"מושך אותי שהוא לא זמין"
אני מונעת מתוך כבוד אליו ואימה שהוא ינטוש. היו זמנים שקראתי לו, התחננתי על נפשי, והוא לא היה בבית. אולי דווקא בגלל זה אני איתו. כמו חיזור גורלי. חני נחמיאס על אלוהים
את מאמינה באלוהים?
"כן. אני מקיימת איתו יחסי אהבה-שנאה, אבל הוא קיים. לא בבתי כנסת או בכותל אלא כיציר החינוך שקיבלתי בבית. בילדותי ובנערותי קיימתי עם אלוהים זוגיות נאמנה ומחייבת. האמונה שלי בו היתה מוחלטת. תיארתי אותו כמו אליהו הנביא - גדול, גבוה, שיער לבן, זקן ארוך, עיניים נבונות. סוג של סבא טוב. עד שהתחתנתי הרגשתי שהוא תמיד שם בשבילי. הרשיתי לעצמי לחלום הכי גדול, הכי רחוק, והכל התגשם. היה ברור לי שזה בגלל אלוהים.
הייתי מדברת איתו ומודה לו. שמתי לו פתקים בכותל, משוכנעת שהבקשות שלי מגיעות אליו ישר, כמו פקס. האמונה שלי היתה מלאה."
תמיד?
"כשהתחתנתי עם צביקה, אבי ילדיי, התחילו עשר השנים הקשות בחיי. לצד הפריצה המשמעותית של הקריירה, אלוהים נטש אותי. מה זה נטש, הפך אותי לסוג של עכבר מעבדה. כאילו אמר, מצד אחד אני מרעיף עלייך מתנות ומצד שני אני נוטל ממך בהדרגה את האושר, השמחה, הרוגע והיכולת ליהנות מהמתנות האלה. אין גבול לניסיונות הקשים שהוא העמיד אותי בהם. סעדתי את בעלי החולה עד יום מותו במשך שבע שנים מכאיבות. כעסתי על אלוהים. חשבתי שהוא מגזים. כשצביקה נפרד ממני בייסורים קשים החלטתי להעניש אותו. כמה שנים לא צמתי ביום כיפור. החרמתי את בית הכנסת. פיטרתי את אלוהים לתקופה, אבל גם אז הוא היה נוכח-נפקד. לא היה לי אומץ לפטר אותו לגמרי. ומאז הוא נשאר."
למה את עדיין איתו?
"כי כשאני מטיילת בעולם, ויש יותר מדי מראות נפלאים ותמונות נשגבות, אני פשוט בטוחה בקיומו. אני אומרת לעצמי, לא יכול להיות שאין מבוגר אחראי לפרויקט העצום והמופלא הזה. עושר הצמחייה, האדמה, הריחות, הצבעים - כל זה לא יכול לקרות מסתם תאונה של טבע, ממפץ גדול או אבולוציה. דבר כזה יכול להיווצר רק מתוקף כוח אלוהי."
הטלת פעם ספק בקיומו?
"מפעם לפעם אני מפקפקת, רק בגלל שלא ראיתי אותו ממש מול עיניי. לפעמים אני חושבת שאני מאמינה בו כי אני מפחדת להתעסק איתו. בסתר לבי יש כמה שאלות נוקבות לגבי ההתנהלות שלו בעולם. אבל הספק לא מפריע לזוגיות שלנו להתקיים."
איך אתם מתקשרים?
"אני מדליקה נרות ביום שישי. זה רגע של קדושה. משהו בחיבור של האש והברכה מטלטל אותי עד דמעות. אני צמה ביום כיפור. מנשקת מזוזה בכל פעם כשאני יוצאת מהבית. זה כמו רפלקס מותנה. בימים שאני יוצאת להצגה חשובה או לחתימת חוזה, אני מקדישה למחווה הזו הרבה תשומת לב. בארבע השנים האחרונות גנבים פרצו אלינו פעם אחר פעם. תחושת הביטחון שלי התערערה עד שנמאס לי והזמנתי רבנים שיבדקו את המזוזות. אחרי הרכבת המזוזות החדשות הפסקתי לפחד מפורצים. אני לא שומרת שבת, כשרות או טהרת המשפחה. אני מקפידה על המצוות שראיתי בבית הוריי."
את מתפללת לפעמים?
"אני מתפללת לאלוהים בכל הזדמנות. כשהייתי במקדשים בטיבט ובתאילנד ראיתי אנשים מתפללים בדבקות לאלוהים שלהם, שיש לו פנים וצורה ושם אחר מהאלוהים שלי. הסתכלתי עליהם מהצד והתפילה שלהם נראתה לי עבודת אלילים. אחר כך אמרתי לעצמי שאם אותם תאילנדים היו רואים מהצד את הכיפה, המזוזה וארון הקודש, התפילה היהודית היתה נראית להם כעבודת אלילים."
היכן אלוהים נוכח בחייך?
"הוא נוכח תמיד. כשאני צריכה משהו אני מבקשת, אבל מטריחה אותו רק בדברים הגדולים. לפעמים אני מרגישה אותו מלפניי ומאחוריי ומכל צדדיי. בזמן האחרון כשאני פונה אליו הוא מקשיב לי יותר: כשחברה טובה חלתה בסרטן והבריאה. כשמאוד חששתי ממשהו והכל בסוף הסתדר. אני מול האלוהים כמו ילד שיושב בגינה, עוקב אחרי נמלה ואומר, אם היא תפנה ימינה, צריך לעשות ככה, ואם שמאלה, צריך לעשות אחרת. גם אני מבקשת מאלוהים סימנים."
מתי חשת את נוכחותו במיוחד?
"ביום שבו קברתי את בעלי הראשון. לקחתי את שני ילדיי באוטו עם עציץ גדול, שחרטנו עליו את השם 'צביקה' ומילאנו אותו בצמחים מיוחדים. הילדים - בני תשע ושש - ישבו מאחוריי, והעציץ במושב שלידי. נסעתי לבית הקברות ובאוטו היה שקט גדול ונורא. ניסיתי לדבר עם הילדים. להסיח את דעתם מהעובדה שנוסעים לקבור את אבא. פתאום מישהו עצר לידי בפתאומיות.
מה היית עושה בלעדיו?
"הייתי ממציאה לי אלוהים משלי. אני צריכה אותו וזקוקה לו כמו חבר דמיוני של פעוט. מישהו שאפשר להגיד לו הכל, לסמוך עליו, לשתף אותו ולהאמין באמת ובתמים ביכולותיו הבלתי אנושיות."
חתונה דתית?
"פעמיים. בחתונה הראשונה זה היה ברור מאליו אבל בשנייה שום דבר כבר לא היה ברור. אלוהים הרי העמיד אותי בניסיונות. ועם זאת אפילו לא עבר לי בראש לנסוע לקפריסין. רציתי חופה, קידושין, רב, כוס ואם אשכחך ירושלים. בסוף החופה אמרתי לחברות שלי שהאלוהים שלקח לי את צביקה שלח אליי את מאיר."
מוות?
"אני לא מפחדת ממוות בכלל. מצדי אפשר לשרוף את גופתי ולפזר בירקון. אני בזה למוות. אני בטוחה שאלוהים מחכה לנשמה שלי בקצה המסע."
גן עדן וגיהנום?
"יש. פעם ישבתי במספרה וראיתי אישה חילונית שמתפללת בדבקות. היא סיפרה שמתה מוות קליני ועברה את החוויה המוכרת של אור שמושך למעלה והריחוף המפורסם מעל הגוף. אחר כך היא תיארה רבנים עם זקנים ארוכים שחורצים גורלות, מי ילך ולאן. אמרה שהחליטה לשמור מצוות בגלל שהבינה שבסוף החיים אנחנו מגיעים לבית משפט ואז ממש כדאי להיות בצד של הטובים."
עשרת הדיברות?
"כללי המוסר המושלמים. השלד שעליו נרקמת כל ההוויה שלי. אי אפשר בלעדיהם בדיוק כמו שאי אפשר לחיות בלי עצמות."
דיבר מיותר?
"לא הייתי מוותרת על כלום."
דיבר שחסר?
"הייתי מוסיפה חמלה. יש הרבה 'לא' ו'אל' בעשרת הדיברות. המקסימום הוא 'כבד את.' אני הייתי מוסיפה חמול על זולתך. כי חמלה היא אחת המידות הנעלות ביותר."
ייהרג ובל יעבור?
"לא תרצח. אני לא מסוגלת לדרוך על נמלה. לקחת נפש, חיים, של כל יצור נברא זה קריאת התיגר הגדולה ביותר על המוסר."
נא להמתין לטעינת התגובות
