הקסם של קוסובו
כשיוצאים מפרישטינה הבירה מגלים מקומות מרתקים שרגל תייר מערבי לא דרכה בהם. חלק ב' במסע פוליטי-היסטורי
לאחר טיול בפרישטינה בירת קוסובו המשכתי מערבה, מרחק של כשעה וחצי נסיעה לעיר פיה (PEJA). כ-90 אחוז מהמבנים בעיר הופצצו ונשרפו בתקופת המלחמה. הגעתי למקום ביום סיום הרמאדאן ("רמאזאני" בשפת המקומיים), כשחלק מהשוק העצום שבעיר הפך לאזור מסחר לבשר. שחיטת הבהמות נעשית מול ציבור הקונים - מחזה לא מרנין בלשון המעטה.
באחת מסמטאות השוק יש חנות שבה מייצרים בעבודת יד את כיסויי הראש המיוחדים של חלק מהמאמינים המוסלמים שמקום. החנות קטנה מאוד וצפופה, ובעלי המלאכה שבה לא דוברים אנגלית, אך הם חביבים ומציגים בשמחה את שיטת עבודתם הייחודית. הם דוחסים לתוך תבנית מעוגלת עיסה דביקה בצבע לבן שמורכבת בעיקרה מסיבי כותנה, ולאחר שהעיסה מתייבשת הם גוזרים את קוטר כיסוי הראש על פי מידת היקף הראש של המזמין.
כמעט כל תושבי החבל מוסלמים, אך רבים מהם דואגים לציין שהם חילונים, לא מתפללים, ובכל עת ישמחו לשתות מנת אלכוהול הגונה, שלא לפי איסורי האיסלאם. עם זאת, נראה שהמגמה העולמית לא פסחה גם עליהם, בשנים האחרונות נבנו מסגדים נוספים וניתן להבחין באנשי דת מסתובבים ברחובות.
המשכתי בנסיעה לכיוון הרי רוגובה (Rogova), מרחק 20 קילומטר מהעיר פיה, שבצדם השני נמצאת מונטנגרו. על ההרים, שלא ניתן להגיע אליהם בחודשי החורף בגלל השלגים הכבדים, נמצאים כמה כפרים כדוגמת הכפר קוצישט (Kuciste). הנופים מדהימים - עצים, נחל שזורם בתחתית ההרים ומרבדי צמחייה. דבר חשוב נוסף - יש שם כמה בתי מלון ומקומות אירוח – חוויה כפרית ונעימה.
המשכתי דרומה לעיר ג'קובה (Jacova) שחיים בה 70,000 תושבים, והאטרקציה העיקרית בה היא שוק ישן ופעיל הממוקם במרכז העיר. קשה למצוא בעיר מקום להתאכסן, ומשפחה מקומית ניאותה לארח אותי.
אחת מבנות המשפחה נישאה לפני כמה שבועות, דבר שהעלה סיפורי חתונה נחמדים כדוגמת מנהג לפיו לפני טקס החתונה, שיירת רכבים נוסעת אחרי החתן והכלה ומלווה אותם בצפירות ובקריאות. ככל שיש יותר רכבים בשיירה, משמע שהחתן והכלה ממעמד גבוה יותר ולבני משפחותיהם ולחבריהם יש כסף וממון. שיירה של למעלה מ–50 רכבים נחשבת למכובדת ביותר. מסתבר ששאלת מספר הרכבים בחתונה עולה לא אחת, ושתמיד הנוכחים סופרים ולא מפספסים אף לא רכב אחד בדרך. אגב, בחתונה של המשפחה שאצלה התארחתי היו 26 כלי רכב.
בערים הקטנות כדוגמת זו מבחינים בבעיה הקשה והאימתנית של תושבי קוסובו - בעיית האבטלה. כיום יש במדינה כ-50 אחוזי אבטלה. למזלם של התושבים,
המשכתי דרומה ולאחר כשעה של נסיעה הגעתי לעיר פריזרן (Prizren), העיר השנייה בגודלה בקוסובו, שבה 300 אלף תושבים. על אחת מפסגות ההרים נמצאת מצודת העיר הקרויה מצודת פריזרן, וממנה נשקף נוף מרשים של העיר והעמקים שמסביב. למצודה ניתן להגיע רק בהליכה קצרה אך מפרכת, ובעלייה אליה חוצים שכונה שבה ניתן לחוש את שאירע כאן בתקופת המלחמה: אזור שלם מופגז ושרוף מזוועות המלחמה, שעדיין לא שוקם.
בצדה השני של העיר נמצא שוק תוסס עם מאות חנויות, מסעדות בשר ודגים, מדרחוב נעים וארוך, וההפתעה הגדולה - חיי לילה סוערים, מועדונים ודיסקוטקים. באחת המסעדות באופן מפתיע, שמעתי קול מוכר מתנגן ברקע - זהבה בן.
נקודה יהודית מעניינת בפריזרן היא המסגד המקומי, ברחוב Adem Jashari, העומד סמוך לבית המלון טיראנה ובמרכז המינרט שלו מוטבע מגן דוד. בתקופות ההיסטוריה השונות, ובייחוד בתקופות שבין ימי הביניים לתקופה העות'מאנית, נהגו יהודים להתיישב באזור הזה ולקיים חיי קהילה ודת, היות שהמסחר בו פרח. בתקופה העות'מאנית מסגדים רבים נבנו מהריסות, בעיקר של כנסיות ישנות, אך כפי הנראה כאן בנו גם מהריסות של בתי כנסת. המגן דוד שימש ככל הנראה לצורכי קישוט.
הפתעה שהייתה לי כישראלי שבא לבקר בקוסובו היא האהדה שחשים תושבי המקום לישראל ולעם היהודי. במפגשים רבים עם האוכלוסייה, לאחר שהבינו שאני מישראל, דאגו לעדכן אותי במשפט כמעט קבוע: "אנחנו, בני העם האלבני, היחידים בשואה שלא נתנו שיפגעו ביהודים, שימשנו לכם כמקלט". גם ספרים רבים בשפה האלבנית וכאלה שתורגמו לשפות שונות נכתבו בנושא. תושבים נוספים זכרו שבשנת 1999 שלחה מדינת ישראל רופאים וציוד רפואי לסיוע בזמן המלחמה.
ב-17 בפברואר 2008, תקופה קצרה לאחר ששבתי מביקורי במקום, הכריזה קוסובו על עצמאותה. בנקודת זמן זו עורכות מדינות רבות את חישוביהן במגמה להחליט האם לתמוך בקוסובו כעצמאית או שמא עליהן לחדול מכך. יש הפוחדים שהכרזתה של קוסובו תגרור קבוצות אתניות נוספות להכרזה חד צדדית על עצמאותן – אך הכל בגדר ספקולציות ורק ימים באמת יגידו. כל שנותר לתושבים החיים בקוסובו הוא להביט אל העתיד, לשאוף לשקט ולתעסוקה. וכן, קוסובו היא מקום בהחלט מיוחד לטיול.
עמרי גלפרין הנו טייל ומרצה, כתב ובימאי טלוויזיה.
הכתבה פורסמה במגזין "טבע הדברים", גיליון 145.
נא להמתין לטעינת התגובות
