הולכות על זה ביג טיים: אליענה ויעל מ"המירוץ למיליון"
אליאנה תורג'מן ויעל אמבר חיות את החיים הטובים, אבל לא מוכנות שתקראו להן "אלה מכיכר המדינה". הצמד הכי ריץ'-ביץ' ב"המירוץ למיליון" מספר עכשיו איך מתרגמים חברות צמודה של 18 שנה לצליחה של משימת באנג'י
כבר חודש שהן מדי יום חמישי על המסך שלכם, ב"מירוץ למיליון" בערוץ 2. חוץ מחנה ומרגלית, הקשישות מהקיבוץ, אמבר ותורג'מן מייצגות את הכוח הנשי הבוגר במירוץ, מול מלכות היופי והבלונדיניות בנות העשרים וכלום, והן נותנות פייט לא רע.
עד עכשיו הן שומרות על מקום מוביל במירוץ, וחלוקת התפקידים ברורה: תורג'מן היא הג'דה, הכוח המוביל - היא זו שקפצה באנג'י, ירתה במטווח, ניווטה בשטח וניהלה את התקציב; ואמבר היא האחות הקטנה שעושה את כל השאר: היא זו שאחראית למורל, לקימבונים עם נהגי המוניות, לקיטורים ולתקשורת עם שאר חברי המירוץ. אבל עוד לא ראיתם כלום, או כמו שהיא עצמה ציינה באחד הפרקים: "עד היום הייתי המאמי הלאומית, אבל מעכשיו אני אהיה הביצ'ית הלאומית".
אנחנו נפגשות בכיכר סמוך לבוטיק של תורג'מן, שנקרא "אליאנה" על שמה. תורג'מן, 34, רווקה, היא מעצבת אופנה שמחזיקה בוטיק במקום הכי יוקרתי בארץ, וגם מתגוררת בו. אמבר, 33, נשואה + שניים, היא מיליונרית שעוסקת בייבוא אביזרי אופנה, אבל מפנטזת על קריירת במה. אבל לא תמיד הן טבלו באלפיון. תורג'מן נולדה בחיפה למשפחה ממוצעת, ולמדה במגמת אופנה בויצ"ו חיפה.
שם פגשה לראשונה את חברתה למירוץ. אמבר הגיעה אז כל יום מיקנעם, קמה בחמש בבוקר והחליפה אוטובוסים במשך שלוש שעות, רק כדי ללמוד את המקצוע הנחשק. אמבר התגוררה עם סבתה בדירה בבניין שבו גרו הוריה, אך כשהייתה בת 15 הסבתא נפטרה ותורג'מן עברה לגור איתה.
"היה פרוע", נזכרת אמבר. "למדנו למבחנים, אבל גם עשינו מסיבות בלי סוף ונתנו גיחות לאילת בלי שאף אחד ידע. היינו מאוד עצמאיות. בגיל 17 החלטנו שאנחנו צריכות להוציא רישיון, ובגלל שההורים שלנו אמרו שאין סיכוי, הלכנו לעבוד. היינו לומדות כל יום עד חמש, אחר כך ממלצרות עד הלילה, ואחרי זה גם יוצאות לבלות. הוצאנו רישיון ומימנו את עצמנו ועשינו מה שבא לנו, אבל נשארנו ילדות טובות".
מה זה טובות?
"נו, בתולות עד גיל 18".
כשסיימו השתיים את התיכון, תורג'מן נשלחה לקורס מ"כיות, ואילו אמבר הצליחה לשכנע את הממונים שהכי מתאים יהיה לשבץ אותה כמתאמת לו"ז באילת, עם אוטו צמוד והרבה ים ושמש. "העבודה היתה ניין טו פייב, אז היה הרבה זמן לבילויים".
כשהשתחררו, החליטו השתיים באופן ספונטני לנסוע לטיול של עשרה חודשים בארצות הברית, ונחתו בלוס אנג'לס. הן הספיקו לטייל חודש, עד שאמבר פגשה את מי שעתיד להיות בעלה, ותורג'מן את מי שעתיד להיות בן זוגה בחמש השנים הבאות, ולשנות את מסלולן.
אמבר: "שכרנו דירה לעשרה ימים מאיזו בחורה ישראלית, ודרכה הזמינו אותנו למסיבה באיזה בית. הגענו לבית עצום בן שתי קומות ושבעה חדרים ובריכה וג'קוזי בפנים ובחוץ, שהיה שייך לאמיר, בעלי היום, ולעוד שני שותפים. הכל היה שם הוליווד סטייל, ואני ואליאנה עם המעילי פרווה והנעלי עקב שלנו
"ממש לא התייחסתי אליו, הוא לא היה הסטייל שלי. הוא ירד עם חולצה צהובה ומכנסי אדידס קצרים ולא היה לו צ'אנס, אבל כשהלכתי להכין קפה הוא אמר לשותף שלו 'זו תהיה אשתי, אני חייב לראות אותה עוד פעם, ואם תארגן את, זה אני מצ'פר אותך'. בקיצור, יום למחרת לי ולאליאנה היו כרטיסים להוואי,ואמיר והחבר ההוא נסעו באותה טיסה לאותה חופשה, וככה יצא שיום אחרי זה פתאום פגשנו אותם שוב בהוואי, ושם זה קרה".
תורג'מן: "והחבר של בעלה נדלק עלי, ויצאנו חמש שנים".
אמבר: "חיינו ביחד בבית הענק הזה במשך שנתיים, והיה הכי כיף בעולם, אבל נשמות טובות כל הזמן הדהדו לבעלי שאני איתו בגלל הכסף. ובסוף נפרדנו על הרקע הזה. אליאנה נשארה שם ואני חזרתי לארץ, שכרתי דירה בגבעתיים ונרשמתי לאוניברסיטה, אבל אז לשמחתי הרבה אמיר ירד מכל נכסיו".
שמחה גדולה.
"כן, כי אחרת אולי לא היינו חוזרים להיות יחד. לא היה לו שקל, רק חובות. הוא היה ממש תפרן, והיינו בקטע ידידותי, ואז הוא בא לארץ לביקור והגיע לדירה שלי, ואמר לי 'תביאי לי שנייה את האצבע', וקשר לי חוט על האצבע שמהצד השני היה קשור לאצבע שלו, ונפלה משם טבעת ואני צרחתי 'לא, לא, לא', כי הייתי בהלם, אבל אחרי שלושה ימים לחשתי לו במיטה 'כן', והתחתנו אחרי שלושה שבועות".
תורג'מן: "ואני לא הייתי, כי בדיוק חזרתי מביקור בארץ וכבר התחלתי לימודי אופנה ב- FIDM, ולא יכולתי לבוא שוב".
אמבר: "אבל כשחזרנו ושכרנו דירת חדר וחצי וישנו על מזרנים, אליאנה פרצה אליה לפני שהגענו וקישטה לי אותה בנרות ובפרחים ולאנז'רי ועשתה לי טוב. הייתי בת 24, על מזרונים, מבוהלת, וזה עזר".
כשתורג'מן סיימה את לימודיה, היא התחילה מיד לעבוד כעוזרת מעצב בחברה בת של "רמפאז'", ואז עברה להיות עצמאית. "עיצבתי וייצרתי בעצמי ומכרתי את הדגמים בחנות בסנטה מוניקה, וגם עשיתי סקיצות כפרילאנסרית לכמה חברות אופנה, אבל אחרי שנה החלטתי שאני צריכה להחליט איפה אני רוצה לגדול,והחלטתי שאני רוצה לעשות את זה בארץ. שם הרגשתי זרה כל הזמן, לא חשוב כמה כסף היה לי ובאלו תנאים חייתי. זה לא היה זה".
תורג'מן חזרה לארץ, ושכרה חנות בבן יהודה בתל אביב, משם מכרה את הקולקציות הראשונות שלה. את הקו שלה היא מגדירה כ"סקס אלגנט. סקסי אבל לא צ'יפ, בלי מחשופים גדולים, בלי הרבה קישוטים, בלי טרנדים עונתיים". הקהל שלה, לדבריה, הוא בנות שלושים ומעלה ("בעיקר בגלל התקציב"), והמחירים מתחילים מ-500 שקל לחולצה ומעלה, "מחירים מאוד הגיוניים, אי אפשר להגדיר אותי יקרנית".
אחרי ארבע שנים בבן יהודה נפרצה חנותה באישון לילה, והפורצים הרסו הכל וגנבו את כל הסחורה. כשהחליטה שהיא מנצלת את ההזדמנות ועוברת לכיכר, היה זה אמיר, בעלה של אמבר, שמצא לה מקום ראוי. "במשך שבועיים הסתובבתי פה בכיכר כל היום, בלי שקיות בידיים, ואנשים חשבו שאני כבר מחפשת משהו אחר. בסוף אמיר בא ואמר שהוא מצא לי חנות. הגעתי לפה בזמן הנכון, אחרי שהשתפשפתי בבן יהודה ועשיתי את כל הטעויות שם. נשות הכיכר הן לא פאשן ויקטמס, הן יודעות מה שהן רוצות".
בינתיים, כשהזוג הטרי והתפרן יעל ואמיר חזרו לאל. איי, הם גם גילו שהם עומדים להפוך להורים. "אז עכשיו היינו בהריון, עם דירת חדר וחצי עם מזרן על הריצפה, והייתי חייבת לעבוד. בעלי היה זה שדחף אותי לעשות רישיון בריל אסטייט, ואני פחדתי. כל מה שידעתי להגיד זה 'יס', 'נו' ו'תנקיו', ולהוציא רישיון כזה זה כמו להוציא תעודה של עורך דין, זה מאוד קשה, אבל עשיתי את זה. מיד אחרי שהייתי עם רישיון ביד, קנינו דירה קטנה שלא היה צריך לשלם עליה מקדמה, והצעתי אותה בשוק במחיר מטורף וגם השגתי אותו. וככה התחלתי, הייתי קונה ומוכרת, והצלחתי. כשאור נולד החלטנו שאנחנו עוברים לווגאס, ושם נשארנו 10 שנים".
מה פתאום וגאס?
"זה הזכיר לי את ישראל. בעלי התחיל לייבא שוב מסין, בדיוק כשהיה את הספטמבר אילוון. אני זוכרת שישבנו בבוקר וראינו טלוויזיה, והיה לנו קונטיינר על המים, ובעלי כל כך נלחץ ואמר 'הלך הכסף', ואמרתי לו 'נוש, אל תדאג, יש מצבים בחיים שהם לא נעימים, אבל יכול לצאת מהם טוב', ובכלל לא ידעתי למה אני מתכוונת, אבל כמה שעות אחר כך התקשר מישהו ושאל את אמיר אם הוא יכול לארגן 250 אלף דגלים של אמריקה, ותוך יומיים הלכנו לכל חברות הקרדיט קארד ומשכנו את החיים בשביל העסקה הזו, אבל הרווחנו עליה 200 אלף דולר. וככה חזרנו לעניינים.
"ואז אמרתי לבעלי 'עכשיו אני באה איתך לסין', ובפגישה שם ראיתי מין קורקינטים ממונעים, וננעלתי על זה שהוא צריך לייבא אותם. הוא אמר לי 'לא, זה יקר', ואני התעקשתי ואמרתי לו 'נוש, אל תפחד', וזו הייתה הצלחה ענקית. והתחלנו לעשות הרבה מאוד כסף ועברנו לבית הרבה יותר גדול, וכל הלייף סטייל שלנו השתנה".
איך?
"תראי, התעשרנו ביום אחד, וזה היה מפחיד, כי שנינו באים מבתים לא משופעים בכסף, אז חיינו בלי חשבון ובזבזנו המון. היום אני מסתכלת אחורה וזה נראה לי טיפשי, אבל אז נהניתי מזה. יום אחד נסעתי ועברתי ליד סוכנות של למבורגיני, וידעתי כמה אמיר רוצה כזה, אז פשוט נכנסתי והזמנתי לו".
תורג'מן: "וגם לה חיכתה מרצדס אדומה בגראז', עם סרט אדום ענק שעוטף אותה".
אמבר: "היום אני מבינה שאין היגיון בלהשכיב 250 אלף דולר על הכביש, אבל זה היה כיף. היו לנו שלוש אופרס בבית, וקניתי כל מה שרק רציתי, ונסענו לחופשות. היינו שני ילדים קטנים עם מיליונים. אבל לצד זה, תמיד השקעתי גם בנדל"ן, כי ידעתי שאני לא רוצה לחזור לדירת חדר וחצי עוד פעם".
בינתיים נולד לך עוד ילד.
"כן, נולד ירדן המתוק, שהוא המאהב של אליאנה".
ונשארתן חברות למרות המרחק והשוני בסטטוס המשפחתי.
תורג'מן: "כן, ברור. יעל היא הכי לא כזו שתדבר כל היום על הילדים שלה איתי".
אמבר: "החברות שלי יודעות שמחמש עד שמונה אי אפשר לדבר איתי, כי אני עם הילדים שלי. הילדים שלי הכי אמריקאים, בשמונה הם במיטות. אחר כך יש לי את כל הזמן שבעולם. אנחנו ארבע חברות הכי טובות, ופעם בשבוע אנחנו יוצאות יחד, לקבל את הדו"ח השבועי. גם הבית שלי הוא כזה: תיכנסי אליו, לא תדעי מי שם. אנשים נשארים לישון, כל הזמן יש אנשים בבית".
אליאנה, לא בא לך גם להקים כבר משפחה?
"הכי בא לי. אבל הוא לא יכול להיות בנאלי, אני צריכה מישהו קרייריסט, כריזמטי. אני לא נפתחת כל כך מהר, ועוד לא הגיע האחד שהגיע לו. אני יודעת שאני אהיה עם הגבר שלי באש ובמים, ואין משהו שאני לא אעשה, אבל בשביל זה הוא צריך להיות ראוי לזה, ואת זה עוד לא מצאתי".
אמבר: "אליאנה ממש לא בקטע של שידוכים, היא מנפנפת מהר מדי לטעמי. היא אשה חזקה ושאקלית ומחזיקה עסק, אבל בפנים היא הכי הכי אשה בעולם, אבל היא לא נותנת לאף אחד צ'אנס לגלות את זה עליה".
באוגוסט 2006 חזרו אמבר ומשפחתה לארץ בהחלטה של רגע. אמבר תמיד רצתה לחזור, אבל בעלה היה זה שחשש. "זה היה אחרי שהוא השקיע בחברת סטארט-אפ שהיום היא מאוד מצליחה, ובעצם הוא ידע שהוא יכול שהוא יכול לנהל את העסקים שלו מכל מקום בעולם. ישבנו במרפסת בלילה אחרי שהילדים נרדמו, והוא אמר לי 'נוש, אולי נחזור לארץ?' לא עניתי לו. בבוקר היו 22 מזוודות ארוזות ליד הדלת. לא נתתי לו זמן להתחרט".
כשחזרה, החליטה להגשים חלום ונרשמה ללימודי משחק. היא למדה שנה ב"ניסן נתיב", וגם בבית הספר למשחק "הדרך". במקביל, "בשביל לא להשתעמם", היא עוסקת בייבוא ובמכירה סיטונאית של לבני נשים ותכשיטים, "אבל אני הכי רוצה לשחק. כשאליאנה התקשרה אלי ושאלה, 'שמעת על המירוץ למיליון'?, אמרתי לה 'נו ווי', כי אני הכי פחדנית בעולם".
תורג'מן: "אבל אני זכרתי את יעל של התיכון ואת יעל של ימי המזרנים, ואמרתי לה, 'את לא פחדנית ואת לא מפונקת, ואנחנו עושות את זה ביחד'".
והיום את שמחה שעשית את זה?
"עשיתי את זה רק בגלל החשיפה, אבל בדיעבד זו המתנה הכי יפה שקיבלתי והייתי חוזרת על זה, למרות שפיזית ונפשית זה גבה ממני הרבה מאוד".
תורג'מן: "אני הייתי בטוחה שנריב כל הזמן, כי שתינו מאוד דעתניות, ואנחנו כבר 18 שנה חברות ותמיד מתווכחות, אבל דווקא הסתדרנו מעולה".
אמבר: "כן, וכל הזמן יצא לנו שם 'מאמי' ו'קוקי' ונשיקות וחיבוקים, שאני לא מבינה מאיפה זה בא, כי בחיים אנחנו לא קוראות אחת לשנייה בשמות חיבה".
אז אתן צופות בעצמכן? אוהבות?
אמבר: "בינתיים כן. חוץ מזה שאני נראית כמו עינב בובליל, הכל בסדר".
מה?
"אלוהים, הפלזמה הזאת, אני נראית ענקית. ואל תדברי איתנו בכלל על סגול".
תורג'מן: "לקחו לנו את כל הבגדים, וכל הבגדים שסיפקו לנו היו בסגול מזעזע. אני הרגשתי כמו כלב רוח עם הטייטס הזה".
אמבר: "ולי הדגישו את הציצי כל הזמן, עם כל מיני גוזיות".
תשתקו, אתן נורא כוסיות. לפחות תודו שאתן לא אוכלות.
אמבר: "אני לא אוכלת. אני מתאמנת בטירוף לפחות ארבע פעמים בשבוע, וחיה על חלבונים וסובלת, כי אני מתה על אוכל. אני בשלנית מעולה וכולם נהנים מהאוכל שלי, חוץ ממני. כולם יושבים ובולסים, ואני מוציאה קופסת טונה מהארון.
"אליאנה, לעומת זאת, זבל שבזבלים, אוכלת. אני בסלון עם המאמן שלי, צורחת מכאבים ומרעב, והיא יושבת מולי ויורדת על בגט שלם עם חביתה, ואומרת לי 'קדימה, קדימה'. היא אוכלת שקיות של ממתקים של הילדים, משהו מחריד".
איך זה?
תורג'מן: "לא יודעת. בקיץ אני רצה כל יום שמונה קילומטר בירקון, אבל עכשיו בחורף לא בא לי".
אמבר: "חזרנו מהמירוץ צמחוניות. שתינו אוהבות בשר, אבל אחרי החוויה במירוץ חזרנו צמחוניות, ואז נהייתה לי ממש בעיה, כי התפריט שלי הצטמצם מחזה עוף וטונה לטונה בלבד".
איך אתן מתלבשות כשאתן לא בטייטס סגול?
תורג'מן: אני הרבה עם ג'ינסים ובייסיק, וכשאני יוצאת זה שמלות וחצאיות בעיקר".
אמבר: "כשאני יוצאת אני אוהבת להתלבש, וכמו שבעלי אומר, לא יזיק עוד קצת בד לחולצה. באתי מארצות הברית עם בגדים מאוד אמריקאיים, ובהתחלה הרגשתי קצת אובר דרסד, אבל אז אמרתי יאללה, מה זה טו מאץ'? אם את אוהבת את זה גו פור איט".
איך התייחסו אליכם החבר'ה מהמירוץ, הייתן אלה מהכיכר?
תורג'מן: "אני חושבת שכולם צריכים להבין שלא בגלל שאני מפונקת הגעתי לכיכר, אלא בגלל שאני לא
מפונקת, וככה גם יעל. לא נולדנו בשוויץ ולא באנו מהאצולה הבריטית. עבדנו קשה בשביל להגיע לאן
שהגענו".
עם מי הכי הסתדרתן?
"עם תום וגיל, הילדה והאבא החורג. הם מקסימים. אנשים מדברים עליהם מגעיל, אני לא יודעת למה לקחו את זה לצד אפל ומלוכלך כזה. הם מדהימים ויש להם קשר מקסים".
אמבר: "הסתדרנו טוב גם עם שי וגיא".
מי אלה, השמן והרזה?
"לא. החתיך והחתיך יותר".
אני יודעת שאתן לא יכולות לספר הרבה, אבל נראה מכן עוד הרבה?
"בואי נגיד שעוד נעשה דרמות. אם עד עכשיו מדינת ישראל מפזזת את הצ'יקי צ'יקי צ'אק של חנה ומרגלית, אפשר להגיד שאנחנו נשכיח את זה מהם".
ולסיום, הייתן הולכות ל"הישרדות"?
תורג'מן: לא. מה, לשבת על אי כל היום ולחכות שיוציאו אותי למשימה? זה שעמום טילים. אבל הייתי
הולכת ל'מפרץ האהבה'".
נא להמתין לטעינת התגובות
