אלוהים לא משחק בקוביות: תפישתו הדתית של אינשטיין
כשהחרים הגסטפו תפילין מדירתו של אינשטיין בברלין, במאי 1933, כבר היה המדען היהודי בארה"ב. הוא הגיע לשם חודשים אחדים קודם לכן, כמעט בדרך מקרה. האם היתה זו יד הגורל, מקריות פואטית או הרמוניה קוסמית?
אינשטיין. הרמוניה חובקת כל שמתוכה פועל העולם ארכיון, דוברות האוניברסיטה העברית
ב-4 לדצמבר 1926 כתב אלברט אינשטיין לחברו הפיזיקאי מקס בורן את המילים שהפכו לימים לאחד המשפטים המפורסמים ביותר בתולדות הפיזיקה המודרנית: ..."קול פנימי אומר לי שזה עדיין אינו הדבר האמיתי", הוא כתב, באשר לממצאים הבלתי אפשריים של תורת הקוונטים הצעירה. "התיאוריה אומרת הרבה, אבל לא באמת מביאה אותנו קרוב יותר לסוד של 'ההוא העתיק'. אני, בכל אופן, משוכנע שאלוהים לא משחק בקוביות".
מה היתה כוונתו במשפט הזה? האם היה אינשטיין למעשה יהודי מאמין? - לאו דווקא. אינשטיין מביע כאן את אמונתו בסדר הטוב של הדברים; באותה הרמוניה חובקת כל שמתוכה פועל העולם. ההרמוניה הזאת היא שכונתה בפיו אלוהים, ותפישה זו היא שהביאה עליו במהלך חייו את תדמית האתאיסט, בה כפר מכל וכל. מכל מקום, נראה שכיום היתה אמונתו בסדר הטוב של העולם מתקבלת בהבנה רבה יותר, וכי במידה מסוימת הקדים אינשטיין את זמנו גם בכל האמור באמונתו הדתית.
בעובדה שבזמן עלייתו של היטלר לשלטון שהה איינשטיין מחוץ לגבולות גרמניה, מולדתו, אפשר לראות מקריות פואטית, נס אלוהי, או הוכחה לטובת קיומו של הסדר הטוב. מכל פנים, נראה כי לפחות בעניינו של איינשטיין התגלגלו הקוביות על צדן הנכון, והאנושות כולה זכתה בשש בש אלוהי, שאם לא כן קשה לשער כיצד היתה משפיעה היעדרותו של אינשטיין מעל מפת ההיסטוריה על תולדות האנושות בכלל.
השש בש האמור היה, בכל זאת, פרוזאי למדי: אינשטיין ביקר בארה"ב, בלוויית אשתו, כאורח המכון ללימודים טכנולוגיים בפסדינה, קליפורניה. במהלך הביקור נועדו לאינשטיין פגישות עם מדענים ידועי שם וגם עם צ'ארלי צ'פלין - ולבסוף עם ידידו פול שוורץ, הקונסול הגרמני בניו יורק, שנפגש עמו ביחידות כדי לוודא שלא ישוב לגרמניה.
"הם יסחבו אותך ברחובות בשיער", הוא הזהיר את איינשטיין, שהחליט מייד: "לאור היטלר אני לא מעז לדרוך על אדמת גרמניה". ומאז לא שב אינשטיין למולדתו. במרץ 1933 יצא לקונסוליה הגרמנית בבריסל, שם השיב את הדרכון שלו והכריז שהוא מוותר על האזרחות הגרמנית. בסוף המסע הגיע לפרינסטון, והתגורר בה עד יום מותו.
ארבעה חודשים אחרי שעזב את גרמניה, במאי 1933, הסתער הגסטפו על דירתו של אינשטיין בהאברלאנדשטרס'ה מספר 5. התירוץ הרשמי היה "חיפוש ספרות פרופגנדה אנטי-גרמנית". חומר תעמלותי לא נמצא בדירה, אך היו שם תפילין, בהם ככל הידוע לא השתמש מעולם, ספר תפילה וסכו"ם יקר ערך שהוחרמו לטובת הפיהרר.
אינשטיין, ההומניסט, היהודי והפציפיסט נהפך למטרה פוליטית ואידיאולוגית. תורת היחסות שלו הואשמה כתוצר טיפוסי של "פיזיקה יהודית", שמנסה למגר את הפיזיקה הארית האמיתית מיסודותיה. האידיאולוגים הנאציים ניסו להראות שתורת היחסות הושפעה מהתלמוד, מהמשנה ומהגמרא; הנאצים הרחיקו לכת עד כדי שניסו לטעון כי עקרון קביעוּת מהירות האור, אחד משני עקרונות היסוד של היחסות הפרטית, נבע מהתנ"ך (!). גם מצוות השבת שויכו ל"תורת היחסות היהודית".
שפינוזה ואני
ברוך שפינוזה. התכחש לקיומה של מטרה קוסמית
"אינני יכול לתפוש אלוהים שגומל ומעניש את ברואיו, או שיש לו רצון מסוג זה שאנו מתנסים בו בעצמנו. אני גם לא יכול ולא רוצה לתפוש אינדיבידואל ששורד אחרי מותו הפיזי. תנו לנשמות חלשות, מאגואיזם אבסורדי או מפחד, שיוקירו מחשבות כאלה". [אינשטיין, "מה אני מאמין", 1930]
אינשטיין הגדיר את עצמו לפעמים כפנתיאיסט: מי שמזהה את אלוהים עם הטבע ודוגל בראיית העולם כהשתקפות של האלוהות. הוא אמר על עצמו: "אני אדם דתי מאוד, אך איני יכול לקבל את רעיון האלוהים שגומל ומעניש את יצוריו, או שיש לו רצון מהסוג שאנו חווים בעצמנו". בשל כך נטו להאשים אותו לא פעם בכך שהוא אתיאיסטי או אגנוסטי, כלומר מי שאינו כופר בקיום האלוהים, אך דוגל בהשקפה שאין האדם והמדע יכולים לדעת את קיומו.
ב-1941, במהלך ארוחת צדקה בניו יורק, פנה אינשטיין לדיפלומט אנטי-נאצי גרמני, הוברטוס צו לוונשטיין, ואמר: "לאורה של הרמוניה כזו בקוסמוס שאני, בעזרת מחשבתי האנושית המוגבלת מסוגל להבין, ישנם עדיין
אנשים שאומרים שאין אלוהים. אבל מה שבאמת מכעיס אותי זה שהם מצטטים אותי כתומך בהשקפות כאלה". שהרי אתיאיסטים מתכחשים לקיום האלוהים, ואילו אינשטיין התכחש רק למושג אחד של האל - מושג האלוהים האישי.
ואכן טענו שאמרתו של אינשטיין מבטאת אתיאיזם, שכן אם האל, לפי אינשטיין, לא עוסק בפעולות ובתפילות של האדם, הרי אין טעם רב בעבודת האל. ואם כך, הרי אין משמעות רבה בקיומם של בית כנסת, כנסיה או מסגד, בכל מצווה דתית ובכל מאפיין אחר של הדת, שעניינה העיקרי בזיקה שבין האל לבין גורלות ופעולות של האדם.
אולם העיסוק באמונתו הדתית החל כבר בעשור שקדם לעלייתו של היטלר לשלטון. ב-1929 פנה רבי הרברט ס. גולדשטיין מבית הכנסת של ניו יורק אל אינשטיין במסר קצר וישיר: "האם אתה מאמין באלוהים?" אינשטיין השיב: "אני מאמין באלוהים של שפינוזה, שחושף את עצמו בהרמוניה המאורגנת של מה שקיים, ולא באלוהים שמתעסק בגורלות ובפעולות של בני האדם".
ואומנם היה ברוך (מאוחר יותר בנדיקטוס) שפינוזה, היהודי ההולנדי בן המאה ה-17, הפילוסוף שאינשטיין העריך יותר מכל. כמוהו, גם יחסיו של שפינוזה עם הממסד היהודי היו רחוקים מאידיליה. בשיאם הוחרם על ידי בית הכנסת באמסטרדם, עקב תפישותיו הדתיות שעמדו בסתירה מהותית לאלו של היהדות האורתודוקסית. שפינוזה, בקצרה, כפר בקיומו של האל במובן המקובל של המושג, בוודאי באותם ימים: האל הקיים במשנתו מצטייר כאינטליגנציה נעלה, שחושפת את עצמה בהרמוניה של הטבע.
האל של שפינוזה הוא לגמרי דטרמיניסטי, ובמובנים מסוימים ניתן לתרגמו לנוסחה מדעית, עד כדי שניתן לטעון שבינו ובין תפישת האלוהות המוכרת אין זיקה ממשית. שפינוזה דחה את המושג התיאיסטי של האל והתכחש לקיומה של מטרה קוסמית. לפי משנתו, כל האירועים בטבע מופיעים בהתאם לחוקים בלתי משתנים של סיבה ותוצאה, ואילו היקום נשלט על ידי סדר מכני או מתמטי ואינו מתנהל על פי משמעות כלשהי שנובעת מתוך כוונות או מוסר. כך, למרות שהוא השתמש במושג "אלוהים", שפינוזה יישם אותו רק למבנה הסדר הקוסמי שלא מתייחס לאנושי, והוא הכריז שלא האינטלקט ולא הרצון קשורים לטבע האל.
משנתו של שפינוזה הוטמעה היטב בתפישתו של אינשטיין את הדת, שהאמין במה שכינה "דת קוסמית"; הוא לא השתמש במונח "דת" במובן המסורתי של המלה. עבור אינשטיין היה המושג טמון בהרמוניה של חוקי הטבע, ביופי ובאמונה בפשטות הלוגית ובסדר של הטבע, כאשר אותה "אינטליגנציה נעלה" של שפינוזה מתגלה בסיבתיות של הטבע ובסדר המופלא של היקום, שאנו מבינים רק את מקצתו. את אלו ליווה אינשטיין בהכחשה נמרצת של אפשרות האנשת האל.
אולם אינשטיין הבחין בחדות בין חוסר אמונתו באלוהים אישי לבין אתאיזם. הוא לא חשב שחינוך דתי הוא חסר ערך, או שיש להוקיע את האמונה באלוהים האישי המונותיאיסטי; הוא התנגד לכך רק כאשר שאפו ללמד את הלכות הדת במקום את הקדמה המדעית ואת הערכים האתיים.
קח את התיאוריות המשונות שלך וחזור עמן לגרמניה
בן גוריון. ידיד לדרך מיכה בר עם
"אינני יכול לתפוש את האלוהים האישי שישפיע ישירות על האינדיבידואלים... הדתיות שלי מורכבת מהערצה צנועה לנשמה נעלה אינסופית, שמגלה את עצמה במעט שאנחנו יכולים לתפוש בעולם המוכר. ההכרה הרגשית העמוקה הזו בדבר הנוכחות של כוח חושב עליון שנחשף ביקום הבלתי נתפש יוצרת את הרעיון שלי בדבר האלוהים". [אינשטיין לבנקאי בקולוראדו, אוגוסט 1927]
משום שתקופה זו בחיי אינשטיין העלתה למודעות האנושית כמה מן הסוגיות הנכבדות ביותר והאיומות ביותר בחיי האנושות בכלל, התרכזה עיקר הביקורת נגד תפישתו התיאולוגית של אינשטיין בשאלות של מוסר: אם האלוהים הוא לא אישי והוא גלום במרחב-זמן הפיזיקלי, הרי שאין דבר כזה "סדר מוסרי" ועל כן נושא האדם באחריות המלאה לסבל הבל יתואר שהוא זורע סביבו. ובמצב זה, מי אחראי להוצאת פרופסור אינשטיין מגרמניה? האם זהו היטלר, או שמא מדובר רק באוסף מקרי לכאורה של גיבובי מרחב-זמן בטבע שבעטיים עזב אינשטיין את גרמניה?
כאשר אינשטיין התכחש למושג האל האישי, אמר לו היסטוריון ונשיא אגודה היסטורית בניו ג'רסי: "אלוהים הוא רוח ולא ניתן למצוא אותו דרך הטלסקופ או המיקרוסקופ... כפי שכולם יודעים, הדת מבוססת על אמונה, ולא על ידע". והיו שכעסו ואמרו לו לאחר שהגיע לארה"ב: "קח את תיאוריית האבולוציה השגויה והמשוגעת שלך וחזור לגרמניה, למקום שממנו באת, או תפסיק לשבור את האמונה של האנשים שברכו אותך כאשר נאלצת להימלט מארץ מולדתך". לא רק שבלבלו כאן בין אינשטיין לבין דארווין – שנוא נפשה של הכנסייה, אלא שנימות אנטישמיות נמהלו בכעס על הבחירה של אינשטיין במשנתו של שפינוזה על פני הדת ובהתנגדותו לאל האישי.
ידיד לדרך מצא אינשטיין דוקא בדויד בן גוריון, הידוע אף הוא בנטייתו אחר תפישות מקובלות פחות באותה תקופה של האדם והאלוהים. בן גוריון ביקר אצל אינשטיין בפרינסטון שנה לפני שהזמינו להיות נשיא המדינה, ושניהם, כך מספר פרופ' מקס יאמר בספרו "אינשטיין והדת", היו מעריצים נלהבים של שפינוזה ושל הדת הקוסמית.
ביקורת שהושמעה נגד טענותיו של אינשטיין בוויכוח שנסב על הפירושים לתורת הקוונטים מפורסם שניהל לאורך שנים ארוכות עם ידידו הפיזיקאי נילס בוהר, מבהירה עד כמה נותרה דמותו של אינשטיין בלתי מובנת עבור בני התקופה: "אינשטיין ייצג את ההשקפה המונותיאיסטית המסורתית של המדע המערבי בחפשו אחר כוונות הבורא, בעוד בוהר הראה מה משמעותו של היות מדען גדול ולשלם יותר מאשר מס שפתיים לאתאיזם". ובנוסף נאמר באותה ביקורת, כי כל אימת שתיאוריה נראתה לאינשטיין מאולצת או לא ברורה הוא נטה להיתלות באלוהים ולומר משפטים כדוגמת: "אלוהים לא עושה שום דבר כזה", או "אלוהים הוא שנון, אבל מרושע הוא לא"...
ד"ר גלי וינשטיין, מומחית לאלברט אינשטיין, למגלים ולממציאים בהיסטוריה. דוקטור להיסטוריה של המדע
נא להמתין לטעינת התגובות
