ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

מודה של מדים

באירופה ובארצות הברית מוטיבים צבאיים באופנה הם בגדר טרנד. אצלנו, לעומת זאת, הם סמן מובהק למצב הרוח הלאומי. פרויקט מיוחד חושף את המתח שבין עולם הזוהר לחאקי. והפרחים לצה"ל

מורידים את הסוודר. ככה, על הכתפיים, והשרוולים קשורים על הצוואר. זה בסדר. זאת האופנה היום. היום האופנה נגד מדים. המזל המחורבן שלי. כשרק באים הביתה, תכף מורידים את המדים. למה? מדים זה דווקא יפה, זה גברי. אבל לא. ככה האופנה היום . כאילו בושה בכלל לשרת בצבא".
 
לאבנר, טירון צעיר בבה"ד 4 באמצע שנות ה-50, ואחד מארבעת גיבורי הספר הקאנוני "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, אין מזל עם בחורות. גם לא עם הבגדים שבארון: קטנים ובלויים. אם היה יכול, ודאי היה מסתובב ברחובות ממורק מכף רגל ועד ראש עם כומתה פרושה על ראשו. אבל מדים לא באופנה. לא עכשיו לפחות. מאז הונהגו מדי צה"ל באופן רשמי לפני 60 שנה בדיוק, מתנהלים יחסים אמביוולנטיים בינם לבין תעשיית האופנה המקומית.

בעוד המדים משמשים ביגוד קבוע שעבר שינויים מינוריים במהלך השנים, האופנה מתחדשת מדי יום. בעידן בו השיח על אופנה מצייר את האינדיבידואליות כערך עליון, מקומם של מדי הצבא אינו רלוונטי. זה גם מה שניצב ביסודה של הפקת האופנה שלפניכם, יצירה משותפת של הצלם שי כהן ארבל והסטייליסטית הגר אופיר. העבודה היא חלק מפרויקט בנושא זהות עליו שוקד כהן ארבל, בעקבות המסה של התיאורטיקן היהודי-גרמני ולטר בנימין, "היסטוריה קטנה של הצילום", שנכתבה בשנת 1931.
"ביקשתי לבדוק את המתח בין מדי צבא מאחידים ומשטיחים, לבין דמויות מתעשיית היופי והבידור הישראלי", מסביר כהן ארבל. בין המצולמים ניתן לפגוש את השחקנית אוולין הגואל, מעצבת האופנה דורין פרנקפורט, המאפר ומאמן הדוגמניות נמרוד פלד, הדוגמנית ליאל דניר, הדוגמן יואב ראובני, סמנכ"ל סוכנות הדוגמנות "לוק" מאיר כהן ואחרים-כולם חנוטים במדי צה"ל.

"התצלומים, לטעמי, מטשטשים את הזהות של כל אחד מן המצולמים", הוא ממשיך. "אבל אני מעדיף לאפיין אותה כהפקה שעוסקת בזהות ובמתח שנוצר בין המדים לאנשים, ברמה האסתטית". למרות הרצון של כהן ארבל לנטרל את הנושא הפוליטי, מדי צה"ל הם בגדים טעונים מבחינה ערכית, פוליטית וצבאית. אופיר אינה מתעלמת מכך, להפך. "ההפקה הזו עניינה אותי דווקא בגלל המקום הפוליטי", היא מציינת. "מדים הם פריט לבוש בעייתי, ומדי  צה"ל  במיוחד. אלו מדים של צבא כובש.

ניסיתי להתמודד בהפקה עם הדימוי המאוד חזק שלהם, שיש לו מקום מאוד מרכזי ובולט בתרבות ובחברה הישראלית". ולאילו מסקנות הגעת?
"העבודה הזו היא בעיניי סוג של קונפליקט: מדוע להכניס את המדים לאופנה, או למה לייצר איתם דימוי אסתטי? אני יכולה לומר שהשתכנעתי יותר בכוח של המדים. אני חושבת שבכל אחד מן המצולמים יוצא סוג של טירוף, סיפור של טראומה". וגם פן מאוד ארוטי. "הייתי רוצה לומר לך לא, אבל האסתטיקה הפטישיסטית הזו כבר טבועה בנו, לא משנה מה נעשה. במדים האלה יש משהו מאוד סקסי".

ההשקפות המנוגדות של שני יוצרי ההפקה, באות לידי ביטוי גם ביחס המצולמים לעצמם, כחיילים במדים. השחקנית אוולין הגואל אומרת כי התנדבה להפקה כיוון שיש לה "המון כבוד והערכה לכוח הזה שנקרא צה"ל", גם לפני הפעולה בעזה. "זה מעלה אצלי תחושות עמוקות של התרגשות", היא אומרת בטון פטריוטי שאינו משתמע לשתי פנים. "אני מאמינה שיש כוח לכומתה, לצבע שלה, בעיקר של חילות חי"ר, כמו האדום של הצנחנים או הירוק רעל של הנח"ל. יש משהו מאוד חזק באדם שלובש מדים, כי הוא נשבע במשהו. בגלל זה חיילים שעורקים או משתמטים מצה"ל - בוגדים בשבועת האחדות".

לעומת זאת, מעצבת האופנה דורין פרנקפורט מגישה אג'נדה אחרת. "זו הייתה חוויה לא פשוטה", היא משחזרת את הצילום בחולצת דקרון בצבע חאקי, דסקית, כומתה על הכתף ומשקפי השמש האובאליים שלא יורדים מפניה. "מגעו של בד הדקרון עשה לי פלאש לתקופת הצבא. גם את התיכון שלי עשיתי בדקרון. לא הרגשתי נינוחה במדים". בגלל הדקרון, או בגלל ההשלכות הפוליטיות של מדי צה"ל?
"בניגוד לאנשים אחרים, שאולי לא עשו צבא והצטלמו להפקה, אני לא השתגעתי לחזור אל המקום הזה. זו הייתה סיטואציה מאוד לא נוחה. לא סתם מגייסים אנשים צעירים לצבא, זה יוצר הזדהות של קבוצה, אבל אני כבר לא שם".
 בניגוד להשטחה שניסה לחשוף כהן ארבל, דווקא ההאחדה הוויזואלית מעניקה מקום בולט לאישיות היחידנית של כל אחד מן המצולמים. במקרים מסוימים הצליחו התצלומים להאיר פן נוסף וסמוי באישיותו של כל אחד מהם. פרנקפורט, למשל, שמצטיירת ברוב המקרים כבעלת מראה רך ולבבי, קיבלה עם לבישת המדים מראה נוקשה ומרוחק. לעומת זאת, העיתונאית והמשוררת אביה בן-דוד, שצולמה בגופיית סבא לבנה ודסקית, מציגה מראה שברירי והלום קרב, בניגוד למראה הפאם פטאל שעוטף אותה בדרך כלל.

נקודת המפגש המתוחה שבין אופנה למדים עיצבה מאז קום המדינה את היחס שלנו אליהם, את התגובה המיידית שהם יוצרים אצלנו. אולי כי הם כל כך טבועים בזהות הקולקטיבית שלנו. אותם לוחמים "יפי הבלורית והתואר" של חיים גורי, או 14 החיילים בעבודה "הסעודה האחרונה" של עדי נס, ואפילו יוסי וג'אגר מסרטו של איתן פוקס - כולם גברים במדים, עזרו למצב את החייל לבוש מדי צה"ל במקום נוכח ומרכזי במודל היופי הישראלי. וכמה שהם יפים, ככה הם גם מתים. צרובים אצלנו בתודעה כצעירים לנצח.

האמן ניר הוד עסק רבות בדימוי הוויזואלי של חיילים. עבודתו המפורסמת בנושא צולמה על ידי רון קדמי, ומציגה חייל וחיילת ערומים (הדוגמנים: קרן מיכאלי ודודי בלסר) כשלראשם כומתה ולגופם דסקית בלבד. לדבריו, המשיכה שלנו אל מדים, נובעת מכך שהם מייצגים בתפיסה שלנו משהו מאוד חזק וטוטאלי. עובדה, גם כאשר הפשיט את הדוגמנים ממדים, נותרו "מסומנים" על ידי שני סממנים בולטים: כומתה ודסקית.

"יש לנו משיכה אל המדים ולהפשיט מישהו מהם", אומר הוד בשיחת טלפון מניו יורק. "העובדה שחיילים לובשים מדים, הופכת אותם בעינינו לגדולים מהחיים. זה כמו הסתנוורות מסלבריטאי, כיוון שהוא אחר ממך, בלתי מושג". לדבריו, הופך החייל במדים לאובייקט ואנו, כצופים, מתענגים בעצם על המבט בו. "זהו יופי שהוא ברמת הפנטזיה", מסביר הוד. "כמעט יופי הוליוודי. הם כמו בובות שעווה, גדולים וחזקים, ומייצגים בעצם משהו שאין לנו".
 הוד טוען כי החברה הישראלית עדיין לא השתחררה מהשיק המיליטריסטי שלה. לדבריו, הסטייל הישראלי סובל מנוקשות עצורה, כמו מדים. לא פלא שנעלי ד"ר מרטינס הבריטיות התחבבו כאן על צעירים רבים וחיילות בסדיר. "אין בנו את הרכות שיש באירופה או בארצות הברית. אנשים מתלבשים כאן על פי קלישאות של מה נכון ומה יפה באופן יוניפורמי - כמו בצבא. יש פחד מגנדרנות, מיופי, מאסתטיקה".

אולי זה כך מכיוון שהמדים נוכחים מאוד במציאות הישראלית.
"בדיוק. אין כאן מרחק ממדים. כאופנה פרופר-מדים מלאי שיק. מגפיים גבוהים או מעילי קצינים הם פריטים מאוד יפים. אבל בניו יורק או בלונדון אתה לא רואה חיילים מסתובבים ברחובות. הם לרוב בבסיסים מחוץ למרכזי הערים. בישראל אין מרחק כזה, ולכן העוצמה של זה לרוב מאבדת מכוחה".

המדים הראשונים הומצאו בחברה הגברית בספרטה. לדברי היסטוריונית האופנה דליה בר אור, מהאקדמיה לאמנות ולעיצוב "ויצ"ו חיפה", אריסטו אמר שהגלימה הספרטנית היא פונקציה מאחדת בין מעמדות: "העשירים לבשו בגדים שהעניים יכלו להרשות לעצמם". כולם , ללא יוצא מן הכלל, לבשו גלימה שחורה עשויה בד כותנה גס ונוקשה.

אצלנו, כבר בימי טרום המדינה, סומן החאקי כמדים הלא רשמיים של הלוחמים. בר אור, שעבודת הדוקטורט עליה היא שוקדת עוסקת ב: "אתא' והחברה הישראלית", מספרת שמפעל הבגדים ?אתא? היה האחראי על ייצור המדים לצבא הישראלי, וקודם לכן ייצר את מדיהם של חיילי המנדט הבריטי, של הלגיונרים הירדנים ושל צבאות נוספים מהמזרח התיכון. "צריך לזכור שבתקופה של טרום המדינה, הבון טון היה פטריוטיזם גברי", טוענת בר אור.
 "לא היה ממה לעשות לוקסוס, אפילו ראש הממשלה דאז, בן גוריון, הלך עם חאקי. כך כולם הלכו. החאקי היה ביטוי של חברה עם חוסן, חברה שמקימה מדינה. וכשחלו סדקים בחוסן הזה, בסוף שנות ה-50, זה בא לידי ביטוי גם בביגוד, שהפך להיות מערבי, אינדיבידואלי, הדוניסטי אפילו".

60 שנה ודבר לא השתנה. גם היום יש רצון באינדיבידואליות, אבל מדי החאקי הם עדיין כור היתוך.
"יש יחסי משיכה ודחייה עם המדים. זה כמו תחרות של משיכת חבל, כשבכל פעם יש צד אחר שמנצח. הסיבה לכך נעוצה בשינויים שחלים בחברה הישראלית. מצב הרוח הלאומי משפיע על המקום של המדים באופנה. יש קורלציה בין תקופות מלחמה לבין חדירה של מוטיבים צבאיים לאופנה.
 לאחר מלחמת ששת הימים וההרואיות שבאה בעקבותיה, הצבעוניות של האופנה בישראל הייתה כולה חאקי, עם נגיעות של צהבהבים וחומים. גם לאחר מלחמת לבנון השנייה, ראינו ביטויים של דסקיות מעוצבות שנמכרו בחנויות תכשיטים בישראל. באתוס הזה אין כמעט מקום לביקורת. מה שמאחד זה המדים. הם סמל על זמני שלא ישתנה. גם אם תיתן ל-17 מעצבי אופנה בינלאומיים לעצב לנו את המדים מחדש, ישתנה אולי רק צווארון או כיס, אבל לא הפונקציונליות שלהם או המראה הכללי".
אז בקיץ הבא נלבש חאקי?
"אני לא רוצה להיות חזאית אופנה. אני מעדיפה להיות היסטוריונית ". 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...