בחזרה ל"בחזרה מטואיצ'י"
ספר הפולחן שכתב יוסי גינסברג על היחלצותו המופלאה מהג'ונגלים של בוליביה יוצא מחדש. דור של מוצ'ילרים גדל על הספר שיצא במקור בשנת 1985, ועכשיו יש לדור החדש הזדמנות להכיר את האב המייסד של הטיול בדרום אמריקה
שלושה חברים התלוו לגינסברג במסעו לג'ונגל הבוליביאני: קארל, עבריין אוסטרי שהתחזה לגיאולוג, מרקוס השוויצרי וקווין האמריקני. הימים שלאחר כניסתם לג'ונגל היו מסמרי שיער. גינסברג כותב: "הרעב גבר. בלית ברירה התחלנו לאכול קופים. ההרגשה נוראה אבל הטעם סביר."
כעבור זמן מה התפרקה החבורה. יוסי וקווין המשיכו לבדם, ואז קרה האסון - קווין זינק למים, נסחף הצידה והצליח להימלט מהמפל הגועש, ואילו יוסי נסחף עם הרפסודה לכיוון המפל והתחיל במסע המוות. שלושה שבועות הוא שהה לבדו בג'ונגל, מיטלטל בין תקווה לייאוש, נאבק ברעב, בנחשים, בנמרים ובנמלים טורפות.
עטיפת ''בחזרה מטואיצ'י'' צילום: כריכת הספר
שניים מגיבורי בחזרה מטואיצ'י, מרקוס וקארל, עדיין נעדרים. למהדורה החדשה נוספה אחרית דבר מעודכנת, החושפת פרטים חדשים על החיפוש אחר השניים.
גינסברג, בעל תואר במנהל עסקים ובפילוסופיה, נחשב לאחד מ"זקני התרמילאים". כיום הוא מרצה אורח מבוקש בכנסים עסקיים ברחבי העולם בנושאי מוטיבציה עצמית, נחישות והתמודדות עם מכשולים,
לחץ ושינוי, ומתגורר עם משפחתו באוסטרליה.
בקטע הבא אפשר לקרוא על שמץ מהקשיים שהיה על גינסברג לעבור, ועל הדרך בה התמודד איתם:
"חיפשתי דרך להגיע למעלה ומצאתי מקום שבו יורדים המים מן ההרים אל הנהר. התוואי היה רטוב, אך המדרון היה מתון יותר. טיפסתי בזריזות ובתוך דקות אחדות ראיתי את העץ עמוס הפרי. מאמץ קטן נוסף, ואני שם. כך חשבתי. פסעתי עוד פסיעה, ופתאום... נחש! צבעו היה ירוק והוא הזדקר מולי, כעשרים סנטימטרים מרגלי. הוא היה קטן ודק, אך זיהיתי אותו מיד. זהו נחש הלורה הקטלני. קארל סיפר לי שהנחש הזה מסוגל גם להתיז את ארסו ממרחק לתוך עיני קורבנו ולעוור אותו.
עמדתי קפוא על מקומי. הנחש לא זז. רק לשונו נעה בתוך פיו ומחצית גופו העליונה זקורה. פחדתי לזוז. תחושות הייאוש והפחד בקרבי הפכו לרגשי זעם ושנאה. פסעתי בזהירות צעד אחד לאחור, הרמתי אבן ענקית והטחתי אותה בנחש. האבן פגעה בו והתגלגלה למטה.
הוא נתעוות כולו, התפתל וגופו התעבה כאילו נוצאו בו קשרים. לקחתי אבן שטוחה וצרה, התכופפתי והתחלתי להכות בו בזעם, כשאני מרים ומוריד את האבן בחוזקה על ראשו, עד שניתק מן הגוף. הגוף זע קצת ונדם. רעדתי. ידעתי שאילו הכיש אותי, הייתי מת.
הרמתי את גופו הירוק של הנחש. קל מאוד להסיר את עורו מעליו. הוא נקלף כמו בננה ונגלה בשרו האדום-לבנבן. גוף הנחש היה כצורת מנהרה. בתוכה היו איבריו הפנימיים. במשיכת אצבע ניקיתי אותו ונותר בידי רק הבשר. מה אעשה בו? אוכל אותו, או שמא אשתמש בו לפיתיון? זרקתי אותו למטה, אל הגדה. אטפל בו כשארד."
יוסי גינסברג, בחזרה מטואיצ'י, הוצאת זמורה ביתן, 349 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
