תפילת הצרצר וקידוש הזמן
נפל לידי דיסק מופלא: הקלטה מואטת של צרצרים, שנשמעת כמו מקהלת מלאכים. מי היה מאמין שבצרצוריו של חרק עשויה להתגלות מוסיקה נשגבת? ואיך שומעים הצרצרים את עצמם? יונתן לוי משתאה
נפל לידי דיסק מופלא ביותר. שתי הקלטות של צרצרים, זו על גבי זו. קול אחד הוא קול צרצרים. הקול השני הוא אותו הצירצור, אך במהירות מואטת, ביחס המתקבל בין חיי צרצר לחיי אדם. התוצאה של המניפולציה הפשוטה מהממת: הצרצרים נשמעים כמקהלה אנושית, אך מלאכית לגמרי. שירה מתוקה ועצומת עיניים, נטולת מרכז וחסרת קצוות, מעגלית, נצחית; בלא מלחין ובלא קהל מנויים - היא החלה עידנים קודם ותמשיך עידנים אחר-כך - מקץ הזמנים ועד קצם.
[מומלץ לשמוע את הצרצרים במהלך הקריאה]
כמו שירת המלאכים, גם זו שירה של אלו שקרובים מאוד לאלוהים, ויותר משהם שרים לאלוהים הם כבר שרים באלוהים; בלילה, עם תום היום, הטבע נפתח אל תוך שנתו, וחוזר להתמוסס בבוראו: שירתו זו קורנת בסבלנות של חלום נצחי, לא-ממוקד, ספוג רוך ויראה; הטבע הופך כולו לעבודת אלוהים.
וכל זה בצרצרים. לעתים רחוקות אנו נותנים עליהם את דעתנו; חרקים, יצור נחות מאיתנו לאין שיעור; לכל היותר, מעין רעש לוואי של הטבע. מי היה מאמין שבצרצוריו של חרק עשויה להתגלות מוסיקה נשגבת עבור האוזן האנושית?
הדמיון הצורני בין שירת הצרצר למוסיקה דתית מערבית דווקא (אולי מדובר רק בצרצרים מערביים, וצרצרי המזרח חיים במוסיקה אחרת?) מרמז שקיום המוסיקה אינו תלוי באדם כלל. לרוב נתפסת המוסיקה כפרי בלעדי של רוח האנושית, והאדם נתפס כיוצר המוסיקה. אולי ההיפך הוא הנכון: המוסיקה היא זו שיצרה את האדם, כדי שיוכל לתת לה ביטוי משוכלל בעולם, וכדי שיהיה לה למאזין מודע.
הליטורגיקה הצרצרית היא עדות לנכונותו של הרעיון העתיק, לפיו חוקי ההרמוניה אינם המצאה אנושית שרירותית, נסיבתית ותלוית תרבות, אלא ביטוי לרוח נצחית, בלתי תלויה – שלא אנו יצרנו אך אנו מעניקים לה הן את הקול והן את האוזן הקשבת. אותה רוח-מוסיקלית-דתית היא נשמת הצרצר, ואולי נשמת האמנות כולה?
קצרים חיי הצרצר, כידוע, מחיי האדם. לא מן הנמנע, שמשום כך תודעתם מהירה יותר; ומשום שתודעתם מהירה יותר, הם חווים את החיים ביתר צפיפות וביתר דחיסות; לכן אפשר לומר שהזמן של הצרצר איטי יותר. ובאמת, האם לא יותר הגיוני שהצרצר שומע את יצירותיו הליליות לא כצרצור קצוב ונמהר, אלא כחגיגה איטית, רבת דקויות, הרמונית ועשירה?
מכאן עולה השאלה, איך חי הצרצר את קפיצותיו ההבזקיות - אם לא כתעופות מואטות, שבה ההמראה נדמית אינסופית, הקשת הולכת ונדרכת ונמתחת ונפתחת באוויר, והאדמה הולכת ומתרחקת, עד לשיא, ולשיא שאחריו, ועוד, ולאחר רגע דומם במרום, בלא זמן
אמנם, שירת הצרצרים מזכירה את הליתורגיה המערבית, אך כמו מוסיקה במזרח, עניינה קידוש הזמן והאטתו: האטה המתרחשת באמצעות האזנה. האזנה שיש בה גם חדות וגם עומק, היא סוג של עבודת-לב, החושפת את מעמדה המיוחד של המוסיקה כשער-ביניים בין עולם הזמן לבין הנצח. כמו צפור הפורסת את כנפיה כדי להאט לפני הנחיתה, ההאזנה מאיטה את הזמן עד שהקרקע הנצחית תחתיו הולכת ומתגלה.
עבודת האלוהים המוסיקלית! לא האדם המציאה; הוא יכול רק לקחת בה חלק. ביקום רווי חכמה, דבר אינו שלנו ודבר אינו מנוע מאתנו, אם רק נוכל להאזין לו; לאט יותר, חי יותר, כאילו היו אוזנינו אוזני צרצרים, ועינינו כשל דבורים, ולשונותינו כשל פרפרים - נוכל להאט את המרחב, לפתוח את הזמן – כדי לתת מקום לסודות הבריאה הפשוטים להתגלות בלב האנושי.
פורסם לראשונה במהות החיים
נא להמתין לטעינת התגובות
