נשארו ידידים - תל-אביב

נשארו ידידים
41 שנים אחרי שיצאה המהדורה האחרונה של "ידידיי מרחוב ארנון" מאת לאה גולדברג, נראה כי הספר מעולם לא היה רלוונטי יותר. הרחוב עדיין קטן, אוטובוסים אינם עוברים בו, תנועת האנשים מועטה, ולצד המדרכות חונות מכוניות השייכות לסלבס איכותיים במיוחד. רק סכסוך על שירותי בית הכנסת,שדב נבון מככב בו, מעיב מעט על הפסטורליות הכללית

נעמי רייכמן, הילה קובו , 18.01.08, 13:07

הבית הכחול כיום
צילום: ראובן קסטרו

ביום שני השבוע, 14 בינואר, בדיוק 38 שנים לציון יום מותה של המשוררת, המתרגמת והמחזאית לאה גולדברג, לא היה אפשר להרגיש בתכונה מיוחדת ברחוב ארנון, הרחוב שהתגוררה בו 20 שנה, כל תקופתה בתל אביב לפני שעברה לירושלים. איש לא נכנס לחצר הבית מספר 15, איש לא המשיך לאורכה עד דירת הקרקע העורפית של הבניין, זו שעדיין יש לה מרפסת אשר אפשר לראות ממנה קצה ים. איש לא זכר. או שאולי הזיכרון חי אבל לא היה מי שיתרגם אותו למעשה של ממש. הכתבה הזאת היא ניסיון לזכור ולהזכיר את הרחוב המיוחד הזה בצפון הישן של העיר, ששזורים בו היסטוריה, חיי חברה וקהילה, פרסום ואפילו דת.

"רחוב ארנון איננו הרחוב הגדול ביותר בתל אביב. אדרבה, רחוב קטון הוא, כמעט סמטה. התנועה בו מועטה, אוטו-קומתיים אינו עובר בו, ולא כל אוטובוס אחר. רק מכוניות קטנות נוסעות בו, ופעם בפעם אוטו-משא. ולפי שאין התנועה רבה ברחוב זה, רבים בו הילדים. כי אבא ואימא אינם מפחדים, שמא יידרסו ילדיהם, ומותר להם לשחק בחוץ.
הבית מס' 15 ברחוב ארנון איננו הבית הגדול והיפה ביותר באותה סמטה. בית פשוט ולבן הוא, צר ומוארך, בן שלוש קומות ומרפסות רבות. יש בעירנו בתים כאלה לרוב...".
(השורות הראשונות הפותחות את ספר הילדים "ידידיי מרחוב ארנון", לאה גולדברג)

יוסי גולדברג, מדריך דרך והיסטוריון המתמחה בעיר תל אביב, מחייך כשהוא מקריא בתחילת הסיור שלנו ברחוב שאליו פונים משדרות בן גוריון בואכה רחוב הירקון, את השורות האלה מהספר של לאה גולדברג (אין קרבה משפחתית). גולדברג ההיסטוריון: "הרבה שנים עברו מאז נכתב הספר, אבל מבחינת התחושה שיש למי שנכנס לרחוב הזה, לא הרבה השתנה. יש כאן אינטימיות ורוגע, לא עובר כאן שום אוטובוס ורק מכוניות קטנות נוסעות בו. הרחוב ירוק מאוד, בעיקר בגלל העצים שנטעו בו והגינה, ובראש ובראשונה בזכות הצאלון המרשים שניטע בתחילתו. לאה גולדברג לא היתה אדריכלית, אבל היא תיארה בדיוק את התוכנית האורבנית שתוכננה לתל אביב ב-1925".

מה היתה התוכנית?
"לאה גולדברג הגיעה לרחוב ארנון ב-1935 והתגוררה בו עד 1955. כשהיא נכנסה לדירתה בבניין מספר 15 היו כבר כמה בתים ברחוב הזה שנבנו על פי תפיסה מיוחדת מאוד. עשר שנים לפני הגעתה, ב-1925, הוזמן לתל אביב הבוטניקאי הסקוטי פטריק גדס. למרות שהיה בוטניקאי הוא עסק גם בהנדסת ערים ובתכנונן. לפני שהגיע לפה, הוא תכנן בהצלחה כמה ערים בהודו. גדס ישב על תוכנית בניין עיר. הוא סייר ולמד את תל אביב במשך כמה חודשים ואז הציע לראש העירייה דאז, מאיר דיזנגוף, תוכנית בניין עיר שתתאים ל-100 אלף איש. על פי הערכותיו זה היה המספר שאליו תגיע העיר. גדס הבין שמה שכבר נבנה אי אפשר להרוס אבל על הבסיס הזה אפשר לקבוע מתאר חדש שהגבולות שלו הם רחובות אבן גבירול ויהודה הלוי של היום במזרח, בדרום – רחוב בוגרשוב ובצפון – הירקון. התוכנית שלו מעניינת מאוד כי היא רצתה ליצור יחידת חיבור בין הערים המתועשות באירופה לאידיאל הציוני והסוציאליסטי. ובמילים פשוטות: גדס רצה שתל אביב תהיה בעצם עיר 'כפרית' עם היררכיה, עם מדרג, בין כמה רחובות מרכזיים וגדולים, ויתר הרחובות יהיו בעצם מתחמים ירוקים ושקטים עם בניינים עד שלוש קומות, מוקפים בגינות ובעצים שלמי שלא גר בהם לא תהיה סיבה להיכנס אליהם ולהפריע את שלוותם של התושבים. על פי התוכנית של גדס, אמורה היתה העירייה להחזיק בשטחים הציבוריים בכל המתחמים האורבניים האלה ולתחזק אותם כגינות ירוקות. כמו שאפשר להבין, התפיסה שלו את תל אביב היתה קשורה קשר ישיר לאדמה. מתחמי הבניינים השקטים אמורים היו להיות טבולים בירוק ושיהיו נטועים בהם עצי פרי. הוא ראה בעיני רוחו בניינים בודדים ולא גושי בניינים כמו שאפשר לראות באירופה. הוא דיבר על שבילים שיחצצו בין הבתים. בקיצור, עיר שנראית כמו גן אחד גדול וירוק".

בדיוק כמו ברחוב ארנון.
"בדיוק. רחוב ארנון הוא באמת אחד השרידים הבודדים לתוכנית הזו של גדס שלא יצאה אל הפועל. מקומות נוספים בעיר שדומים למבנה הזה של מתחם רחוב ארנון הכולל גם את רחובות רופין והכרם, נמצא בסביבת רחוב חיסין שליד הבימה".

לאה גולדברג. מרפסת אל הים צילום: כהן פריץ

כולם מכירים את כולם

למה התוכנית הזו לא התממשה?
"בראש ובראשונה כי תל אביב עברה די מהר את גבול 100 אלף התושבים. בשנים 1924 ו-1925 היתה בעיר בועה נדל"נית ובשנתיים האלה הוכפלו התושבים מ-20 אלף ל-40 אלף. זאת הייתה רק תחילתה של המגמה שהתחזקה בהמשך. התחילה ספסרות בקרקעות, והעירייה לא הצליחה להשאיר די קרקעות בבעלותה כדי ליישם את התוכנית. ערב קום המדינה חיו בתל אביב כבר 200 אלף איש. התוכנית של גדס כבר לא היתה רלוונטית לנתונים האלה, אבל רחוב ארנון והרחובות האחרים במתחם כן הצליחו לשמר את חזונו של גדס".

בוא נחזור ללאה גולדברג. היא כתבה עוד משהו על רחוב ארנון?
"קשה לענות במדויק, אבל אין ספק שהקרבה לים הייתה משמעותית מאוד בעיניה. היא אהבה את הים. יש לה מחזה שנקרא 'ים בחלון'. אני מניח שזה הים שהיא ראתה מהמרפסת הזו שלה. בכל מיני מקומות מוזכרת 'המרפסת המזוגגת' של לאה גולדברג, שהיתה חלק מהבוהמה של אותה תקופה. זו היתה מרפסת מוכרת".

בפתח המהדורה האחרונה של "ידידיי מרחוב ארנון" שיצאה לאור ב-1966 הוסיפה לאה גולדברג מכתב אישי לילדים הקוראים: "לעתים קרובות מקבלת אני מכתבים מילדים הקוראים את סיפוריי, ואחת השאלות החוזרת כמעט תמיד במכתבים אלה היא: 'האם זה היה באמת?' והנה, לא תמיד יכולה אני לענות על השאלה הזו בחיוב, שכן, כשסופר כותב, כותב הוא על דברים שהיו ושלא היו, כי לכתוב ספרים פירושו של דבר לדעת להמציא סיפורים על אנשים שלא היו ועל מעשים שלא היו, אבל להמציא אותם כך שהקורא יאמין שהיו באמת... אבל הנה עכשיו מופיע מחדש ספרי הישן 'ידידיי מרחוב ארנון' והסיפורים שבספר הזה נכתבו בצורה קצת אחרת מאשר סיפוריי האחרים: בספר הזה יש הרבה מאוד דברים שהיו באמת. ראשית כל גרתי אז בתל אביב ברחוב ארנון ומספר הבית שלי היה באמת מספר 15 ובאמת בפינת הרחוב היה בית כחול. חושבת אני שעומד בית זה על תלו עד היום, אבל אם הוא כחול או צבעו אותו בינתיים באיזה צבע אחר אינני יודעת, כי כבר מזמן מזמן לא נזדמן לי לעבור ברחוב ארנון...".

ארנון 9 עדיין כחול. גולדברג ההיסטוריון אמר שאין לו מושג מדוע נצבע הבית כחול. "אולי", הוא הציע, "הבניין נצבע כחול כחלק מתהליך הבנייה הנועז, האוונגרדי, שהיה אז. הבית נבנה בסגנון הבאוהאוס. חלק מהסגנון הזה הוא גם להעז". רבים אחרים טענו שהצבע הכחול מרמז על הקרבה לים. עירית רוזנר, היום פלד, צוחקת לשמע ההסברים. היא, בניגוד לשאר, לא צריכה לנחש משום שאביה, אוריאל רוזנר בנה את הבניין הזה והיא נולדה בו ומתגוררת בו עד היום. גם אחיה, יורם רוזנר, מתגורר בבניין הזה ואף ממשיך לנהל את החברה שהקים אביו "אוריאל רוזנר – עבודות בנייה בע"מ".

עירית, אז למה הבניין כחול?
"זה סיפור ארוך. ההורים שלי, אוריאל וצילה, עלו מרומניה ב-1932. הם הצטרפו לגרעין שהלך לקיבוצים מעברות ושער העמקים. שנתיים חלפו ואמא של אבא, שכנראה הבינה מה עומד לקרות באירופה, שלחה לאבא סכום כסף וביקשה ממנו לבנות בניין בתל אביב. אבא היה אז בקיבוץ שער העמקים וכל נושא העיר בכלל לא דיבר אליו. אמא שלו התעקשה ובסופו של דבר הוא ביקש אישור מהקיבוץ לבנות את הבניין. שם נעתרו והקציבו לו שנה. הקיבוץ גם הסכים לצרף אליו 12 איש שיעזרו לו בהקמת הבית. אלא שתהליך הבנייה לא הסתיים לאחר שנה והקיבוץ דרש ממנו לחזור. אבא לא רצה לעצור את התהליך ובצער גדול עזב את הקיבוץ, אבל עד יומו האחרון הוא היה פרולטר בנשמתו ושמר על קשרים הדוקים עם הקיבוץ. את הבית בארנון 9 תכנן חבר של אבא, האדריכל אריה ליליאנפלד והצבע הכחול נבחר כדי לסמל את אידיאל העבודה והקיבוץ".

אבא שלך נחשב לאחד מבוני העיר תל אביב, נכון?
"כן. הוא לא היה מהקבלנים הגדולים. הוא עסק יותר בשיפוצים ובתמיכה לתהליכי הבנייה".

מה את זוכרת מהרחוב כילדה?
"אני נולדתי ב-1949. היתה אז תחושה ברחוב שכולם מכירים את כולם. מרבית דיירי הרחוב היו ייקים שעלו ארצה בשנות ה-20 ואני כילדה הייתי בטוחה שכדי להסתדר בחיים צריכים לדעת לדבר גרמנית אז למדתי את השפה. רוב הילדים ברחוב למדו בבית הספר גורדון, שטיפח את ערכי העבודה והיינו חברים בתנועת הנוער העובד והלומד".

בונים את הבית הכחול. שנה לא הספיקה צילום: ארכיון

אבשלום קור חושף מקורות

בתקופה בה נבנו בתי רחוב ארנון הוא לא נחשב אזור יוקרתי. אולי אפילו להפך. בגבולו המערבי היתה שכונת מחלול, שכונה שמרבית דייריה היו אנשים קשי יום. אתי גרגיר, מנכ"לית עמותת התיירות בעירייה, שגדלה ברחוב ארנון בבית הכחול וברבות השנים עברה לארנון 22, יודעת לספר על יחסי שכנות מצוינים.

אבל השנים עברו, הרחובות השקטים בצפון היקר הפכו מבוקשים יותר ויותר ואיתם האמירו גם מחירי הדירות. היום גרים בו לא מעט מפורסמים: גילה אלמגור ובעלה יעקב אגמון, ברי סחרוף, דב נבון, אביטל דיקר, ילדיו של השר לשעבר יוסי שריד וילדיה של יעל דיין, סגנית ראש עיריית תל אביב.
במשרדה בעירייה, מחייגת גרגיר לחבר ילדות שלה שנולד וגדל גם הוא ברחוב ארנון. הספיקר מחזיר קולות של שיחה ממתינה. גרגיר לא מוותרת. השיחה הממתינה נמשכת.

הוא לא יכעס שאת לא מרפה?
"מי, אבשלום? מה פתאום. אני כל כך אוהבת את האיש הזה. מעריכה אותו מאוד. אין סיכוי בעולם שהוא יכעס שאני מתעקשת ככה".

בסוף אבשלום עונה ועל הפנים של גרגיר נמתח חיוך גדול. מהצד השני של הקו לא נשמע שאבשלום קור כועס על ההפרעה. להפך. הוא שמח על ההזדמנות לשקוע קצת בזיכרונות ילדות והשניים צוחקים ממשחקי הכדור שהם שיחקו יחד, מהמאפייה שהיתה ברחוב.

ד"ר קור, הלשונאי המפורסם, אינו מעוניין לדבר עם העיתון אבל בעידודנו גרגיר שואלת אותו על מקור השם ארנון. קור מכתיב לנו את התשובה באמצעות גרגיר והיא עצמה מתפעמת מהידע הרחב שלו ומכך שאי אפשר להתקיל אותו בשום שאלה: "נחל ארנון. נמצא מעבר לירדן ונשפך לים המלח. רש"י כתב על הנחל הזה תיאור שמי שמגיע לשם היום יכול לראות עד כמה הוא היה מדויק: הנחל צר וקירותיו גבוהים ובליטות מזה ומזה, ויכול אדם שעומד למעלה בצד אחד לדבר עם אדם שעומד בצד השני". ועוד הוא מוסיף שבנחל ארנון ניצחו בני ישראל את מואב.

אחר כך שקעו השניים בעוד זיכרונות ובשמות שהועלו מתחתיות הזיכרון. גרגיר נפרדת בצער מחברה הוותיק ואחרי שהשפורפרת הונחה על כנה היא אומרת בשקט: "ההורים שלו עדיין גרים ברחוב ארנון והוא מגיע הרבה אליהם כדי לטפל בהם. הוא איש נהדר, אבשלום".

גם אימא שלך מתגוררת עדיין ברחוב ארנון, נכון?
"כן. אימא שלי מתגוררת בבית הכחול כבר 50 שנה".

מה את זוכרת כילדה מהרחוב הזה?
"הייתה שם תמיד הרגשה של קיבוץ. להתבגר ברחוב הזה היה להתבגר בתוך אהבה. גדלנו שם עם הייקים שהגיעו לרחוב כי הם לא רצו לגור בווילות שהיו אז ברחוב בן יהודה".

את מדברת על שנות ה-50. גרתם מטרים מהבית של פולה ודוד בן גוריון.
גרגיר צוחקת. "ראינו אותם כל הזמן. היינו עוקבים אחרי שעות הארוחות של בן גוריון. פולה הקפידה על זה מאוד. אני במיוחד הייתי מציצנית. בבן גוריון פינת בן יהודה, 50 מטרים מרחוב ארנון, היכן שממוקם היום סניף של 'איסתא', היה בית מרקחת אברבנאל. בן גוריון היה משחק עם אברבנאל שח כל צהרים. היינו עוקבים מתי פולה היתה מגיעה אליהם ונותנת להם תה".

את לאה גולדברג את זוכרת?
"בטח. כל הילדים היו מתקבצים תמיד סביבה. היא הכירה את השמות של כולם. היינו מדברים איתה בחופשיות".

גילה אלמגור מתגוררת ברחוב ארנון כבר 30 שנה. "זה רחוב מקסים, פשוט מקסים", היא אומרת. "במשך שנים גרתי בשכירות בכל מיני מקומות וחיפשתי מקום שאראה ממנו את הים. יום אחד עברתי באקראי ברחוב ארנון וראיתי שהורסים שלושה בתים קטנים. שאלתי 'מי הורס בתים ברחוב כזה מקסים'? אז אמרו לי שעומדים לבנות פה בניין גבוה. עוד כשהבניין היה על הנייר, החלטנו לקנות בו דירה ועד היום אני מאושרת שעשינו את זה. אני עובדת קשה אז אפשר לומר שאני אורחת בבית שלי, אבל כשאני רק מתקרבת לרחוב בסוף היום ומריחה את הים זה כבר עושה לי טוב. את הקפה הראשון של הבוקר אני שותה מול הגלים ומול הכחול - זה שווה את הכול".

אלמגור אוהבת גם את הירוק שברחוב, את העצים, את הגינה בקצהו ואת "הגינונת הקטנטונת שמחברת בין רחוב ארנון לרחוב הירקון", אך מרחיבה את הדיבור בעיקר על עץ הפוציאנה העתיק שברחוב: "זה עץ ענק ומרהיב, מי יודע, אולי הכי גדול בארץ. פעם העירייה רצתה לגזום אותו אז בעלי התקשר מיד לצ'יץ והם ויתרו על הרעיון".

גילה אלמגור ויעקב אגמון. ''זה רחוב פשוט מקסים'' צילום: אסף בן ארי

בית הכנסת קם מהקרשים

ברחוב ארנון 2, פינת רחוב הכרם, עומד בית כנסת קטן, יחזקאל. עד לפני כעשור הלך בית הכנסת ודעך בשל מיעוט המתפללים, עד שהגבאי דאז, דוד זינגר, חשב לסגור אותו. אלא שבשמים כנראה תכננו אחרת וזינגר נפגש באחד הימים עם אריה לוין, שהוסמך באותם ימים לרבנות, וסיפר לו על בית הכנסת. לוין הציע עזרה. הוא התחייב להעביר שיעורים יומיים במקום בתנאי שזינגר ידאג שיגיעו אליהם לפחות שישה אנשים. זינגר הרים את הכפפה.

הרב אריה לוין, נכדו של "אבי האסירים" (אשר נהג לעודד את רוחם של אסירים בבתי הכלא כבר בתקופת המנדט הבריטי, ובפרט נודע ביקוריו אצל אסירי המחתרות ועולי הגרדום) ומי שדודו הוא הרב שלום אלישיב, נזכר השבוע: "היום בית הכנסת יפה ומתחוזק, אבל אז הוא היה מוזנח. במשך שבועות לימדתי שיעורים יומיים וכמעט איש לא הגיע. באחד הימים נכנס לבית הכנסת צעיר עם קוקו, קצת נבהלתי מהמראה שלו". הצעיר עם הקוקו התמיד להגיע לשיעורים ואחרי תקופה סיפר לרב לוין שהוא רוצה להתפלל כאן בשבת. הרב לוין הזמין אותו להביא עימו "עוד ח"י חברים". להפתעתו של לוין, בשבת התייצבו לתפילה לפחות 20 איש. ומאז בית הכנסת פורח. לאחר מותו של זינגר מטפל הרב לוין בבית הכנסת והוא מנסה "בלי לכפות שום דבר על אף אחד" להביא אליו גם חילונים. הרב לוין הוא רבה של צפון תל אביב. משהו מכך אפשר ללמוד מהשמות המוטבעים על כיסאות בית הכנסת: ברי סחרוף. כדורגלן העבר אורי מלמיליאן וגם השוער שביט אלימלך.

הרב לוין: "אני מארגן בבית הכנסת גם פעילות צדקה כמו איסוף מזון לנזקקים בחגים. בחנוכה אנחנו מקיימים מסיבה גדולה. בסוכות – סוכה ובל"ג בעומר - מדורה. האירוע הגדול ביותר שלנו הוא ההקפות השניות בשמחת תורה, שיוצאות מבית הכנסת ומסתיימות בכיכר רבין". באירועי שמחת תורה אפשר גם לפגוש את השחקנים קרן מור, מנשה נוי וילדיהם, המתגוררים ברחוב רופין הסמוך. אנשים מוכרים נוספים שפוקדים בקביעות את בית הכנסת הם קור ואלמגור. קור, המלווה את אביו לתפילות בשבתות, מספר: "לבית הכנסת יש תרומה גדולה מאוד לתושבים בסביבה, ופעילותו מפגינה אהבה גדולה ורגש אנושי". והרב לוין מחייך: "כשאבשלום מאזין אני משתדל לדקדק מאוד בדבריי". "זה בלתי נתפס איך שהרב לוין הפך את המקום לידידותי כל כך", מספרת אלמגור בהתרגשות. "כל יום כיפור אני הולכת לבית הכנסת עם יוסי גרבר כדי לומר יזכור על יקיריי. זו נקודת חן בשכונה שגורמת לאושר רב אצל הילדים בפעילויות שהוא מארגן".

בית הכנסת הוקם לפני 35 שנה בשכונת מחלול באזור כיכר אתרים, אולם כשהשכונה פונתה, הועתק לרחוב ארנון. גבאי בית הכנסת בזמנו היה ישעיהו שנלר, אביה של מיכל, לימים רעייתו של ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי. המשפחה התגוררה ברחוב ארנון 9, פינת עם ישראל חי. "כשסבא שלי, שהיה ניצול שואה, שמע 'עם ישראל חי' הוא החליט ששם הוא יגור", סיפרה. "בספר של לאה גולדברג מסופר על אורי מהבית הכחול. היה מי שהחליט שזה אורי בעלי, למרות שהוא בכלל חיפאי".

איך עברה עלייך הילדות ברחוב?
"אני זוכרת בעיקר את גן גורדון (כיום גן ע"ש ערן וכסלבוים ז"ל), שם גדלנו ושיחקנו. מהצד השני היה הים, אבל לשם לא הגענו קודם בגלל הצריפים של מחלול ובהמשך בגלל המלונות". על בית הכנסת היא מספרת בגאווה: "כשפונתה מחלול אבי הבהיר לעירייה שבית כנסת לא מעבירים אם אין אחר במקומו. הוא נאבק, השקיע את נשמתו, טיפל, גינן ושיפץ. הבנתי שהרב לוין עושה שם גדולות ונצורות".

אורי מלמיליאן ושביט אלימלך כבר ממעטים להגיע. "בעבר גרתי ברחוב ז'אן זורס אז הייתי מגיע לבית הכנסת", מספר מלמיליאן. "התחברתי אליו וקניתי שם כיסא. אחרי שהתגרשתי אני בא פחות אבל לפני שלושה שבועות ישבתי על הכיסא שלי". דומה כי הרב לוין נהנה מתשומת הלב הסלבריטאית, על אף שבתחילה, אין לו מושג מיהם אותם כוכבים. על מלמיליאן מספר הרב: "כשפגשתי אותו לראשונה שאלתי איפה הפרדס שלו, כי כיליד ירושלים זכרתי שבשוק אמרו: 'כל תפוז - מלמיליאן'. בהמשך הוא מספר על אישה וילד שנכנסו למקום. "הילד רצה לראות את ספר התורה אז האישה ביקשה ממני להסביר לו. אחרי שעזבו שאלו אותי: 'אתה יודע מי זאת? זאת ליהיא, אשתו של יאיר לפיד".

שלט רחוב ארנון צילום: ראובן קסטרו

המתפללים יוצאים למרפסת בשירה

לאחרונה גילו את בית הכנסת עולים רבים מצרפת שקנו דירות בסביבת הים. "30 שנה אנשים לא ראו אחד את השני בצרפת ופתאום הם נפגשים פה. זה קיבוץ גלויות, ממש חזון אחרית הימים", אומר הרב לוין, וממשיך: "לפה לא מכניסים פוליטיקה. אפשר לפגוש פה מצביעי עבודה, ליכוד, ש"ס, מר"צ. בית הכנסת מקבל את כולם".

אלא שלא כל התושבים ברחוב מתלהבים מפעילותו של בית הכנסת. כשהוא נפתח מחדש עם הגעתו של לוין, נתלתה על מבנהו כרזה היוצאת נגד פתיחתו והזהירה מפני סכנה של החזרה בתשובה. לאחרונה פורסם ב"זמן תל אביב" על סכסוך שכנים סוער נוסף שפרץ סביב בית הכנסת. בין השכנים גם אמנים ושחקנים מוכרים. לפני כמה חודשים פנה הרב לוין לוועדה לתכנון ולבנייה של העירייה לצורך קבלת אישור לבניית מבנה שירותים ומטבחון במקום, זאת לאחר שמבנים קודמים נבנו ללא היתר ונהרסו בצו העירייה. בד בבד עם פניית הרב אל הוועדה הגיע אל מהנדס העירייה מכתב נזעם מדיירים ברחוב שטענו כי המוסד הוא מטרד קשה ומפריע לחיים התקינים באזור: "הרב לוין אינו מסתפק בפעילות הרגילה המתקיימת בבית הכנסת השכונתי, אלא שהוא מוצא לנכון לערוך אירועים פרטיים (חתונות, בריתות, שבת חתן וכו') אשר הפכו לשיטפון גדול...", נכתב במכתב. "נוסף לאירועים אלה, ישנה ההתנהלות השוטפת של בית הכנסת. באופן שיטתי, אחרי מועדי התפילה הרגילים המתפללים יוצאים אל המרפסת בשירה, שם נשמעות הדרשות ומתקיימות הארוחות. דברים אלה קורים הן בימי שישי בערב והן בשבתות – בבוקר ולפני צאת השבת... מיותר לציין כי בכל המקרים האלה הדיירים שסביב בי הכנסת חייבים להגיף את חלונות ביתם משום שהאקוסטיקה גורמת לכל מילה של יושבי המרפסת להישמע כמו ממיקרופון ובתוך הדירות אי אפשר לנהל חיים רגילים ואי אפשר לשמוע אחד את השני".
רק בשולי הדברים הזכירו הכותבים את חריגות הבנייה שהתבצעו במבנה בית הכנסת.

את מהלך ההתנגדות הוביל השחקן דב נבון, ובין השאר חתום עליו הזמר ברי סחרוף, שניהם מרחוב ארנון 3. "לא יודע מה קרה לדבל'ה", אומר הרב לוין. "לפני כמה זמן דווקא נפגשנו ליד בית הכנסת, דיברנו והוא היה מאוד נחמד".

בנוסף לכך, הוגשו לוועדה התנגדויות של שכנים אשר ביקרו את בניית חדר השירותים מן ההיבט החוקי והתכנוני. יורם דנציגר, שהגיש את ההתנגדות על ידי בא כוחו, עו"ד משה לין: "תתארי לך שבמרחק ארבעה מטרים מהחלון שלך היו בתי שימוש. זה אולי כיף שיש שם בית כנסת, אבל ריחות המטבח ובית השימוש שלו לא ממש כיפיים", אמר אחד השכנים.

לאחר ששמעו על התמרמרות התושבים, הגיעו קור וגרגיר לדבר בזכות בית הכנסת בעת דיוני הוועדה המקומית: "פעילותו של בית הכנסת היא פעילות מבורכת ולא ברור לנו מאין מגיעות ההשמצות", אמרו בוועדה. בשבוע שעבר החליטה הועדה לתכנון ובנייה על פתרון לפיו עזרת הנשים תעבור מקומת הקרקע לקומה העליונה ובמקום שיתפנה יורכב מבנה השירותים בתוך המבנה הקיים. עד שזה יקרה, אישרה הוועדה הוראת מעבר לחמש שנים שתאפשר שימוש במבנה שירותים בקו הבניין הצדי.

"התפקיד של הוועדה הוא לאפשר מצב שבית הכנסת ברחוב ארנון יתפקד בצורה שלא תהיה מטרד לסביבה ובאי בית הכנסת יקבלו שירותים טובים תרתי משמע", אומר יו"ר ועדת תכנון ובנייה וסגן ראש העירייה, דורון ספיר.

האם עכשיו לאחר החלטת הוועדה, יחזרו השקט ויחסי הרעות ברחוב? לא בטוח בכלל. הרב לוין אמנם מאושר, אבל דנציגר הרבה פחות: "אם זה אומר שבסופו של דבר תהיה קומה שנייה לבית הכנסת - זה חבל, כי הבניין הזה יאבד את ייחודו. זאת וילה קטנה, כמו שבנו בשנות ה-40. אם תיבנה בהמשך קומה שנייה זה יהיה סתם עוד בית כנסת".

אבל לנשים שמתפללות אין מקום.
"יש כל כך הרבה בתי כנסת גדולים באזור. לא צריך לשנות את המבנה הזה, שפשוט יכניסו פחות אנשים. כך או כך, לא סביר שמול החלון שלי יהיו שירותים, גם אם זה רק לעוד חמש שנים. אני ועורך הדין שלי נלמד את ההחלטה ונראה אם יש מקום להגיש ערעור".

דב נבון לא שש לדבר השבוע על בית הכנסת בפרט או על הרחוב בכלל: "אלה ענייניםפרטיים שלי, היו, נגמרו, די, לא רוצה לדבר על זה".

שמעת על הפתרון שהתקבל בוועדה לתכנון ובנייה בעניין בית הכנסת?
"לא שמעתי כלום, לא רוצה לדבר על זה, זה רחוב מקסים עם אנשים מקסימים, וזהו".