מבחן בד: על אופנה בסרטי הקולנוע
15 שנה חלפו מאז יצא לאקרנים סרטו של רוברט אלטמן "משהו ללבוש", והוליווד ממשיכה בשלה ומציגה את תעשיית האופנה באופן גרוטסקי במיוחד. השנה צפויים לעלות מספר סרטים שעשויים לשנות את התמונה. הכוכבת הגדולה היא קוקו שאנל
בעורמה של במאי מחונן יצר אלטמן קומדיה שחורה עם עלילה סבוכה ורבת משתתפים, שבמרכזה פרשת רצח מסתורית, על רקע שבוע האופנה בפריז. חסכו את הניחושים והופיעו בתפקיד עצמם: מעצבי האופנה כריסטיאן לקרואה, ז'אן פול גוטייה, סוניה ריקל, איסי מיאקה וג'יאנפרנקו פרה המנוח, ו"הסופר מודלס" של אותו עשור: קלאודיה שיפר, כריסטי טרלינגטון, נעמי קמפבל, לינדה אוונג'ליסטה וקרלה ברוני - אז דוגמנית לוהטת וכיום האישה הראשונה של צרפת, דיירת בארמון האליזה.
15 שנה עברו מאז הוקרן לראשונה "משהו ללבוש", ונדמה כי דבר לא השתנה באופן בו הוליווד מגיבה לתעשיית האופנה. אחורי הקלעים של תעשייה זו עדיין זוכה לייצוג קולנועי גרוטסקי, שבטבורו השילוש הקדוש: חמדנות, נשים יפות ובגדי מעצבים. חוקרת התרבות האמריקנית סוזן סונטאג אמרה פעם ש"אופנה היא צילום אופנה". כלומר, הייצוג של האופנה בצילום, הופך להיות האופנה עצמה .
בפרפראזה על התיאוריה הזו: האם "אופנה היא קולנוע אופנה"? בהנחה כי קולנוע הוא פורמליסטי ואינו מייצג את המציאות ביחס של אחד לאחד - עד כמה גדול הפער בין המתרחש בענף האופנה לייצוגו בקולנוע? אם מנטרלים מהמשוואה את הקולנוע התיעודי שנעשה על בתי אופנה, או סרטים על תופעות אופנתיות כמו הבהלה לסניקרס, ההרואין שיק, ניצול עובדי הטקסטיל וכדומה - מגלים שהקולנוע ההוליוודי משמר את תעשיית האופנה בדימויה קל הדעת כתעשייה נוצצת ומלאת תככים.
קחו כמקרה מבחן את הקומדיה הדלוחה "וידויים של שופוהוליק", שתעלה השבוע לאקרנים בישראל. זהו אינו סרט על אופנה, אבל ברבדים מסוימים הוא מציב, בדומה לסרטים מאותה סוגה, ייצוג עמוס קלישאות של תעשיית המגזינים והאופנה. הסרט מגולל את סיפורה של העיתונאית רבקה בלומווד, שחייה מתנהלים סביב שתי שאיפות בלבד: מסעות שופינג והרצון להשתלב במגזין האופנה "אלט" (קריצה למגזין האופנה Elle).
העלילה הטרחנית
מעניין אם כך לצפות בסרט הדוקומנטרי "גיליון ספטמבר" (The September Issue) שהוקרן בחודש שעבר בהקרנת בכורה בפסטיבל "סאנדנס". הסרט עוקב אחר הפקתו של גיליון ספטמבר 2007 של מגזין האופנה "ווג" אמריקה, בעריכתה של ווינטור, שעל שערו התנוססה הפקת אופנה בכיכובה של השחקנית סיינה מילר, שצולמה ברומא. בביקורת שהתפרסמה על הסרט במגזין "וראייטי", כותב
ג'סטין צ'אנג כי "ווינטור רחוקה מהאלטר אגו שעוצב בדמותה בסרט 'השטן לובשת פראדה'". עם זאת, הוא מציין כי בהחלט מדובר באישה שדורשת לא מעט מעצמה ומהעובדים תחתיה: "היא עדיין אישה חזקה, שזכתה לפריבילגיה על כישרונה לאתר ולעצב מגמות אופנה".
תעשיית הקולנוע מעולם לא ראתה באופנה שדה בעל ערך משמעותי, או דיסציפלינה אמנותית. ההפך הוא הנכון. לרוב שימשה האופנה כרקע לספר סיפור מסגרת אחר, כמו "יצרים" (Blow Up ) של מיכלאנג'לו אנטוניוני משנת 1966, שגיבורו הוא צלם אופנה בשנות ה-60 בלונדון, המגלה בתצלומים שערך בפארק ציבורי מקרה רצח. זהו אינו סרט על תעשיית האופנה, אלא סרט רפלקסיבי על קולנוע.
אבל משהו משותף בכל זאת: אופנה היא אשליה אחת גדולה, בדומה לסוגיה אם הרצח בוצע או לא. ארבעה סרטים עלילתיים שיופצו השנה ינסו לשנות את המגמה הזו. שלושה מהם יגוללו את סיפור חייה של מעצבת האופנה גבריאל (קוקו) שאנל, והרביעי הוא עיבוד קולנועי לסיפורן של אדית בובייה בייל ובתה, "ליטל" אדי, שהופיעו בסרט התיעודי "גריי גארדנס" משנת 1975, של האחים אלברט ודיוויד מייסלס.
בעוד השחקנית שירלי מקליין תגלם במיני סדרה של דניאל תומפסון את קוקו שאנל בשנותיה האחרונות, על דמותה הצעירה של שאנל יתקוטטו בצרפת השחקנית אודרי טוטו שתגלם אותה בסרט avant Chanel Coco בבימויה של אן פונטיין, המבוסס על ספרו של אדמונד שארלרו "יוצאת הדופן"; והשחקנית אנה מוגלאליס בסרט Coco et Stravinsky, המגולל את סיפור האהבה בין שאנל למלחין הנודע איגור סטרווינסקי.
אגב, שתי השחקניות זכו לא רק בתפקיד הנכסף, אלא ישמשו כפרזנטוריות המותג: מוגלאליס לקו השעונים החדש של "שאנל" וטוטו כפנים של הבושם האלמותי "שאנל 5". שני הסרטים יתמקדו בחייה של שאנל הצעירה, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בהן סללה את דרכה כמעצבת. "שאנל היא אוטודידקטית, אנדרוגינית ופרה-פמיניסטית. היא תמיד כיוונה לצד הפרקטי של החיים ולפעמים הפכה את הגברים לחפצים", הסבירה פונטיין את משיכתה לסרט. "הרצון שלי לצלם את הסרט היה תלוי כולו באודרי, כי כשראיתי אותה מולי הרגשתי שהיא שאנל. הן מאוד דומות פיזית והיא גם ידעה שתשחק אותה ביום מן הימים".
"גריי גארדנס" (2008), בבימוי מייקל סוקסי (Sucsi) ובכיכובן של ג'סיקה לאנג ודרו ברימור, הוא עיבוד לסרט חשוב, באותו השם, של האחים מייסלס. הסרט משנת 1975, עקב אחר חייהן של אדית בובייה בייל ובתה "ליטל" אדי, דודניות של ג'קי קנדי, אשר ירדו מנכסיהן ומתגוררות בבית האחוזה המתפורר שלהן, בן 28 חדרים, באיסט המפטון, ניו יורק.
מקורה של הזווית האופנתית של הסרט הוא בסוף שנות ה-90, כשמעצבים וצלמי אופנה הפכו את השתיים להשראה מרכזית בעבודתם. צלם האופנה סטיבן מייזל צילם בעקבות הסרט הפקה בלתי נשכחת שהתפרסמה ב"ווג" איטליה בשנת 1999 והפקה נוספת, שהתפרסמה שלוש שנים מאוחר יותר ב"ווג" אמריקה, בכיכובה של הדוגמנית האדמונית קארן אלסון. מעצב האופנה ג'ון גליאנו עיצב בהשראת השתיים את קולקציית אביב-קיץ 2008. קדמו לו המעצבים האמריקנים טוד אולדהם וג'ון ברטלט, בתחילת שנות האלפיים.
סרטים על תעשיית האופנה ודאי עוד יעשו ברבות השנים. סביר להניח שלא ירחק היום בו חייהם הדרמטיים של המעצבים המנוחים ג'יאני ורסאצ'ה ואיב סאן לורן יתורגמו לתסריטים המשלבים את כל מרכיבי הדרמה: דם, בצע כסף, סמים, נשים יפות ובגדי מעצבים. אבל ייתכן כי בדומה ל"משהו ללבוש" של אלטמן, ינסו תמונות הסיום לגבש דעה ביקורתית על התעשייה. סצינת הסיום הפרובוקטיבית של "משהו ללבוש", מתמקדת בתצוגה של המעצבת סימון לוונת'ל, שהעלתה שורה נאה של דוגמניות בעירום מלא.
קיטי פוטר, הכתבת הנוירוטית שגולמה בחן על ידי השחקנית קים בייסינגר, בחרה ברגע הזה כדי לנטוש את המיקרופון. "זה כל כך ישן, אבל אמיתי", אמרה, כשהיא משדרת לייב לערוץ הקיקיוני TV-FAD. " אני מתכוונת, זה כל כך חדש. זה המראה הישן חדש. האם זאת אופנה? האם יש כאן מסר?". ואז היא מעבירה את המיקרופון למתמחה הצעירה, סופי צ'וסט, שבוחרת לצטט את המעצב כריסטובל בלנסיאגה ביום בו סגר את בית האופנה שלו: "לא נותר עוד את מי להלביש", אמר אז. "נדמה כי סימון לו", הוסיפה צ'וסט, "הרגישה אותו הדבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
