האיטלקייה הזאת: על אלזה סקיאפרלי
קוקו שאנל הזדעזה ממנה, מאן ריי צילם אותה; היא לא ידעה לתפור, אבל "ווג" כינה את העשייה שלה "מאסטרפיס". בגדים, מבחינתה, היו מעשה אמנות ולא עבודה, ומגזין "טיים" כינה אותה "מטורפת יותר מכל בני דורה". סיפורה של אלזה סקיאפרלי, "האיטלקייה הזאת שעושה בגדים", אחת המעצבות החשובות, אך הנשכחות של המאה ה-20
סקיאפרלי התייחסה אל יצירת בגדים כאל אמנות יותר מאשר מקצוע. עד 1954 היא הספיקה להעניק לעולם האופנה שורה של המצאות חדשניות פרי מוחה הקודח: היא הייתה המעצבת הראשונה שפתחה חנות של בגדים מוכנים ללבישה, הראשונה ששיתפה פעולה עם אמנים, הראשונה שהובילה תצוגת אופנה והראשונה שהלבישה נשים בשורטס. היא טבעה את המונח "שוקינג פִּינק" ועיצבה אינספור צורות לכפתורים: דבורים, בוטנים, או ראשי טלה, ואף ציפתה במשי כפתורים בצורת גזרים וכרוביות. היא המציאה את נעלי הפלטפורמה, והייתה הראשונה ששילבה חזיות מובנות בתוך בגדיה.
"היא סטרה לפריז בפרצוף. היא הכתה את העיר ועינתה אותה. כישפה אותה. ופריז בתגובה - התאהבה בה עד שיגעון", אמר עליה איב סאן לורן, בן טיפוחיה.
ובכל זאת, למרות הקריירה המפוארת, למרות ההצלחה והחידושים - סקיאפרלי סיימה את חייה בפשיטת רגל ובשכחה. היום, אחרי ההצלחה המסחררת של התערוכה שהוקדשה לחייו וליצירתו של אלכסנדר מקווין, במוזיאון "המטרופוליטן" הניו יורקי עומדים להקדיש השנה תערוכה גם לסקיאפרלי, לצד מיוצ'ה פראדה. אחרי הכול, עולם האופנה, שלא זכר את שמה, נשען היום על השפעתה הרבה והמהפכנית. יצירתה משתקפת ביצירתם של מעצבי האופנה שבאו ויבואו אחריה, ומתקיימת עד היום במיטב בתי האופנה, מהובר דה ז'יבנשי, שהחל את דרכו בעולם האופנה כשולייתה של סקיאפרלי, דרך סאן לורן, ז'אן פול גוטייה, אלכסנדר מקווין, קום דה גרסון, מרטין מרג'יאלה ועוד.
כך שגם אם עד היום לא שמעתם על סקיאפרלי ועל פועלה, מי שישמע את הסיפור שלה ויבחן את היצירה שלה ימצא את עצמו, בסופו של דבר, עומד בתור להיכנס למוזיאון "המטרופוליטן", לשוטט בתערוכה שתוקדש לה.
היא נולדה ברומא ב-1890 למשפחת אצולה איטלקית קתולית. אמה הייתה בת למשפחה אריסטוקרטית מנאפולי, ואביה היה איש אקדמיה ידוע, דיקן האוניברסיטה ברומא ומומחה לימי הביניים. דודה, ג'יובאני סקיאפרלי, היה האסטרונום שגילה את תעלות המים על מאדים, והילדה בילתה שעות בחברתו, לומדת על גרמי השמיים.
אלזה הייתה ילדה מרדנית שהתנגדה לכל דבר שנכפה עליה. היא זלזלה בנזירות שניסו להרביץ בה תורה קתולית. היא זעזעה את משפחתה אחרי שפרסמה ספר שירה ארוטית במהלך לימודי הפילוסופיה שלה ברומא. המשפחה הפגועה, נחושה לשקם את דרכיה של הנערה הסוררת, החליטה פה אחד לשלוח את אלזה למנזר. סקיאפרלי העיקשת פצחה בשביתת רעב, עד שלבסוף התייאשו ממנה הנזירות, הבינו שמדובר במקרה אבוד - ושחררו אותה.
בגיל 22 נסעה סקיאפרלי ללונדון, לבדה, אחרי שהתקבלה לעבודה כאומנת. בדרך לשם עצרה בפריז והוקסמה. בזמן שהותה הקצרה בעיר האורות הוזמנה לנשף יוקרתי. כיוון שלא הייתה
בשובה ללונדון בילתה זמן רב במוזיאונים, באופרות ובהרצאות. אחד המרצים, ווילהלם ונדט דה-קרלור, הפך לבעלה, וב-1921 עברו השניים לגור בניו יורק. היא הושפעה רבות מחיי הנשים בעיר ששיחקו טניס, נהגו במכוניות ונמנעו ממחוכים. אבל הנישואים החזיקו מעמד זמן קצר בלבד. משבר כלכלי שאליו נקלע הבעל, לצד גילוי על בגידותיו הרבות בה, הובילו למשבר, וונדט דה-קרלור עזב אותה כשהיא הרה עם בתם הראשונה.
סקיאפרלי החליטה להישאר ולהמשיך לבדה. הרופא של בתה התינוקת ריחם על האם החד-הורית והענייה והכיר לה את אשתו של הצייר פרנסיסקו פיקביה, גבי, שהייתה בעלת בוטיק אופנה צרפתית. גבי לקחה את המהגרת הצעירה תחת חסותה והכירה אותה לחבריה האמנים - מרסל דושאן, אלפרד שטיגליץ ומאן ריי, שסקיאפרלי אף דגמנה עבור צילומיו.
באמצע שנות ה-20 חזרה סקיאפרלי לפריז עם חבריה החדשים ובתה התינוקת. שמלה שעיצבה עבור גבי לכדה את תשומת לבו של מעצב האופנה המצליח פול פוארה, שהיה הראשון לשחרר נשים מכבלי המחוך. פוארה הפך לחברה הקרוב ועודד אותה להקים עסק משל עצמה. הניסיון הראשון הוכתר ככישלון מוחלט, בעקבות חוסר ההבנה הגמור שגילתה המעצבת הצעירה בענייני כספים. שנה מאוחר יותר, ב-1927, כשהיא מחוזקת ומנוסה יותר, החליטה סקיאפרלי לנסות בשנית.
"העוני חייב אותי לעבוד, ופריז העניקה לי את אהבתה", תיארה את התקופה אחרי שנים. כיוון שנעדרה כל ניסיון ביצירת בגדים, נהגה סקיאפרלי ליצור רישומים על נייר ולתת לחייטים ולתופרות לבצע אותם, שיטת עבודה נדירה באותה תקופה. בהמשך הפכה שיטתה של סקיאפרלי לשיטה המקובלת עבור כל הקוטוריירים - עד ימינו.
מעליית הגג בדירתה יצרה סקיאפרלי סדרת סריגים שהפכה בן לילה להצלחה מסחררת. באמצעות טכניקה ידנית שסרגו עבורה פליטים ארמניים, יצרו הסריגים אשליות אופטיות ("טרומפ ל'אל'") בהשראת הסוריאליזם, כגון פפיון שנסרג בדגם עצמו, או סריגה שמדמה צעיף שנכרך סביב הצוואר. הסריגים נחטפו, וההצלחה משכה את עיניהם של עורכי "ווג", שהכתירו את הסדרה בגיליון דצמבר 1927 כ"מאסטרפיס אמנותי".
עולם האופנה הפך דרוך להמצאותיה וליצירתה של הצעירה האיטלקייה. היא רצתה לשנות, להסעיר ולזעזע - בצבע, בצורה, בהשראה, בגזרה. סקיאפרלי הוכיחה כי לא חשובה הדרך, חשובה התוצאה, וכל עוד התוצאה הותירה את המתבוננים בה בהלם - היא ידעה שעשתה את שלה. סקיאפרלי ראתה את העולם דרך משקפיים בצבע האהוב עליה - ורוד עז ובוהק שבחרה לקרוא לו "שוקינג פינק". המילה "שוקינג" - לזעזע - הייתה אהובה על סקיאפרלי. "זה צבע שמעניק חיים", אמרה על הוורוד, "כאילו כל האור והציפורים והדגים שבעולם התאספו יחדיו כדי ליצור אותו".
כבת טיפוחיו של פול פוארה, גם סקיאפרלי התנגדה למחוכים וחיפשה בגדים פשוטים ונוחים יותר, חפים מקישוטים. היא הכניסה הומור ותעוזה לאופנה, לא פחדה להתבדח על חשבונה ועל חשבון אחרים ותרה ללא הרף אחר אמירה שתוכל להביע דרך בגדיה.
סקיאפרלי הוסיפה קו נוסף לעיצובים שלה, Pour Le Sport ("בשביל הספורט"), שכלל בגדי ים, בגדי סקי, סריגים ושמלות פשתן. ב-1931 עלתה שחקנית הטניס האולימפית לילי דאלוורז למגרש בווימבלדון כשהיא לובשת את "החצאית המחולקת" שעיצבה עבורה סקיאפרלי, והדהימה את הצופים. זאת הייתה מעין חצאית מכנסיים קצרה, שבישרה לראשונה על בואם של השורטס אל המלתחה הנשית. היא הייתה זאת שהלבישה את הטייסת איימי ג'ונסון לטיסת הסולו הראשונה שלה ב-1936, אבל גם את הדוכסית מווינדזור, את קתרין הפבורן ואת מרלן דיטריך.
ב-1932 העסיקה סקיאפרלי 400 עובדים, ומכרה בין 7,000 ל-8,000 פריטים בשנה. במהרה הפכה סקיאפרלי ליריבתה של ענקית האופנה של אותה תקופה בפריז: הגברת קוקו שאנל. האחרונה אף צוטטה כשאמרה עליה בבוז "האיטלקייה הזאת שעושה בגדים". קרוב לוודאי שמה שהוציא את הגברת שאנל מדעתה היה גיליון המגזין "טיים" משנת 1934, עם סקיאפרלי על השער, והציטוט "קומץ בתי אופנה נמצאים כעת בשיא כוחם כפוסקים של עולם ההוט קוטור המודרני... מטורפת ומקורית יותר מכל בני דורה, סקיאפרלי היא האחת שאליה לרוב מתכוונים כשאומרים את המילה 'גאון'".
שום דבר לא יכול היה לעצור את סקיאפרלי. בין שתי מלחמות העולם התפרסמה באוונגרדיות חלוצית ובעיצובים מקוריים ולא חששה ששמה ייקשר בטירוף ובאקסטרווגנטיות - את כל אלה שאבה מידידיה החדשים, אנשי הדאדא והסוריאליזם. ב-1935 עזבה סקיאפרלי את עליית הגג והקימה בפריז את בית האופנה שלה, הצופה לפלאס דה ונדום.
בהשראת הסוריאליזם יצרה את יצירותיה המפורסמות ביותר - מכפפות שהוסיפה להן ציפורניים צבועות בצבע אדום ועד לובסטרים שנתפרו על כותפות ז'קט מחויט. "ז'קט מחויט של סקיאפרלי הוא כמו קנבס מודרני", נכתב עליה במגזין ה"ניו יורקר" ב-1932.
עם דאלי, שהיה המשפיע ביותר על יצירתה, עיצבה שמלה שחורה שעליה רקמה בטכניקת קווילט צורת שלד בולט ורך. היא הדפיסה ציורים שלו על בגדיה: לובסטר עצום שצייר הודפס על שמלה לבנה עם חגורה אדומה, וציור של קרעים הודפס על שמלה בצבע תכלת. את הקרעים גזרה החוצה ותפרה תחתיהם בד שונה, כדי לחזק את האפקט המתעתע של בד שנתלש וחשף תחתיו עור של חיה. כובע הנעל המפורסם שלה החל כצילום של גאלה, אשתו של דאלי, כשהיא משתעשעת עם נעל עקב לראשה. את הצילום הפכו השניים לכובע של ממש.
עם חברה ז'אן קוקטו יצרה סקיאפרלי ז'קט שעליו רקומה דמות אישה, שנראית כאילו היא חובקת את הלובש סביב מותניו. על השרוול נרקם שיער גולש, ארוך ובלונדיני. על מעיל נוסף שיצרו השניים רקומות שתי דמויות נשיות מתבוננות זו בזו, כשבחלל ביניהן נדמה היה לצופה שהוא רואה אגרטל עם פרחים. זאת לא הייתה אמנות בלבד: שתי היצירות נרקמו בבית "לסאז'" היוקרתי.
החדשנות ריתקה את סקיאפרלי, שאהבה לשחק בצבעוניות, בצורה, וגם בחומרים החדשניים שהציעה לה התקופה. את בדי הסאטן והמשי הקלאסיים והיוקרתיים היא שילבה עם פלסטיק, אקריליק, צלופן ובדים ששולבו בהם סיבי מתכת. סקיאפרלי הייתה הראשונה לשלב סיבים סינתטיים בעולם הקוטור.
הרבה לפני דיאן פון פירסטנברג היא יצרה שמלות מעטפת, הרבה לפני איסי מיאקי היא יצרה קפלים ופליסה בבדי משי מלאכותי, הרבה לפני אלבר אלבז שילבה רוכסנים גלויים בשמלות, והרבה לפני ג'ון גליאנו היא יצרה הדפס לבגד שעשוי מכל גזירי העיתונות שנכתבו עליה.
סקיאפרלי ראתה את אמנות עיצוב הבגדים כסוג של אדריכלות והאמינה שהם צריכים להיות צמודים אל הגוף, כמו שקליפת בניין נמשכת אל שלד היסודות. הצלליות שיצרה הדגישו תמיד את הצללית הנשית המקומרת - תוך המאמץ להיפטר מהצללית המחייבת של המחוך.
אף על פי שהתפרסמה בזכות יצירת פריטים ספורטיביים ויומיומיים, סקיאפרלי לא חששה להתנסות בפריטים חדשים ובתחומים שלא הכירה. בשנות ה-30 הוסיפה שמלות ערב לקולקציה שלה, שאותן לבשה השחקנית ההוליוודית מיי ווסט בסרטים שבהם כיכבה. החותמת ההוליוודית הפכה את סקיאפרלי לפופולרית יותר מאי פעם. היא עיצבה תלבושות ליותר מ-30 סרטי קולנוע, בין השאר גם את המלתחה של זאזא גאבור בגרסה של "מולאן רוז'" מ-1952.
ב-1939, כשצרפת הכריזה מלחמה על גרמניה, לא היססה סקיאפרלי, אז עוד שאננה לגבי תוצאות המלחמה, לשאוב ממנה השראה, והייתה הראשונה ליצור מעילי טרנץ' ושמלות בדפוס קמופלאז'.
ב-1941 הפליגה סקיאפרלי לניו יורק להרצאה. כשהבינה שהמלחמה רחוקה מסיומה, החליטה להישאר בניו יורק עד יעבור זעם. היא סירבה להמשיך לעצב כל עוד נמשכת המלחמה והתנדבה בארגונים למען נפגעי מלחמה.
שום דבר לא הכין את סקיאפרלי לאופנה של פריז לאחר המלחמה. כשחזרה לעיר השבורה ב-1945 גילתה שהאופנה שינתה את פניה לבלי הכר, וחמור מכך - אחרי עשורים של מהפכנות וקידמה, חזרה האופנה אחורה בזמן. נשות פריז היו שבויות בקסמיהם של מעצבים חדשים שהאפילו עליה, כמו המעצב הצעיר כריסטיאן דיור, שיצר את "המראה החדש", עסק ברומנטיקה רכה והשיב את המחוכים - תפיסה הפוכה לזאת של סקיאפרלי.
המעצבת העיקשת ניסתה לשוב וליצור קולקציות בתמות שאפיינו אותה בעבר, אך לא הצליחה לשוב אל מרכז הזירה. כיוון שהטכנולוגיה אפשרה להעתיק את דגמיה בקלות, היא איבדה את היכולת להתפרנס ולהרוויח מעיצוביה. ב-1954 נאלצה להכריז על פשיטת רגל.
דווקא בושם שרקחה ב-1937, באריזה ורודה ובשם "שוקינג", היה תוכנית הפנסיה שלה, וזה שאפשר לה להתקיים ברווחה שנים מאוחר יותר - לצד צעיפים מודפסים.
כשהייתה בת 64 כתבה סקיאפרלי ספר אוטוביוגרפי, "שוקינג לייף", ועד יומה האחרון, בגיל 83, המשיכה לארח מבקרים בדירתה בפריז ובבית שהיה בבעלותה בטוניס.
בתה של סקיאפרלי, גוגו, אמם של השחקנית והדוגמנית מריסה ברנסון והצלמת ברי ברנסון פרקינס שנהרגה באסון התאומים, אמרה עליה לאחר מותה: "כולם העתיקו את אמא. היא תיזכר לעד בזכות יצירותיה המרהיבות שעדיין משפיעות על מעצבי אופנה עד עצם היום הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם