מיליון תושבים.
במסע לאורך כבישיה של הארץ (רובם משובשים) לאורכה ולרוחבה ניכרים שרידי הניתוק בינה לבין ברית המועצות, האחות הגדולה אשר שלטה בגיאורגיה מאז 1921, והותירה את רישומה על הארץ הנפלאה הזאת. מתחמי תעשייה שלמים, אשר בעבר נהגו לייצר בהם את מכסות מוצרי התעשייה ולספקן לאחות הסובייטית הגדולה ניצבים ריקים ונטושים, מתקני החרושת, המנופים, המחסנים, מסילות הברזל וקרונות הרכבת הישנים, מוטלים בצידי הדרכים, מעלים חלודה, כאבן שאין בה הופכין. מראה מדכא. כמו נערה צעירה המחליטה לעזוב את בית הוריה החם ולהתמודד לבד עם גורלה.
אכן, גיאורגיה מתמודדת מזה חמש עשרה שנה על עצמאותה ועל גורלה. לאחר שנים של מלחמות אזרחים ומריבות בלתי פוסקות בין שוחרי החופש בעלי הנטייה מערבה לבין הבדלנים המקומיים, השואפים לשמר את הקשר עם רוסיה, יש כיום בגאורגיה שלטון צעיר ודינאמי המבקש לתלות יהבו בקשרים עם מערב אירופה ועם הגוש המערבי המתקדם. הרוסים, בלשון המעטה, לא ממש אוהבים את זה ומנסים לחבל במאמצי ההינתקות הגיאורגיים בכל צורה אפשרית, כרגע, בדרכים דיפלומטיות כמובן. הם מעכבים סחורות העוברות בגבול הרוסי, משמיצים בסתר את מנהיגיה של גיאורגיה ואף מנסים להפעיל סנקציות סמויות על מדינות הגוש הסובייטי לשעבר אשר יסחרו עם גיאורגיה.
ומה כבר יש לגיאורגיה להציע לשכנותיה? הרבה מאוד מים מינרליים המיוצרים במעיינות בורג'ומי, ירקות ופירות טריים, רכז פירות, יין, מוצרי תעשייה קלה ומכונות, דברים מסוג זה. ענף התיירות, גם אם יושב הוא על מכרה זהב תיירותי, מתקשה לקיים תנאים מערביים ויש לקחת זאת בחשבון כאשר מחליטים לנסוע לגיאורגיה
לחובב הצילום מזמנת גיאורגיה מאות ואולי אלפי מצבי צילום מרהיבים בשל נופיה שלא ייאמנו, בשל אנשיה הצבעוניים, המיוחדים והנעימים ובגלל הסמטאות העתיקות, הישנות והמתפוררות המשתרגות בערים הגדולות ובכפרים האתניים.
לחוקר ולמתחקה אחר סיפורי המיתולוגיה היוונית, מגישה גיאורגיה את ארץ "גיזת הזהב": אל ארץ "קולחיס" (גיאורגיה, בעת העתיקה), כיוון הנסיך יאסון את מסעו, מפליג על ספינה ושמה "ארגו" ומלווה בחבורת גיבורים מופלאים ("ארגונאוטים") בהם הרקולס, במטרה להביא את גיזת הזהב. לתייר הוותיק שכבר ראה הרבה מקומות בנסיעותיו, מציעה גיאורגיה שפע אתרי ביקור מרתקים. יישובי מערות, מנזרים קדומים, מבצרים, נהרות שוצפים, חקלאות מסורתית, שווקי פשפשים ועתיקות, מזכרות אתניות ועוד הרבה מראות נדירים.
לחובבי האדריכלות והאמנות מציעה הארץ שפע של מבנים בעלי עיצוב ארכיטקטוני יוצא דופן. שנים של השפעה רוסית, תורכית, פרסית, מערבית ומזרחית כאחד, נתנו אותותיהן במבני הערים. יש בה ארמונות יפהפיים, בתי מגורים ציוריים בעלי מרפסות מעוטרות להפליא, מעקות ומשקופים ציוריים. יש בה כנסיות, בתי כנסת ומסגדים, בתי מרחץ ושווקים, מוזיאונים לרוב ועוד.
ואילו לי, שמזה חודש ימים ישבתי ספון בביתי, משועמם ומובטל בשל ביטולי טיולים (בגלל המלחמה ההיא ועוד סיבות), הייתה גיאורגיה השתלמות נהדרת, בלתי רגילה, הזדמנות להכיר ארץ נפלאה, נופים עוצרי נשימה ואנשים חמים ומיוחדים, מכניסי אורחים במלוא מובן המילה.
מן הסתם בחרתי להתחפש למטייל, לשמוע מדריך אחר ואף ללמוד ממנו, להאזין לרחשי הקבוצה. אז רכשתי חבילה של טיול מאורגן לגיאורגיה באמצעות חברת "דרכים", הגעתי למפגש הקבוצה עם המדריך ועל פי הנחיותיו המדויקות, דאגתי להביא לטיול את כל הציוד הנדרש לארץ שכזאת: פנס כיס, נייר טואלט, מטהר אוויר, כובע ונעלי הליכה, נשנושים, מטריה, מחברת רישום ובעיקר מצלמה.
היום החמישי לטיול. את הלילה לנו במלון חביב בכפר הסקי גודאורי וכעת אנחנו בדרכנו אל עיירת ההר קזבגי, הנמצאת למרגלות ההר הגבוה קזבאק (5040 מ' מע"פ הים).
שעות של נסיעה מטלטלת עוברות עלינו, לאורך דרך משובשת, על פני הרי הקווקז הגבוה. הנופים והמראות שאנו חולפים על פניהם, מהממים. מדרונות ההרים המכוסים צמחייה עשבונית מבהיקים בצבעי ירוק צהבהב ומנוקדים באלומות פירמידה גדולות של קש וחציר אשר נאספו בקפידה על ידי האיכרים לקראת עונת החורף המושלגת. הדרך זרועה בכפרים קטנים ובבתים בעלי גגות פח משולשים, בשרידי מצודות דרכים עתיקות ובמגדלי שמירה ישנים. פרות דשנות רועות בלב ההר או מן הסתם, חולפות על פנינו באמצע הכביש באין מפריע. אני מקלל בליבי את נהג המיניבוס (ההוא שמצטלב כל אימת שחולפים על פני כנסייה) בעוון הקפיצות הרבות והטלטלות ומאשים אותו בכישלונותיי לצלם תוך כדי נסיעה ולהנציח עוד, עוד ועוד מן הדרך המדהימה הזאת.
מגיעים אל העיירה, עוצרים להתרעננות, השמיים מתבהרים, ענני צמר צחורים שטים בשלווה על פסגתו המושלגת של ההר הגבוה קזבאק, המתנשא ממערב העיירה. אנחנו מחליפים כלי רכב ועולים על ג'יפים קטנים. נהג הג'יפ שלנו, שזוף, קשוח ומגודל זיפי זקן שנראה לי כמאפיונר גרוזיני הררי וכמנהל העניינים פה, מיטיב לנהוג את רכבו בין האבנים והמהמורות האינסופיות בדרך אל ההר. מ
ראי העמק הולכים ונחשפים לנגד עיננו. העט אינו יכול לתאר, העיניים אינן יכולות להחיל, הנפש הומייה למראה הנופים עוצרי הנשימה. אנחנו חולפים על פני דרך עפר העוברת בלב כפר עתיק שבתיו ישנים וכמו נוטים לנפול. את דרכנו חוצה נער צעיר רוכב על סוסו השחור והאצילי, נוהג את פרותיו אל האחו. קאובוי של קווקז. כמעט מגיעים למעלה. לאן? אל אחת מנקודות הנוף היפות ביותר שעמדתי בהן בחיי. מנגד נשקפת הכנסייה העתיקה, בולטת כפטמת שד זקורה על ראש ההר, כנסיית "השילוש הקדוש".
הנהג הקשוח, דווקא מתחשב בגחמות הצלמים ומתנדב לעצור בנקודה מסוימת במחצית העלייה אל הכנסייה. "פוטו, פוטו" הוא אומר ואני ישר אומר "דה, דה". אנחנו יורדים לצילום, לא כולם בג'יפ פריקים לצילום כמוני ויש שמקטרים, "למה צריך לעצור בכל פעם?". "נו, טיול מאורגן", אני אומר לעצמי, אין מה לעשות, לפעמים מתפשרים. אנחנו מצלמים ומצטלמים ואז אני אומר לנהג להמשיך לנסוע עם שאר הנוסעים, אני כבר אמשיך ברגל מנקודה זו. כ-500 מטרים לפני, אני חש שאני מוכרח להתבודד עם הנוף, עם נזר הבריאה, עם קדושת המראה. אני ומצלמתי.
אני עולה ומטפס, הכנסייה הולכת ומתקרבת אלי (או שמא, אני מתקרב אליה), האנשים כבר הגיעו אל ראש ההר, מתרכזים סביב המדריך. אני מצלם בטירוף, באובססיביות. אני מגיע, מתנשף, למרגלות הכנסייה. השמש בעיניים, לא כל כך טוב לצילום, אני חייב לעקוף את הכנסייה ממזרח. אני גולש אל המדרון התלול ממזרח לכנסייה, מוצא מרעול (משעול מרעה) והולך לאורכו. הכנסייה נגלית לפניי במלוא הדרה בזוויות צילום מרהיבות. גן עדן לצלמים. כשכוחותיי כמעט כלים אני מגיע אל חברי הקבוצה ויחד עימם, מתנשף ונשנק אני פוסע אל תוככי הקודש, אל ריחות הקטורת ואל ציורי הקיר העתיקים בני 700 שנה ומעלה המשורטטים על קירות הכנסייה.
עוד ביקור אחד במוזיאון הלאומי, באוצרות הזהב והכסף של גיאורגיה מן העת העתיקה, עוד סיבוב בשוק העתיקות. אני לא קונה יותר דבר, כבר רכשתי לי מסיכה מקורית של שלושה פרצופים גרוזינים, חרב עתיקה, פסל חימר של שיכור גרוזיני וספר לימוד החיוני למקצועי. אה, כן, וגם מנדולינה גרוזינית בעלת שלושה מיתרים, כזאת שהגיאורגים פורטים עליה כשהם מזמרים את שירי הגעגועים והאהבה שלהם.
אני מסתובב בשוק להנאתי, סתם, רואה, שומע, מרחרח ומצלם. הינה רוכל זקן משועמם, בין אצבעותיו הרועדות נעוצה סיגריה דולקת והוא מזמין את רעיו השכנים למשחק שח. הוא מביס אותם אחד אחד. אני מצלם, מכל מיני זוויות. אני פונה אל העיר עצמה, מנציח עוד מעט מן האדריכלות המפתיעה שלה, מאנשיה הצבעוניים, המיוחדים והאדיבים, מטייל לאורך הפארק, מבקר בשוק הציורים והמזכרות, אני מצלם את ציורי הנוף של העיר טביליסי.
אחר הצהריים אנחנו נוסעים למלון, לילה אחרון לפנינו ויש לנו כעת מעט זמן פנוי עד ארוחת הערב. אני לוגם משהו חריף בתוספת חטיפים פריכים ונופל שדוד, עייף וסחוט על מיטתי. עוד מצפה לנו ארוחת ערב. שוב המתאבנים הטעימים להפליא הללו, מתובלים באגוזים, בבוטנים ובכוסברה. המרק ובו ירקות מתובלים ועיגולי שמן רכים צפים על פניו. שוב היין הזורם כמים, הבשר העשוי כדבעי ותפוחי האדמה הצלויים להפליא...
כמה מילות פרידה ואני עוזב את הקבוצה, לוקח מונית מן המסעדה ונוסע אל השדרה הראשית בטביליסי, שדרת "שותה רוסתוולי", המוקדשת לזכרו של מחבר הפואמה הגאורגית הנודעת, "עוטה עור הנמר", בן המאה ה- 13. אני נוטל את מצלמתי לסדרת צילומי לילה. למרות, ואולי בגלל ההזנחה, היושן, הרומנטיות של העיר המוארת והמיוחדת הזאת אני מוצא בה יופי שלא יתואר. אני מצלם את ארמונותיה והיכליה, את בית העירייה ואת האקדמיה הטכנולוגית, את מזרקותיה, ובייחוד את המזרקה המנגנת שמימיה מתפתלים ומשחקים לפני כשברקע מנוגנות יצירות קלאסיות, המים מקפצים ומשפריצים ותושבי העיר שמחים ורוקדים מסביב למזרקה שבחזית בניין הפילהרמוניה הגיאורגית.
גיאורגיה היא הפתעה גדולה עבורי. ארץ מקסימה, נהדרת, יפהפייה, ארץ שיש בה שפע של אתרי ביקור מדהימים: יישובי מערות עתיקים, ערים קדומות וחדשות, מורשת מפוארת, מיתוסים וסיפורי מיתולוגיה, כנסיות, מסגדים ובתי כנסת. מדינה ענייה שנעצרה מעט תוך כדי משק כנפי ההיסטוריה המודרנית הדוהרת ותושביה כמו מתחילים לבנותה מחדש. ארץ שאנשיה הינם הנכס הגדול ביותר שלה. לבביים, צנועים, מכניסי אורחים חסרי לאות ובשלנים מאין כמותם. והיא נמצאת במרחק של שעתיים טיסה מישראל. אנא, אל תבואו בהמוניכם...
עוד על תיירות בגאורגיה
עוזי טאובר הוא מדריך טיולים, צלם ומרצה, אשר הוציא לאור ארבעה ספרים בנושאי צליינות ותיירות בארץ הקודש, וכן ספר אחד על חוויות עולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
