רק לא בישראל: למה גם אצלנו אין שבוע אופנה?
שבוע האופנה הוא אירוע חשוב בערים כמו פריז ומילאנו, אבל גם בביירות ובניו דלהי. ואצלנו? כלום. פעם דווקא היו פה שבועות אופנה, ואפילו מוצלחים. אז למה אף אחד לא מרים שוב את הכפפה?
יותר מכך, אפילו תצוגות האופנה הולכות ונעלמות מהנוף המקומי. ובכל זאת, כבר לפני קום המדינה נערכו פה שבועות אופנה מושקעים בנוכחות אנשי תעשייה מכל העולם. "הם התקיימו פעמיים בשנה בנמל תל אביב, בשיתוף ממשלת המנדט, אבל היו ליצוא," מסבירה חוקרת האופנה, איילה רז. גם אחרי קום המדינה היה פה שבוע אופנה. בשנת 1965 התקיים הראשון, בארגון וביוזמת "מכון היצוא."
החסות הממשלתית מעידה יותר מכול על החשיבות הלאומית שהייתה לענף האופנה באותן שנים. הקו האתני, שהיה מזוהה מאוד עם אופנה ישראלית, וההשקעה הגדולה של הממשלה - הביאו לפריחה של הענף ולשיא של יצרנים וקניינים שלקחו חלק בשבועות האופנה. בלטו בו חברות כמו "בגד עור," בגדי הים של "גוטקס" ויצרני טקסטיל. בהתאם למתכונת בשאר העולם, הוצגה בהם תמיד הקולקציה לשנה הבאה. חלק בלתי נפרד מהאירוע היה הסיקור התקשורתי שלו.
"הדבר
בשנים האחרונות היו מספר ניסיונות לקיים פה שבוע אופנה, שלא יצאו אל הפועל מסיבות שונות. אחד מהם נעשה בשיתוף פעולה בין גורמים מסחריים וסוכנות הדוגמניות "יולי." התכנון היה לארגן שבוע אופנה בביתנים של גני התערוכה ולקיים מספר תצוגות בכל אחד מהם - שיטה שמיטיבה עם המעצבים הצעירים ופחות קורצת לוותיקים ולרשתות האופנה. "יש משהו במנטאליות הישראלית שלא הצלחנו לפצח," אומרת זיוה מיכאלי, מנכ"לית סוכנות "יולי." "כל שחקן בשוק המקומי מאוד אוהב את הבמה לעצמו. אני אשמח לקחת חלק בכזה אירוע, אבל זה מצריך השקעה כספית מאוד גדולה."
גם המפיק מוטי רייף ניסה במשך שנים להרים כאן שבוע אופנה. בשיחה מלוס אנג'לס הוא מספר שהמכשול שעמד בפניו היה דווקא התקשורתי. "שבוע האופנה בעולם מתנהל מול התקשורת הבינלאומית, ואצלנו היא מאוד מצומצמת. המעצבים המעטים שבאמת עושים תצוגות מושקעות רוצים, ובצדק, לזכות בחשיפה מלאה. אם ביום אחד יהיו ארבע תצוגות אופנה, מי יקבל את העמוד הראשון בעיתון? למה חברה שמשקיעה מאות אלפי שקלים בתצוגה צריכה להתחרות עם מעצב צעיר בחשיפה, אם היא יכולה פשוט לעשות תצוגה בזמן אחר."?
הייתה נכונות למימון ממשלתי?
"אף אחד לא היה מוכן לשים שקל. הגענו למצב שהצלחנו לגייס את כל המעצבים ואת כל העלויות, ואז הבנתי שאני, כמפיק, לא יכול לתת את המענה לכל הלקוחות מבחינה תקשורתית. רק לאחרונה ניסה יובל סיגלר (מו"ל קבוצת "סיגלר," ע"ב) במשך חצי שנה להרים פה שבוע אופנה. גם הוא לא הצליח. בסופו של דבר, אנחנו מדינה קטנה עם עיניים גדולות."
מפתיע שגם המעצבים עצמם לא ששים להציג בשבוע האופנה, אם יתקיים בעתיד. "לא הייתי משתתף בכזה אירוע, כי מה שניסו לעשות פה בעבר אף פעם לא נראה לי מספיק מקצועי," מצהיר המעצב יוסף פרץ. "כל אחד פה מאוד שקוע בסטודיו שלו ובמניירות שלו. מצד שני, רמת העיצוב פה מאוד עלתה ושבוע אופנה בהחלט מתבקש, אבל זה חייב להגיע ממקום שאין בו שיקולים מסחריים."
המעצב רונן חן, שפועל גם בחו"ל, מוסיף: "השוק כאן מאוד עצבני ומתנהל בדינמיקה של מעכשיו לעכשיו. אף אחד לא יזמין פה חצי שנה מראש סחורה. אני מרגיש שחשיפה בשבוע אופנה מיותרת עבורי היום. הצגת הקולקציה אצלי בחנות היא הכי נכונה בשבילי." מלבד העלויות הכלכליות של שבוע אופנה, מצביעה רוני ארנון, בעלת משרד יחסי ציבור, על בעייתיות נוספת: "לכל מעצב יש אגו. בניסיונות להרים שבוע אופנה שבהם הייתי מעורבת, תמיד היו ויכוחים מי יעלה ראשון ומי אחריו. לכן הפתרונות לחשיפה שמעניקים יחסי הציבור מתאימים ונכונים יותר כלכלית."
"אני מאוד אמביוולנטית לגבי זה. אבל בתור מישהי שיש לה עניין בקידום האופנה המקומית, כן הייתי רוצה לראות מישהו שלוקח את זה תחת חסותו." החסות שמדברת עליה ארנון היא תמיכה של גופים ממשלתיים ועירוניים במימון, ממש כפי שהיה נהוג פה בעבר. במדינות רבות תורמת הממשלה למימון שבוע האופנה, גם אם רק חלק מהמציגים בו פונים ליצוא, בתקווה לטפח כישרונות צעירים שביום מן הימים יהפכו למעצבים שימשכו קניינים ותקשורת זרה.
הממשלה בהודו, למשל, עזרה להקים את ה-,CFDI ארגון המעצבים ההודי, שהפך להיות גורם חשוב בקיום שבוע אופנה בניו דלהי, זה שמונה שנים. הודו היא אומנם אימפריית טקסטיל וייצור המוני, אבל גם שם נתקלו בלא מעט בעיות בתחילת הדרך. "מצאנו שהמעצבים ההודים לא היו מעורים באופנה העולמית ולא מוכנים ליצוא ברמת יחסי ציבור, קטלוגים וכו,"' מסביר דובר הארגון, סוניל סת'י. "היה גם אתגר לשכנע קניינים ואנשי תקשורת מכל העולם להגיע לשבוע האופנה שלנו, מאחר שהודו לא הייתה אז מוכרת כמרכז אופנה בינלאומי."
בבלגיה, מדינה בגודלה של ישראל, העיר אנטוורפן הפכה לאחת מבירות האופנה המסקרנות ביותר וייצאה דור חדש של מעצבים שכבשו את עולם האופנה. "בעבר לא הייתה סיבה להגיע לאנטוורפן לראות אופנה, כשפריז נמצאת במרחק שעה נסיעה," אומרת רז, "אבל ממשלת בלגיה שמה לעצמה מטרה להפוך את אנטוורפן לעיר אופנה. ברגע שזה קרה, זה השתלם לכל הצדדים. אם מישהו היה עושה את זה פה, מעין חממת מעצבים, היו קורים פה דברים מדהימים ומקוריים."
שבוע האופנה באמסטרדם, ה-,AIFW הצליח תוך מספר שנים לגדול מאירוע בהשתתפות מעצבים ספורים לשבוע שבו מציגים כ-30 מעצבים, שמחציתם פונים ליצוא. אחד ממארגני האירוע, מרל דטרניק, מסביר: "לפני חמש שנים לא היה פה כלום. אבל הצלחנו, בסיוע הממשלה, להקים פלטפורמה בינלאומית למעצבים צעירים, למוסדות האופנה ולמותגים הבינלאומיים שלנו."
אפילו למדינה כמו פקיסטן, שנחשבת למדינה מוסלמית אדוקה, יש שבוע אופנה בינלאומי זה כמה שנים. דוגמה נוספת היא ביירות, שם נערך קרוב לעשור שבוע אופנה בחסות משרד התיירות הלבנוני. הראשון, אגב, התקיים בהנחייתה של לא אחרת מדוגמנית העל נעמי קמפבל.
שבוע אופנה, במהותו, אמור להיות אירוע תקשורתי בינלאומי - כך קורה בכל העולם. כרגע לפחות, לא בטוח שיש הצדקה לכזה אירוע בישראל. השוק לא מספיק גדול, אין פה מספיק תשתיות, אבל בעיקר אין קבלת החלטה עקרונית למנף את האופנה הישראלית ולייצאה לחו"ל בצורה מאורגנת. "תתחילו, תאמינו, ובואו לראות את שבוע האופנה באמסטרדם," מציע דטרניק.
נא להמתין לטעינת התגובות
