גג העולם התחתון
טיפוס על האוורסט הוא כבר לא מה שהיה פעם: פושעים מסוכנים אורבים למטפסים, הררי זבל גודשים את המדרונות ובתי זונות הוקמו לרגלי הפסגה הגבוהה בעולם
אז זהו, שהאתגר כבר לא אתגרי כל כך. סולמות, חבלים וציוד מודרני מאפשרים לקשישים, לנערים, לנכים בעלי כוח רצון ולמיליונרים חסרי כושר המלווים בפמליה של דוחפים, להציב את רגלם בגובה 29,035 רגל (תחשבו על זה בטיסה הבאה כשהטייס מכריז על שיוט בגובה 30 אלף רגל,( השווים ל-8,850 מטרים.
אולם ככל שההעפלה לפסגה עצמה הופכת פשוטה, הסכנות האמיתיות הממתינות למטפסים הן לא איתני הטבע, אלא גורמים פליליים שמשתלטים על ההר ועל בסיסי היציאה של המטפסים. "אם אתה עומד לטפס על האוורסט, אל תשכח לקחת אקדח," כתב מטפס הרים באתר אינטרנט. "כל אזור האוורסט הפך לאתר מוכה פשע," קובע גם מייקל קודאס, עיתונאי זוכה פרס פוליצר ומטפס הרים חובב, המכיר היטב את השטח.
לפני ארבע שנים הצטרף קודאס למשלחת מטפסי הרים מקונטיקט, וכבש איתם את ההר הגבוה בעולם הנקרא על שמו של גיאוגרף ומודד בריטי, וצפה בבעתה איך המשלחת שלו מתפרקת בגלל מדריך מושחת בעל נטיות פסיכוטיות וסבלים ועוזרים שגנבו מכל הבא ליד.
ביום שבו ירד מהפסגה, מת בדרך אליה רופא אמריקני ושמו נילס אנטזנה, שהופקר על ידי מדריך חסר אחריות וחסר כישורים. גורלו של אנטזנה, בשילוב ניסיונו שלו בפסגת העולם, הניעו את קודאס לכתוב את הספר "פשעים גבוהים: גורלו של האוורסט בעידן החמדנות," שמככב כבר מספר שבועות ברשימות רבי המכר בעולם.
"מי שמגיע לאוורסט, צריך להביא בחשבון שיגנבו לו ציוד," כותב קודאס, "וזאת רק ההתחלה של הפעילות הפלילית שאיתה יצטרך להתמודד." הוא מתאר את מחנה הבסיס, הנקודה שממנה יוצאות המשלחות לדרכן, כמקום מזוהם מטינופת ")המזבלה הגבוהה בעולם,(" מספר על כנופיות מאורגנות של גנבים, על מסחר ער במיכלי חמצן באיכות מפוקפקת, על שוטרים וחיילים סינים אדישים או שותפים לפעילות הפושעת, ואפילו על בתי זונות בגובה אלפי מטרים מעל פני הים.
"למעלה בהר כל גניבה וכל מעשה פשע יכולים להסתיים במוות," סיפר קודאס בראיון לשבועון הגרמני "דר שפיגל," "כאשר מטפס הרים רוכש מנוכל חסר לב מיכל גז פגום, הוא עלול למות מפני שלא יוכל לחמם את האוהל שלו, ולא יצליח להמס שלג למי שתייה בדרכו לפסגה." וכנופיות מאורגנות אכן מפלחות מכל הבא ליד, בהעדפה למיכלי חמצן שנעלמים למטפסים לא ערניים.
"מיכל כזה שווה כ-450 דולר," מסביר קודאס, "בשביל סבל מקומי מדובר בהכנסה של כמה חודשים. את המיכל הגנוב ממלאים במקום אנשי עסקים חסרי מצפון למטפסים חסרי ניסיון, שנשארים בלי חמצן בשיא הגובה."
פעם, עד לא מזמן, הכל היה אחרת. עשרות מטפסי ההרים, הסולתה והשמנה של הענף, נכשלו בכיבוש הפסגה. לא מעטים גם שילמו בחייהם על הניסיון. אבל ב-29 במאי 1953 הצליחו אדמונד הילארי מניו זילנד והנפאלי טנזינג נוריי להגיע למעלה, לפסגת העולם. זה קרה ביום הכתרתה של אליזבת השנייה, מלכת בריטניה, ההישג הוצג כמתנת בני האימפריה לשליטה החדשה, ותמונה של הילארי וטנזינג התפרסמה בכל העולם.
הילארי מת לפני חודשיים, בגיל .88 את מרצו הקדיש לשיפור תנאי חייהם של השרפה, הסבלים תושבי נפאל, שבלי סיועם לא היה מגיע לפסגה. הוא התרחק מהאוורסט אחרי שצפה בזעם גובר והולך בתהליך המסחור של הטיפוס לאוורסט, והתבטא בחריפות נגד התופעה.
כך גם הרגיש כבר לפני 30 שנים ריינהרד מייסנר, מטפס הרים אגדי מדרום טירול שבאוסטריה. "הטיפוס לאוורסט הפך לסוג של טיול, ועם השתכללות הציוד ומיכלי החמצן, זה גם הפסיק להיות אתגרי," הוא סיפר לי בראיון שערכתי עמו לפני מספר שנים.
מייסנר, משוגע עם קבלות, החליט שהוא יטפס על האוורסט לבד, בלי מלווים ובלי מיכלי חמצן. והוא עשה זאת. בהמשך כבש בדרך דומה את כל פסגות ההימלאיה, יותר מ-8,000 מטרים, איבד אח בתאונת טיפוס וכמה אצבעות ברגליים, אבל ממשיך עד היום לחפש אתגרים, כשעכשיו הוא מתרכז בקוטב הצפוני והדרומי.
אבל רק מטפסים ספורים בחרו לחקות את מייסנר. הרוב המכריע של המטפסים מגיע לפסגת האוורסט במשלחות מאורגנות עם מדריכים, כשהם מצוידים בחמצן ובציוד מתקדם. וכך, משני מטפסים נחשונים ב-1953 זינק המספר ל-530 בשנת .2007 וכמו בצבא, כל מסתער על פסגת האוורסט מגיע לשם הודות למאמציהם המשולבים של עשרות עוזרים, ספקים וסבלים.
מכיוון שהימים המתאימים לטיפוס מוגבלים, הרי שמדי פעם נוצרים "פקקי תנועה" בדרך למעלה. "הדבר הראשון שאתה רואה בהגיעך לבסיס היציאה, בצד הטיבטי של ההר, זה אינספור אוהלים," מתאר קודאס, "משאיות פורקות אלפי בני אדם, מטפסי הרים וצוותי סיוע. באוהלים מציעים המקומיים את השירותים הדרושים: לינה, מזון, משקאות חריפים וגם את חברתה הזמנית של גברת."
ממשלות סין ונפאל מרוויחות הון ממכירת אישורים לטיפוס על האוורסט, אבל לדברי קודאס, לא ממש מתעמקות בניהול העסק. כך למשל, אין פיקוח על הזהות ועל האיכות של מדריכי הטיפוס. "אין תקן למדריך אוורסט," מדגיש קודאס, "נמצאים שם המדריכים הטובים בעולם, אבל גם הגרועים ביותר. כל מי שרוצה יכול להכריז על עצמו מדריך ולהעלות קבוצות להר, כשחלק מהמדריכים לא יודעים להבחין במפולת שלגים או לתכנן עלייה וירידה בהתאם לתנאי מזג האוויר."
היעדר הפיקוח גם מתבטא בכושר הגופני הלקוי של חלק מהמטפסים, וההזנחה הזאת מתבטאת בסטטיסטיקת ההרוגים, 59 ב-11 השנים האחרונות. נילס אנטזנה, רופא מצליח מוושינגטון, מופיע גם הוא ברשימת הקורבנות.
אנטזנה, בן ,69 שאף להגשים חלום ישן: לטפס על האוורסט, גג העולם. למרות גילו המתקדם, לפחות ביחס לקושי המשימה שהציב לעצמו, וחרף ניסיונו הדל למדי בטיפוס על פסגות בסדר גודל של הרי ההימלאיה, הצליח הרופא לאתר חברה שארגנה לו מסע אל החלום.
אנטזנה הגיע קרוב לפסגה, אך חזר הביתה בארון. זה קרה ב-.2004 בתו של אנטזנה חקרה את נסיבות מותו, וביקשה מקודאס לסייע לה. התחקיר שביצע העלה נתונים מפחידים. מדריך הקבוצה, מטפס הרים ושמו גוסטבו ליסי, היה מוכר בקהילת המטפסים המקצועית כאדם חסר כישורים וחסר אחריות. ליסי התעלם מסימני המצוקה ששידר ד"ר אנטזנה, טפח לו על השכם, הותיר אותו מאחור למות, והמשיך אל הפסגה עם שאר חברי הקבוצה.
ולא מדובר במקרה יחיד. בשנת 2006 התפרסמו בתקשורת דיווחים על מותו של מטפס בריטי ששמו דיוויד שארפ, בצד הצפוני של האוורסט. שארפ, כך התברר, ביקש לחסוך בהוצאות, ובהיעדר הדרכה נכונה טיפס להר עם כמות לא מספיקה של חמצן ועם ציוד לא מתאים. לפחות 40 מטפסים שמיהרו לפסגה חלפו על פניו ולא עצרו לטפל בו. כאשר הוגשה לו עזרה, כבר היה מאוחר מדי.
מטפסים ומומחים כמו הילארי, מייסנר וקודאס ביקשו להציל את ההר שנקרא בטיבטית צ'ומולונגמה - אלת האם של העולם - אבל נראה שזה מקרה אבוד. עוד ועוד בני אדם מבקשים לטפס לפסגת האוורסט, כל אחד וסיבותיו עמו.
הילארי, שענה לשאלה מדוע טיפס על ההר בתשובה המפורסמת "מכיוון שהוא שם," הציע לסגור את ההר לטיפוס למספר שנים, לנקות ביסודיות את האשפה ואת הלכלוך שהצטברו בבסיס ההר, ולהניח לטבע לשקם עצמו. אך במקום לסגור את ההר, סללה ממשלת סין כביש המקצר את הדרך לבסיס המוצא של המטפסים, שרק מגביר את ההסתערות על הפסגה הגבוהה בעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
