"באתי מכלום": ראיון עם אילנה שושן
אילנה שושן־דיאמנט תמיד ידעה שהמקפצה שלה בחיים היא פנים מהממות וגוף גבעולי. ולמרות שההצהרה הזו רחוקה מלהיות פמיניסטית, מלכת היופי לשעבר והמפיקה ההוליוודית בהווה מקדישה את זמנה להעצמה נשית בחוגי בית שהיא מעבירה. התוכניות לעתיד: חזרה לארץ והנחלת האג'נדה גם לנשים ישראליות
"בתחרות מלכת היופי, מעצב האופנה גדעון אוברזון, ששפט גם בתחרות נערת היופי בה השתתפתי שנה קודם, שאל אותי: 'אז מה אילנה, זה מה שתעשי בחיים? תרוצי מתחרות לתחרות.'? עניתי לו שכל אחד קיבל משהו בחיים. אני קיבלתי יופי, ובזה אני כנראה צריכה להשתמש כדי להצליח," משחזרת שושן מודל ,2009 באמירות שוודאי מקפיצות לכמה פמיניסטיות את הפיוז.
"זה דבר שלילי להשתמש ביופי שלי? למה? אמרתי לעצמי: אתלט קיבל שרירים טובים כדי לרוץ - אני קיבלתי פנים יפות. באתי מכלום, כך שלא היה לי מה להפסיד. לא היה לי גם על מי להישען, אז לא פחדתי. זו תחושה שמלווה אותי עד היום. אנשים שוכחים שהבחירה היא בידיהם ולכן הם עושים טעויות ונוטים להאשים אחרים. אני לא רוצה להיות במצב הזה. בעיניי אלה לא אנשים, אלה קורבנות."
בשנה האחרונה שושן שוב בוראת את עצמה מחדש, הפעם כמודל להעצמה נשית ולמחוייבות לנושאים חברתיים ופמייניסטיים - אותם היא מקדמת בתוקף תפקידה כפרזנטורית, זו השנה השנייה, של מותג האופנה קרייזי ליין. במסגרת המהלך החברתי שרקחו יחד לתמיכה בפרויקט "עסק משלך" של "העמותה להעצמה כלכלית לנשים," תורם המותג סכום כסף לעמותה התומכת ביזמיות צעירות המעוניינות לפתח עסק עצמאי - זאת על ידי הלוואות קטנות, ותוך מתן כלים לפיתוח עסקי ותמיכה לאורך כל הדרך.
מאות הנשים שהצטופפו לפני כשבועיים במסעדת "חדר האוכל" במרכז תל אביב, המתינו לשושן דרוכות. כמה מהן אף הגדילו לעשות והגיעו אוחזות בזרי פרחים, אותם העניקו לה בסיום הפרזנטציה שהגישה. בין סלט טונה לחביתות ירק, התעופפו באוויר סיסמאות כמו "פמיניזם לבדו לא מביא לשחרור האישה," או "עצמאות כלכלית = בחירה חופשית."
שושן, בשמלת
"הפסיכולוגית שלי אמרה לי: תבני לעצמך קבוצת תמיכה," קראה שושן לקהל המריע, כשלצידה חברותיה הידועניות: השחקניות ענת וקסמן, רובי פורת שובל, חנה אזולאי הספרי, אורנה פיטוסי, ריקי בליך וחנה לסלאו. "הדבר הכי חשוב שאישה יכולה לבנות לעצמה זה קן חברות. כי רק אישה יכולה לתמוך באישה." והיא המשיכה, בקריצה לפרשת "יתרו" שצוינה שבוע קודם לכן: "כמו משה רבנו במעמד הר סיני, כשלרגליו 600 אלף בני עם ישראל," הבנתי שמועדון הלקוחות של קרייזי ליין, שמונה אותו מספר אנשים, זה לא פחות מעם."
למחרת, בארוחת צהריים דלת קלוריות במסעדת רפאל, מנסה שושן, ,48 לגבש אמירה פמיניסטית וקוהרנטית יותר. לאלו הסוברים כי הפמיניזם שלה מגיע בעיקר מתסכול ומשעמום של עקרת בית שיש לה כמעט הכול, ובעיקר הרבה זמן פנוי, היא משיבה: "זה לא קשור לשאלה אם אנשים חיים טוב, נשים מרגישות תסכול גם בהוליווד. כשהילדים גדלים, נגמר הג'וב הזה ואז לא יודעים מאיפה להתחיל."
נתחיל ממך. איך התגבשה אצלך זהות פמיניסטית?
"כאישה, החיים שלי לא תמיד היו שוויוניים, אבל כשזה לא קרה - זה היה באחריותי, כי ויתרתי. נתתי לזה לקרות מאהבה."
תסבירי.
"כל הזמן הייתי בדילמה אם להישאר בבית ולגדל את הילדים או לצאת לעבוד, כי אני עצמאית מגיל צעיר. זה לווה בהרבה רגשות אשמה. נשים לא צריכות להתלבט בין משפחה לקריירה. למה לא גם וגם? בהקשר הזה, הפמיניזם דפק אותנו כי אנחנו גם נאבקות לעבוד וגם נותרנו עם עבודות הבית. כואב לי הלב לראות אימהות צעירות שמות את הילד במעון בשעה שמונה בבוקר ובאות לאסוף אותו בחמש. זה לא בריא לילד, לא בריא להן. וכשהן רוצות לחזור למעגל העבודה, מסתכלים עליהן בעין עקומה: איפה היית? מה עשית? כאילו שהן לא עשו כלום. החברה הישראלית היא אנטי נשית".
"כשאחותי התגרשה, הייתי בשוק ממערכת החוקים פה. לאחר עשר שנות נישואים היא נותרה עם שלושה ילדים וללא מזונות נאותים. מה זה אלף שקל לילד לחודש? מה עם טיפולי שיניים? מה עם שכר דירה? מי משלם את זה? ולצערה, היא גם לקחה את החובות. זה לא ייאמן שדברים כאלה קורים במדינה נאורה כמו ישראל."
יש לי חדשות בשבילך: ישראל היא לא מדינה נאורה.
"אבל אנחנו מדינה דמוקרטית, לא? לצערי, רוב האנשים שיושבים בכנסת הם חסרי מודעות. עצוב יותר שגם הנשים שבכנסת עסוקות כל היום ב'חוץ וביטחון.' זה הדבר היחיד שאנחנו חיים עליו ושוכחים כאן לטפל בחברה. אימהות שבוחרות לשבת בבית ולגדל את הילדים, זוכות מהחברה למבט מאשים. כולם שוכחים שהן מגדלות את הדור הבא ואין דבר יותר חשוב מזה."
מאז נישואיה בסוף שנות ה-80 למפיק הקולנוע הישראלי משה דיאמנט, התברגה שושן בתעשיית הסרטים בלוס אנג'לס בתפקידי משנה בחברת ההפקות של בעלה, ובעיקר גידלה את שני ילדיה: מייקל בן ה־17 ואלכס בת ה־.15 עד שהבינה שהיא רוצה לעשות הרבה יותר מזה. "יום אחד התעוררתי ואמרתי לעצמי: 'אני רוצה להפיק סרט.' עבדתי בהפקות כשהייתי בהיריון עם מייקל וכשילדתי את אלכס היה לי חשוב לגדל אותה.
סידרתי לי פינת עבודה בבית, אבל אחרי כמה שנים שהבנתי שאני רק עושה מסביב. החלטתי שאני הולכת להפיק סרט ולא לעבוד יותר בשביל בעלי. הודעתי לו שיפנה לעצמו את הזמן כאשר אהיה בצילומים, כדי שיוכל לשהות עם הילדים בבית."
אז כולן בחוגים הן בעצם עקרות בית נואשות?
"נכון, החוגים האלה הופכים לקורס של העצמה נשית. רק בשבוע שעבר הזמנתי מישהי שתדבר על שינוי, והיא הסבירה שהשינוי מתחיל ממך. זה ממש כמו קבוצת תמיכה, והשאיפה שלי היא שאותן נשים שבאות לחוגים יעבירו אחר כך חוג באזור המגורים שלהן, וזה יתפתח כמו פטריות."
ומי הנשים שמגיעות?
"חברות של חברות של חברות. לפעמים כשאני הולכת לסופרמרקט, פוגשות אותי נשים ששמעו על חוגי הבית ומבקשות גם. אז אני לוקחת אימייל ומזמינה. אני מקווה שזה יתפרש וייווצר דאטה בייס של נשים שיעצימו האחת את השנייה."
עד כמה הנשים בקהילת היורדים בלוס אנג'לס מגובשות?
"לא ירדתי," מתגוננת שושן. "עברתי לעבוד בחו"ל. יש הבדל. פעם התייחסו אל הישראלים כאל נפולת של נמושות וגם היום עדיין קוראים לנו יורדים. יש תמיד תחושה שאנחנו צריכים להתנצל. זכותו של כל אחד לחיות איפה שהוא רוצה. קורה שנוצרים חיים במקום אחר. אני מאוד כועסת על הקונסוליה בלוס אנג'לס, שלא משתמשת בנו להסברה ומראה לכולם שיש גם ישראלים שהם לא סוחרי סמים, אלא אנשים יפים. אני כל הזמן עושה הסברה, מזמינה אנשים לארוחות ערב ומספרת להם את ההיסטוריה. אתה לא מאמין כמה הנתונים שלהם שגויים, וזה לא פלא - בזמן שהערבים משקיעים המון כסף באוניברסיטאות ומשנים את ספרי ההיסטוריה, אותי, כציונית, לא לוקחים להסברה."
אל תתנו לפרץ האידיאולוגי הזה להטעות אתכם. למרות שעם כניסת הילדים לקולג,' בעוד שנים ספורות, מתכננת שושן להשתקע כאן בחזרה, יש להפריד בין ציונות לעסקים. וכמו שזה נראה אצל שושן, תעשיית הקולנוע הישראלית יכולה לשכוח מאיזו זריקת תמריץ מכיוונה, או במילים אחרות: מכמה מיליונים שהיו עוזרים כאן ללא מעט יוצרים. "לא מעניין אותי לפתוח משרד הפקה בארץ," היא אומרת בטון שלא משתמע לשתי פנים, ושנובע בעיקר מהבדלי הגישה לתפקידו של המפיק בין השוק הישראלי והאירופי, לאמריקני.
"בארץ יש המון אגו, כל אחד חושב שהסרט רק שלו. מתייחסים פה למפיקים כאל אנשים שכל עבודתם היא להביא את הכסף וחושבים שהאדם היחיד שיש לו ויז'ן לגבי הסרט הוא הבמאי. וכשיש אגו - אין דיאלוג. אתה צריך לחשוב מה נכון לסרט - זה צריך להיות השיקול היחיד. בארץ זה לא עובד ככה. אני מאוד מתגעגעת לארץ ומקווה לעסוק בקידום נשים כשאחזור."
לפני שלוש שנים כבר ניסית לחזור להתגורר כאן. למה בעצם זה נכשל?
"הניסיון הקודם נכשל כי הילדים רצו לחזור לארצות הברית. יש להם כבר חיים אחרים, אני לא יכולה להכתיב להם את הרצונות שלי. אני לפחות שמחה שהם מאוד התחברו לארץ, כי פחדתי שהם יגדלו רחוק ממה שאני חוויתי. שלא לדבר על סכנת ההתבוללות כשחיים בארצות הברית. מילא שיהודים מתבוללים, אבל ישראלים"? .
נא להמתין לטעינת התגובות
