נובלס
איזה חיים החבר'ה-ליצים במשטרה עשו פעם: תפסו את חבורת לול מריצה סמים, התמזמזו בעבודה, דפקו טרקים בסיני, ניהלו רומנים עם עדות וחטפו במארבים שתן על הראש. גבריאל נובל ("החייכן"), ממקימי ימ"ר תל אביב שעל שמו קרוי אלמנט משטרתי, כתב על זה ספר, ואתם, כמו העבריינים מהסבנטיז, תתנו לו כבוד
גילי איזיקוביץ
,
15.02.08,
15:41
גבריאל נובל
צילום: אריק סולטן
תסתכלו על זה איך שתרצו, פעם, לפני שלושה או ארבעה עשורים, ידעו לחיות. אלו היו השנים שהחיים, או איך שהם מצטיירים מכאן לפחות, נראו פחות או יותר כמו סרט בורקס. משהו סטייל קזבלן. גבר היה גבר, במיוחד כשהוא נסע במכונית ברוחב טנק, הגישה היתה פרועה ומשפטי הפתיחה נלקחו ישירות מסטארסקי והאצ'. אלו היו הימים שלבלשי המשטרה היה כבוד גדול כמעט כמו השיער שלהם, ג'ינס ליוויס היה משאת נפש רחוקה ופוליטיקלי קורקט היה משהו שקיבלת אם ביקרת אצל זונה ממש לא נקייה. אלו גם היו ימי הזוהר של מלחמות השוטרים והגנבים ממש פה, ברחובות הצרים של העיר הלבנה. השוטרים, הקאובויים המקומיים, היו בשליטה ואפילו הכותרות בעיתונים פינקו את הבחורים המצוינים מהמשטרה.
אחד מהבחורים האלו, גבריאל (גברי) נובל, המכונה "החייכן", יושב מולי עכשיו, בבית הקפה בנווה צדק. נובל בן ה-62, רב פקד בדימוס, הוא חתיכת מיתולוגיה במשטרה. הוא ממקימי המדור המרכזי, שנהיה לימים (אם כי לא היום) ליחידה המרכזית המהוללת ורווית ההצלחות. לפני כשבוע ראה אור הספר שכתב "אזיקים בג'ינס" (בהוצאת קווים) המתאר בנימה הומוריסטית את הקריירה הארוכה שלו במשטרה. כמי שעשה כמעט את כולה ברחובות תל אביב, מדובר בסיפור הכי תל אביבי שתוכלו להעלות על הדעת. מי שהיה מעורב בלכידת המחבל במלון סבוי (ושילם על כך בקליע בירך), בפשיטה על בני חבורת לול בעודם מעשנים סמים ואלתר טכניקה מבצעית שעד היום קרויה על שמו, יש לו לא מעט דברים לספר עליהם. כן, אפילו על מצבה המדשדש של הימ"ר כיום.
נובל, תושב חולון ואב לשלושה, מצויד בקרחת בוהקת ובשפם שנות שבעימי מטופח, בוחן את הסביבה. פה, הוא אומר, בדיוק מתחת לעץ הזה שמחיצת הזכוכית של בית הקפה עוקפת, היה מקום מפגש של החבר'ה. אחרי מרדפים בסמטאות היו הבלשים במחלק באים לאכול איזה שיפוד ביז שהוכן מעל גריל מאולתר באמצע הרחוב.
נובל הוא לא בדיוק מי שהייתם מצפים שיכתוב ספר מזיכרונותיו. אחרי כמעט 30 שנות שירות במשטרה הקים את מחלקת החקירות ביחידה לפשיטות רגל במשרד המשפטים. מעבר לזה, הוא מטפח פאסון מאצ'ואיסטי מתבקש. אבל הרושם הראשוני המרוחק מתמסמס כשהוא מתחיל לספר חוויות מהשירות. או כמו שהוא מזהיר מראש – "אני כמו הטייפ שלך. ברגע שלחצת 'פליי' אי אפשר לעצור". צודק.
"ערב אחד ישבתי עם עצמי וחשבתי שכל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה ריגושים, חבל שזה ילך לאיבוד", הוא מקדים ומספר על הנסיבות שהביאו אותו לכתוב. "30 שנה במשטרה זה כמעט 60 שנה אצל מישהו אחר. סיירת מטכ"ל יוצאת למבצע פעם בשבוע, מסתכנים וחוזרים. בלש בתל אביב מסתכן דקה דקה, ולא כי עבריינים ינקמו בך. היו לנו מדי לילה לפחות שני מרדפים. היה עלינו איסור מוחלט לרדוף אחרי עבריין. תראי לי שוטר שרואה את אור הבלמים של המכונית שלפניו נדלק ונכבה והעבריין בפנים, ואתה אחריו, נוסע על 60 קמ"ש".
זה רק תחושה שלי שהיה אז הרבה יותר פרוע ושהתייחסו אליכם בהרבה יותר סלחנות?
"בהחלט. בהחלט כן. אני התגייסתי למדור המרכזי, האבא של הימ"ר, ב-1969. זו היתה יחידת הבילוש הראשונה בישראל. ההתפתחות במשטרה הולכת תמיד במקביל להתפתחויות בפשע. הממסד מתפתח עם השינויים וגם המשטרה. היום כבר שכחו, אבל היתה פשיעה מאורגנת, קשה ואלימה בשנות החמישים. מה שכונה הכנופיה הפולנית".
גבריאל נובל. ''הייתה לנו תחושה שהיינו נסיכי העיר'' צילום: אריק סולטן
חבורת רגל קרושה
הכנופיה הפולנית?, אני תוהה לעצמי, משחזרת את סבתא שלי אוחזת ביד רועדת בצד שמאל של חזה, מביימת התקף לב כי נתפסתי מדלגת בחדר המדרגות. מה הם כבר עשו? צעקו על קורבנותיהם 'אם לא תתן לי את התיק הזה, אני אפגע בעצמי'? נובל, למרבה הצער, לא חושב שזה מצחיק. "הם היו קשוחים, נועזים ומסוכנים", הוא טוען.
יותר מהמאפיה הרוסית?
"הרבה יותר. הכנופיה הפולנית למשל נכנסה לבית המשפט, ובאיומי תת מקלע על השוטרים שהיו שם ועל השופט הם חילצו חבר שלהם. הם עשו את זה מתוך אולם בית המשפט", הוא מדגיש. "היו שם חיסולים ויריות ברחוב בלי שום חשבון. את צריכה להבין, היום אנשים כבר לא זוכרים, אבל הם היו טיפוסים בעייתיים. כשהקימו את היחידה המרחבית זה היה מענה לכנופיה הפולנית".
אז מי הם היו חובבי הרגל קרושה פורעי החוק האלו?
"הם היו צעירים שאת הילדות שלהם הם העבירו במחנות וכפליטים נמלטים ביערות. הם איבדו את כל המשפחה שלהם והם היו קשוחים. אטומים מבחינה רגשית. מי היה יכול על הנערים האלו שניצחו את השואה, שברחו מהנאצים? הנאמנות שלהם היתה אחד לשני. הם היו אומרים לנו 'אנחנו ברחנו מהגסטפו, אז משטרת תל אביב'?".
ובכן, מסתבר שאותם פולנים פורעי חוק עשו הרבה יותר מלכבוש את השוק השחור בהברחות נועזות של ביצים והרינג. נובל משרטט את התפתחות המשטרה כתגובה ישירה להתפתחות הפשע בציון. אחרי ביטול הצנע בסוף שנות החמישים, נעלמו גם הכנופיות המתמחות בהברחות. הזירה התפנתה לטובת גניבות ופריצות לבתים. זו היתה התפתחות טבעית בשנים שאחרי קבלת השילומים מגרמניה, אז החזיקו עקרות הבית האשכנזיות סטיפות נאות תחת הבלטות. על סמים באותה תקופה לא היה מי יודע מה לדבר, אבל בכל זאת, המשטרה נאלצה להגיב באמצעים תקדימיים. זו היתה תחילתה של היחידה המרכזית.
"אמרו שהפשיעה היא כבר כזאת שצריך לתת לה מענה אמיתי", אומר נובל, "אז הקימו את המדור המרכזי בתל אביב. כל המדור המרכזי בתל אביב שנתן מענה לפשיעה המאורגנת - משפחות פשע וכנופיות היו כל הזמן". כאן נכנס נובל להסבר מלומד על צורת העבודה של אותם עבריינים וכנופיות. במסגרת "תסמונת הטייפ" הוא סוקר מונחים כמו מידור עברייני, מתווכים, מערכת מודיעינית לטשטוש מקורותיו של הרכוש הגנוב. הערת אגב שמתארכת לתדרוך מודיעיני בן עשר דקות. אני מנסה בעדינות:
אולי נחזור למדור?
"אה כן", נובל מחייך חיוך רחב. "כל המערכות האלה, היו רק 40 בלשים שנתנו להם מענה. זו הייתה משפחה. היינו הראשונים וידענו שאנחנו מקצוענים, הכי טובים. הייתה גאוות יחידה. אנחנו הרי נבחרנו אחד אחד".
ונניח לרגע את ההומור בצד. באותם ימים היתה היחידה המרכזית (אז עוד המדור המרכזי) יחידת עילית עטורת שבחים ומבצעים הירואים. רק חלקם מתוארים בספר ואלו נכתבו ביד קלילה ונטולת דרמה. האמת, שמתבררת למרות הנימה הנונשלנטית של נובל, היא מציאות סטייל "הוואי אפס חמש", רק שהמרדפים והאילתורים הנועזים הם אמת לאמיתה. "רק בשנות השבעים גדלנו ל-200 בלשים ביחידה, אבל באותם ימים בתוך המדור היו עשרה אנשי מודיעין, מחלק רכוש שמנה 20 איש ועוד עשרה מחלק סמים ומוסר".
גבריאל נובל. קשר רומנטי עם עדה צילום: אריק סולטן
סמים אצל אביגדור
החלוקה הזאת מביאה את נובל לאחת הפרשיות השערורייתיות ביותר באותם ימים – תפיסת חבורת לול בשעה שחבריה המפורסמים נותנים בשאכטה. אלוהים ישמור. כותרות העיתונים זעקו אז "המשטרה נטפלת לבוהמה", אבל התשובה, כפי שמתאר נובל, פשוטה בהרבה. "כל התפיסה הזאת היתה במקרה", הוא כמעט מבטל. "בין המחלקים במדור הייתה גאוות יחידה. כולנו התעסקנו בעצם באותה אוכלוסייה, כי הגנב גם מתעסק בסמים והסרסור הוא גם שודד. כולנו התחרינו אחד בשני".
את התפיסה ההיא חייב הצוות של נובל למשימה משעממת במיוחד – תפיסת גנבים בחוף שרתון. הוא מספר: "בחוף שרתון היה הצריף של אביגדור. התצפיתן משקיף מגג המלון ופתאום הוא רואה שב-16:00 מגיעות כמה מכוניות, משהו כמו 20 איש. הם נכנסים, אביגדור יוצא ומגיף את התריסים. זה קרה כל יום, באמצע החמסין. היה ברור שמעשנים שם סמים. היינו צריכים להעביר את החקירה למחלק סמים אבל רצינו להוכיח לחוליית הסמים שבלשי הרחוב טובים יותר". נובל והחברים החליטו לפעול. לא תכנון מוקדם ולא הוראה מגבוה. "די עשינו מה שרצינו", הוא מודה, "פרצנו לצריף דרך החלונות ועצרנו את זוהר ואת איינשטיין ואת כל החבורה".
כן. זו היתה ה-תקופה להיות בה שוטר. לא קשה לדמיין את חבורת השוטרים הצעירים, לבושים ג'ינס וחולצת כפתורים פתוחה עד החזה, לרגליהם מגפי בוקרים גבוהי עקב ומחודדי חרטום שהלכו יופי עם החראקות במכוניות הלארק שגודלן כגודל דירה ממוצעת. נובל אינו מכחיש. "היתה לנו תחושה, שהתבססה על האווירה שהיתה בעיר, שהיינו נסיכי העיר. אם הייתי רואה עבריין ממרחק של שלושים מטר והייתי מסמן לו לגשת אלי הוא היה בא. אלא אם היה עליו משהו גנוב. היה רספקט".
והגבול לא נחצה? כל תחושת הכוח הזאת יכולה לעשות גם רע.
"אי אפשר להתעלם מזה. היתה רמה מסוימת... בזמנו לא הייתה מחלקה לחקירות שוטרים וכשהיתה תלונה על אלימות קצין מהיחידה היה בודק את זה. אני לא רוצה להוסיף. היו פה ושם כאלה. אני אף פעם לא הייתי אלים באופן אישי, וירו עלי, שברו לי את האף ואני מלא בדקירות סכין ופציעות. אני תמיד הייתי 'החייכן'. ראיתי אלימות שלא היתה במקומה. בסופו של דבר את הבלשים המאוד אלימים הקאנו מתוכנו. הם לא נשארו איתנו".
פשוט הייתם קאובויים.
"כן. פעם קצין מודיעין קיבל ידיעה על סחורה מוסתרת באיזה מחסן שהגנבים אמורים לבוא לקחת. נכנסנו למארב בשכונת התקווה באיזה מחסן מבודד, על הרבה מאוד סחורה במאות אלפי לירות. אחרי כמה שעות אנחנו שומעים רחשים מבחוץ ופתאום אחד הגנבים פותח את הדלת ורואה אותנו. הוא מיד מסתובב ומתחיל לברוח ואנחנו אחריו". כמו בטובות שבסדרות השוטרים והגנבים, מתאר נובל את ההתרחשויות. שני השוטרים שאיתו קפצו ורדפו אחרי אחד הגנבים. ארבעת הנותרים נעלו את עצמם ברכב. "הנהג, עם ידיים רועדות, מנסה להכניס את המפתח לסוויץ' ולברוח משם. הייתה לי הברקה של שבריר השנייה. עם הקת של האקדח שברתי את החלון, עם היד השנייה השפרצתי את הגז המדמיע שהיה לי בכיס. הכל תוך ממש שבריר שנייה. אחר כך כבר כבלתי אותם". על הפעולה הזאת זכה נובל לצל"ש ולהנצחה. הטכניקה שאלתר זכתה לשם "תרגיל נובל". "היתה לנו תחושה שלנו מותר הכל", הוא מוסיף, "מכאן גם נבעה האלימות שהייתה, אם הייתה".
היו מקרים שעשית דברים שלא היית צריך לעשות. זו היתה תקופה שכמעט ולא היתה בקרה.
"אני לא אקרא לזה 'חציית קווים'", נובל אומר בפנים מזעיפות ובקול רציני ומחליט להמתיק סוד. "תשמעי, לי באופן אישי היה קטע רומנטי עם עדה".
הסבר, פרט ונמק.
"אישה מדרום העיר רצחה את בעלה ברעל עכברים שהיא הכניסה לו לאוכל. לאותה גברת היתה שכנה והיא שיתפה אותה ברמיזות. השכנה התקשרה וסיפרה על החשד שלה. נפתחה חקירה ואנחנו היינו צריכים לאבטח את העדה, 24 שעות ביממה. אני הייתי אז סגן ראש מחלק בילוש והייתי אחראי לשמירה. מפה לשם עזבתי את הבית והיינו בקשר קרוב לשנתיים. זה היה בסודי סודות. זה היה נראה רע מאוד, קצין שיוצא עם עדת תביעה".
מה זאת אומרת רע מאוד. זה אסור על פי חוק. אני מבינה שבסוף זה התגלה.
"כן. אחרי שנתיים ניגש אלי המפקד שלי ואמר לי 'נובל, אני יודע שלא מכרת מידע לעבריינים'. אם זה היה מישהו אחר, הוא אמר לי, היו זורקים אותו מהמשטרה. נורמטיבית זה לא היה מתאים ליחידה. ואז העבירו אותי למרחב ירקון".
אורי זוהר בסרט מציצים. תפיסת סמים לגמרי במקרה צילום: באדיבות גלובוס יונייטד
ג'ינס ומגפיים בגרמניה
הפנים של נובל אמנם קודרות, אבל אין ספק שמדובר בדרך משונה להתמודד עם הפרה משמעתית חמורה כל כך. לא קשה לנחש מה היה קורה לקצין בסיטואציה דומה, לו היה נתפס היום או גרוע מכך, לו היה נחשף על ידי התקשורת. אבל אלו, כבר כמעט נדוש להגיד, היו ימים אחרים. היום, אני אומרת לו, כנראה שהיו זורקים אותך מכל המדרגות בלי למצמץ. "אני מאמין שכן", הוא מודה. "אבל אני הפכתי לראש צוות חקירה מיוחד במשך שנה וחצי במרחב ירקון. אחר כך יצאתי לתפקידים אחרים בהדרכה ואחר כך חזרתי לימ"ר".
ושוב מתברר שהחיים היו נוחים יותר אז. בספר מתאר נובל השתלשלות לא פחות בעייתית בה נשלחו צוותים מעורבים של שוטרות ושוטרים לתצפת על היציאה מהעיר אילת. זוגות השוטרים הוסוו כזוג אוהבים ברכב. כעבור שבוע, כשלא התקבלו דיווחים, התברר שהחשוד הצליח לחמוק מעיניהם הבוחנות של הצוותים. "הם ישבו במכונית, שני אנשים צעירים, והיו צריכים להעביר שעות כשהם מחובקים, כדי שאף אחד לא יחשוד. אז הם קצת נסחפו, מה אפשר להגיד? זאת אהבה". היום יש להניח שהשניים, בליווי הקצין המוצלח נובל, היו נבעטים עד ללב השמיים. אבל לנובל תיאוריות משלו לגבי היתרונות והחסרונות של ההתנהלות המשוחררת. "היתה יצירתיות והיתה תעוזה, זה מה שעשה את היחידה המרכזית. אז לא נמנענו מחקירות מטורפות שאף אחד לא היה עושה אותן. במהלך שנות השבעים המשטרה למדה שעדיף להקים צוות חקירה מיוחד שיהיה משוחרר מהפעילות היומיומית. אני במסגרת כזאת לקחתי חלק בפענוח מקרים כמו רצח אילן אשרוב, חטיפת הילד ג'קי מיהוד לשם קבלת כופר. בסוף שנות השבעים הקמתי את צוות החקירה המיוחד הראשון של מרחב ירקון ועשינו פשוט דברים מטורפים".
מטורפים?
"כן. קחי למשל את האיומים על העיתונאית אורלי אזולאי. לכדנו את המאיים, איש מעורער בנפשו, רגע לפני שהלך ורצח אותה. היה מקרה של שוד בדירה שהתברר כסכסוך בין עבריינים. הם הונו איזה ערבי מרמאללה, מכרו לו מכונית פאר ואחר כך גנבו אותה בחזרה ומכרו אותה לבדואי מסיני. אנחנו הגענו למסקנה שהמכונית המדוברת הזאת נמצאת בסיני אצל שבט בדואי. את המידע קיבלנו ב-18:00וב-20:00 כבר היינו באוטו בדרך לסיני. זה היה יום לפני שהחזירו את סיני למצרים!", נובל מחייך בהנאה, מבסוט מהתעוזה, או אולי נכון יותר, מהחוצפה, של עצמו. "הגעתי לאל עריש, צה"ל כבר יצא, הכל דגלים מצריים מסביב, ואני עם שני בלשים. הגענו לבדואים וניסינו לשכנע אותם שיסגירו את המכונית. בשמונה בבוקר המצרים היו צריכים להיכנס וזה כבר לפנות בוקר. בסוף הצלחנו לשכנע את ראש השבט, הבדואים הביאו טרקטור וחשפו את המכונית שהוטמנה בחול. זו היתה השיטה – סוגרים את המכונית וקוברים בחול עד שישראל תצא והסכנה תחלוף. זה היה טירוף אמיתי ובסוף חזרנו בחזרה עם המכונית". אבל זה כמובן לא סוף הסיפור ולנובל, אני מתחילה להבין, יש מעיין בלתי נדלה של אנקדוטות שמובילות לאנקדוטות אחרות. נחזור לאותו שוד. "הבחור ששדד הפך לעד מדינה והיה אמור להעיד נגד השותף שלו שהיה בן לאחת ממשפחות הפשע הכי מסוכנות אז. שבוע לפני המשפט נעלם לי העד. אנחנו פנינו לאינטרפול ובדקנו, והתברר שהוא בפרנקפורט. הוחלט שאטוס לשם להביא אותו. אנחנו, השוטרים, הסתובבנו בכל מקום בג'ינס ומגפיים וככה נסעתי גם לגרמניה. ביום שטסנו בחזרה אני כהרגלי ב'מדים' והוא פתאום בחליפה שלושה חלקים. אני אוזק אותו לעצמי ועולה למטוס. ממני כולם מתעלמים. חלק מהנוסעים ממש מסתכלים עלי בשנאה. אבל הוא? כל הטיסה הדיילות פינקו אותו בשמפניה ושוקולד".
הפשע של היום
אלא שתהילת העבר לא נשארה תמיד. בשנים האחרונות, ולא כל כך קשה להגיע למסקנה, אותה תהילה הולכת ומתעמעמת. מבצעי העבר ההירואיים פינו את מקומם לדשדוש מתמשך ואת פענוח מקרי הפשע המזהירים החליפה שורה ארוכה של פשעים בלתי מפוענחים. הימ"ר לא הצליח לפעני פרשות רצח גדולות, את שוד הכספות הנועז, את מלחמות הכנופיות ברחובות תל אביב, והיחידה נקרעה מבפנים. לא מעט תככים ויצרים השתלטו עליה. נובל, כבר 12 שנה מחוץ למערכת, מסייג: "אני לא יודע לפרטי פרטים מה הולך במערכת, אבל אני שומע. אילן פרנקו מפקד מחוז תל אביב, היה פקוד שלי. המפכ"ל ואני היינו יחד בפו"ם. הסמפכ"ל, שחר איילון, היה חניך שלי בקורס קצינים. אני אולי לא יודע לפרטי פרטים אבל מבין מה קורה במשטרה".
אז מה הבעיה?
"ממה שאני שומע, היום המשטרה מאוד אלקטרונית. היום מארב זה חיישן פה, מצלמה מכאן. כל הראיות נאספות באמצעים אלקטרונים. אנחנו אשכרה שכבנו בשיחים. פעם במארב מישהו ניגש והשתין עלינו ואנחנו לא יכולנו לזוז או להגיד כלום כדי לא להרוס. הרושם שלי הוא שאז, מכיוון שלא היו כל כך הרבה חידושי מדע, היינו צריכים להביא ראיות בידיים".
אבל מה טוב בזה? לא עדיף להפנות מאמצים לתחומים אחרים?
נובל נאנח, "כשאתה נאלץ, כשאתה במצוקה בשטח, אתה צריך להתפתח. כמו בהישרדות". אבל כמיטב המסורת, נובל, במקום לפרט, לשפוך אש וגופרית, מעדיף לגלוש לאנקדוטה נוספת. הפעם בשבחי הטכנולוגיה והאמצעים העומדים לרשות החוקרים. "פעם", הוא מספר, "נמצאה גופת בחורה בפרדס באור יהודה. היא נמצאה עם הפנים לרצפה ועברו כבר כמה ימים מאז שהיא הושלכה שם, אז לא יכולנו לזהות מי זאת. מהבגדים שלה ומרמזים שהיו שם, אנחנו הבנו שהיא היתה פרוצה". מאמץ מודיעיני הוביל את החוקרים לזיהוי הנרצחת. "היא היתה בחורה קטנטונת עם חזה ענק. היתה לה חזייה שאמא שלה קיצרה לה את ההיקף והיא זיהתה את התפר". בהמשך, הביא מקור מודיעיני לאיתור שני סרסורים חשודים. "אלו היו הימים שהציוד האלקטרוני, האזנות וציטוטים, היה בחיתוליו", מספר נובל, "פרימיטיבי לגמרי. ביניהם היה מיקרופון שחובר לטייפ סלילים בחדר השני, אבל להם לא היה מושג. כל הלילה הם דיברו על הרצח. תארו במשך לילה שלם לפרטי פרטים איך הם פשוט הרגו אותה במכות. 'כשהיא חרחרה, למה לא הזמנו אמבולנס', ו'לא הייתי צריך לשבור לה את הלסת'. ככה. פשוט מזעזע. אנחנו יושבים מעבר לקיר ומקליטים כל הלילה את הדברים המחרידים האלו".
אתה מדבר על כלל המשטרה, מה לגבי המדור ספציפית? עוד לא הצליחו לפתור את שוד הכספות שהיה לפני שש שנים, את הרציחות ההדדיות של העבריינים. אפילו את רוזנשטיין הצליחו לתפוס אחרי שקיבלו עזרה של הדודים מאמריקה. הימ"ר פשוט תקוע. זו לא אותה יחידת עלית.
"אני לא חושב. הם עושים עבודה מקצועית, אבל זה קשה. הפושעים היום מכירים מה זה עיקוב, האזנות, איך המשטרה עובדת. המשטרה מתפתחת במענה להתפתחות של העבריין. אז, בזמנו, נזקקנו להרבה תושייה כדי להשיג את מה שעושים היום ברגע באמצעות טכנולוגיה. אולי זה משפיע על היצירתיות, אבל אנחנו נאלצנו ליצור בעצמנו מצבים כדי לאסוף את העדויות והראיות בשטח".
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
