ועידת פסגה: מיכל נגרין ורובי סטאר
האחת היא אימפריה בינלאומית של תכשיטים ואביזרים בסגנון רומנטי. השנייה משחקת אותה בעיצוב פריטים מחתרתיים למותג "רובי סטאר" שבבעלותה. מיכל נגרין ושירלי איציק נפגשו לשיחה על הביזנס, בני הזוג והשאיפות לעתיד. וגם על אלו שמעיזים לחקות אותן
מעצבות תכשיטים כמו דורי צ'נגרי, אילה בר ואירית גופר ששון ל "אמארו", מצליחות להדגים למעצבי האופנה, ובגדול, מהי הנוסחה לזכייה בהכרה בינלאומית.
"אני מאמינה שההצלחה קשורה לעובדה שמדינת ישראל בנויה מערב רב של אנשים שהגיעו ממקומות שונים בעולם ונתנו אינטרפרטציה אישית לעולם שממנו הם באו", מסבירה מיכל נגרין, אחת מהנציגות הבולטות של עיצוב התכשיטים ואביזרי האופנה בישראל, שהפריטים בעיצובה נמכרים בחנויותיה הפזורות ברחבי העולם: תל אביב, ניו יורק, פריז, קייפטאון, טוקיו, סאו פאולו, מקסיקו סיטי ועוד.
נגרין, 52, היא מעצבת התכשיטים הישראלית הכי מצליחה כיום בעולם. בשני העשורים שחלפו מאז החלה את דרכה ביריד האמנים שבמדרחוב נחלת בנימין, התרחב המותג הנושא את שמה למפעל בינלאומי, הממוקם באזור התעשייה בבת ים.
היא מעצבת, מייצרת ומשווקת תכשיטי אופנה, אביזרים, בגדים וחפצי נוי, והחל מהחודש הקרוב גם ליין בהשראת שנות ה-20, המיוצר בטכניקה חדשה של תלת ממד.
בנייה קונספטואלית של מותג, המגיש מלבד מוצרי צריכה גם עולם שלם וסגנון חיים, מלווה גם את המותג "רובי סטאר" בן התשע של המעצבת שירלי איציק, 28. איציק החלה את דרכה בעיצוב תכשיטי מתכת וחגורות עור, שנמכרו בהצלחה משגשגת בחנויות מעצבים צעירים ברחבי הארץ.
לפני ארבע שנים השיקה חנות ראשונה במתחם גן החשמל, ומאז היא ניצבת כאחת מההבטחות הבולטות של שוק אביזרי האופנה הישראלי. זאת בעיקר בשל השפה החתרנית של הפריטים בעיצובה, כמו חגורה המורכבת מרצועות של שעונים ישנים מתוך הקולקציה הנוכחית שלה, או מחרוזות מתכת גדולות הנראות כאילו יצאו מתוך ארכיב היסטורי מהמאה ה-17.
יום קודם לריאיון הן גם זימנו אחת את השנייה לביקור מוקדם בסטודיו של האחרת, והופתעו לגלות כי יש להן לא מעט על מה לדבר.
שירלי: "אילו תחושות התעוררו בך כשנכנסת לסטודיו שלי, שהוא קטן ורחוק שנות אור מאיפה שאת נמצאת? ".
מיכל : "מין רגע של נוסטלגיה. נזכרתי בצעדים הראשונים שלי. עד היום יש בי געל גועים לסטודיו הקטן, כי יש משהו בתולי במקום הראשוני. שמחתי לראות שיש לך אפשרות לעצב את המקום בדמותך. אם יש לי משהו להגיד לך לעתיד-זה להישאר נאמנה לעצמך, גם כאשר העסק יגדל".
שירלי: "אבל לוקח זמן לגדול. אני משקיעה את הכסף שהעסק מכניס שוב בעסק".
מיכל: "גם אצלנו זה ככה. לא לקחנו הלל וואות גדולות כדי להתקדם. הגדילה הכי טובה היא אורגנית. את עושה כיום בעסק הכול? מעצבת? מייצרת? מנהלת חשבונות? עושה את כל הדברים הלא נחמדים? ".
מיכל: "איזה ייאוש ".
שירלי: "נכון, זה ייאוש. והכנתי לך הרבה שאלות בנושא הזה. כשפתחתי את העסק הצעתי לבן זוגי לבוא ולנהל את העסק, אבל זה לא עבד. זה לא מספיק שאב אותו. יש לו תחומי עניין משלו, שהוא לא מצא זמן לקצץ מהם לטובתי. העסק היה ונשאר משהו שהוא מאוד שלי".
מיכל: "לא ידעת לשחרר? ".
שירלי: "גם. זה תמיד נשאר עניין בינינו, כי הוא לא באמת לקח את המושכות. בהמשך זה פגע בזוגיות, לכן בחרנו לפחות להציל משהו אחד מבין השניים. בדיעבד, זו הייתה החלטה בריאה ונכונה. לאחר מכן היה לי מנהל בעסק למספר חודשים והוא עזב מסיבות שלא קשורות לעסק. עכשיו אני בדיוק בצומת הזה ושואלת את עצמי מה עושים? ".
מיכל: "אם תשחררי ותיתני לו את המקום שלו ותסמכי עליו-זה יצליח. במקרה שלי, כשהעסק גדל הרגשתי שאני ממש צריכה את מאיר בעלי, לצדי, שינהל את החשבונות. אלא שבמקום להתעסק בעיצוב, שיגעתי אותו.
התערבתי לו בכל שיחת טלפון, עד שזה הוביל לריבים בינינו. יום אחד הוא הושיב
שירלי: "אתם מדברים על עסקים בבית? ".
מיכל: "זה לא עסקים. זה הרצונות שלנו, כי העסק הוא החיים שלנו".
שירלי: "ואת לא מרגישה צורך לנעול את הדלת מאחורי העסק כשנכנסים הביתה? ".
מיכל: "בכל זאת, שואלים איך עבר עליך היום ובאופן טבעי דברים עולים בשיחה. אצל אנשים יוצרים אין הפרדה. זה החיים".
שירלי: "את בשלב מאוד יפה בקריירה שלך, פורחת, עושה מאמצים להמציא מוצרים חדשים מאפס. לא הרגשת באיזשהו שלב שבא לך פשוט לנוח מהאינטנסיביות בעסק? אני, למשל, צריכה קאט בחיים שלי, אפילו אם זה לרקוד כמה פעמים בשבוע, שזה כמו בריחה עבורי. רגעי יצירה הם רגעי חסד בשבילי, אבל אני כל היום עסוקה בניהול".
מיכל : "בגלל זה את חייבת מישהו שייקח את הניהול מהידיים שלך. אם הייתי צריכה לעשות את זה, אין סיכוי שההתלהבות שלי הייתה נשמרת. אני שמחה שאני מגיעה לעבודה ורק משחקת. אני מקפידה להתרחק מכל מיני ישיבות וכאלה. שני העולמות האלה לא יכולים לדור בכפיפה אחת. אני גם מאמינה שזה עניין של גיל. כשהגעתי לגיל 50 הבנתי מה אני רוצה ומה לא. זו בגרות מבורכת".
שירלי: "יש לך כתב יד מאוד מזוהה, אולי מזוהה מדי. זה לא מבאס אותך? ".
מיכל: "להפך, זה מחמיא לי. כי זה אומר שגם כשאני משתנה, ואני בהחלט רואה את השינויים, זו עדיין טביעת יד. כשבאים אליי אורחים הביתה הם אומרים:'וואלה, זה כמו החנויות'. אז אני עונה:'לא, החנויות זה כמו הבית שלי'".
שירלי: "יש בזה גם משהו מאוד מנחם, כי זה הדבר היחיד שיכול להגן מפני חיקויים".
איתי יעקב: "אלבר אלבז אמר לי פעם משהו מאוד יפה בהקשר הזה:'את הבגדים שלי אפשר להעתיק, אבל את המחשבות והרגשות שלי כשאני מעצב אי אפשר להעתיק'".
שירלי: "וזה דברים שרואים בניואנסים. איך את מתמודדת עם חיקויים? ".
מיכל: "פעם זה היה מעצבן אותי, אבל היום אני לוקחת את זה כמחמאה".
שירלי: "מחמאה מעצבנת. בעבר, אם גיליתי מעצבת שהעתיקה אותי, הייתי נפגשת איתה לשיחת הבהרה. היום אני לא עושה את זה, זה מאחוריי, אני רואה בזה כוח מניע. אם העתיקו אותך, אתה צריך להמשיך הלאה ולהל מציא את עצמך מחדש. מבחן הזמן הוא הקובע. תאתגר אותי הרבה יותר מעצבת שעושה משהו מקורי משלה. בעיניי זו תחרות בריאה".
מיכל: "אני אוהבת לראות דברים מקול ריים. כשביקרתי את שירלי מצאתי חגורה שהדליקה אותי וישר קניתי". שירלי : "אפילו כשאתה אומר איך. . .".
מיכל ושירלי: "לא חשבתי על זה! ".
שירלי: "זה נכון, מקוריות סוחפת אותך".
מיכל: "איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים? ".
שירלי: "אחרי שראיתי את המפעל שלך יש לי פרופורציות אחרות לגמרי. הייתי רוצה להתפתח לעיצוב קו תיקים ונעליים, שהם בגדר חלום רטוב. אם מדברים על עתיד רחוק-אני רואה את עצמי מסיימת על אי. וזהו. יש עוד כמה דברים שבא לי לעשות, מלבד העסק".
מיכל : "לרקוד? ".
שירלי: "אני רוקדת, אבל אולי להתל מסר לפרויקט גדול של מחול. בסופו של יום מעניין אותי לגעת בכל מיני דברים שהם בעצם חלק ממכלול אחד. כמו שאת אומרת, לבנות עולם".
מיכל: "עם עולם כמו שלנו, אם אפשר לבנות עולם אלטרנטיבי, למה לא? ".
שירלי : "אני מאוד קנאית לזמן שלי ושמה לעצמי חוקים: אני לא עונה לטלפונים לפני עשר וחצי בבוקר ויהי מה".
מיכל: "אני נגד חוקים והרגלים. זה לטעמי שני דברים ממש גרועים".
שירלי: "אותי החוקים משרתים. אולי מפני שהעסק שלי לפעמים משתלט לי על החיים, עד שלא נשארים לי רגעי שקט וזמן לזוגיות, לחברים וסתם לעצמי, להתעורר לאטי בבוקר. החוקים שלי שומרים עליי, משאירים אותי בשפיות. אני מאמינה שאם אקח את הזמן שלי בבוקר, אגיע לעבודה רגועה ואם אצא בזמן מהעבודה, ארגיש שנותר לי זמן לעשות לעצמי עוד דבל רים. אני כל היום נאבקת לשים לעסק שלי גבול".
מיכל : "אני, בניגוד אלייך, טוטאלית, אז שום דבר בעסק לא נראה לי מטריד. אני פשוט עושה דברים תוך כדי, אני יכולה לארח חברים בעבודה ולהמשיך לעבוד. ואם מישהו מעובדיי בא ושואל אותי שאלה, אני עונה לו בזמן ולא אחרי חצי שעה. יש לי חלוקת קשב, שהיא אולי חוסר חלוקת קשב. אבל כשאני מגיעה לעבודה אני מרגישה כמו מנצחת על תזמורת גדולה ושומרת כל הזמן על ערנות ופוקוס. האוזניים שלי, לצורך העניין, גם רואות".
שירלי: "זה גם סוג של אמנות. לגמרי משהו חי ויצירתי. אתה צריך תשוקה אליו. יש לי תשוקה לזה, אולי בגלל זה קשה לי לשחרר".
מיכל : "זה לא מוצדק לעשות את ההשל וואה הזו בינינו, כי אצלי המערכת מאוד גדולה ויש מנהלי מחלקות. זה מפנה לי את הזמן ליצור, למרות שאני בפיקוח מתמיד. החופש הזה מוביל אותי כל הזמן קדימה. עכשיו, כשאני עובדת עם קבוצת מעצבים בוגרי המכון הטכנולוגי בחולון, אני מרגיל שה שאני תורמת להם הרבה מאוד והם לי. נוצרים דברים מקסימים מהחיבור הזה".
שירלי: "ואין לך חשש שהם ייקחו ממך את הידע וימשיכו הלאה? ".
מיכל: "אני משתדלת תמיד לא לפחד מהפחד. פחד לא מוביל לשום מקום ".
נא להמתין לטעינת התגובות
