תוך כדי תנועה: יצאתי להודו, תיכף אשוב

אחרי שבועיים בממלכה שכללו מדיטציות, קפיצות, ריקודים, שתיקות, צחוק, בכי וצרחות, יעל צבעוני נותרה עם אתגר יומיומי פשוט לכאורה – איך לעזאזל חוצים את הכביש?

יעל צבעוני | 3/10/2011 8:00 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
לפרק הקודם

אנחנו מנסות לחצות את הכביש. מפלסות דרך בין ריקשות, מכוניות, אופנועים, אופניים ופיל. אני מחשבת מהירויות ומרחקים  – אחרי הריקשה השנייה ולפני האופנוע. שתינו ממהרות. המורה לטאי צ'י דווקא אמר שהשיטה היא ללכת לאט, הם ישימו לב.

בכל מקום אחר שאני מכירה מיד היו עוצרים, הם הרי רואים שתי נשים מנסות לחצות כביש, או יותר נכון מתקשות. אבל כאן לא. כאן זה או את או אני.

אני הולכת ברחוב והיא מנסה לעצור אותי. כשאני ממשיכה ללכת היא הולכת אחרי. אני יודעת שאם אסתובב תמשיך ללכת אחרי, אני יודעת שאם רק אותיר חריץ תעשה כל מה שתוכל כדי לקבל. זה לא משנה לה אם אני רוצה או לא רוצה, זה משנה שיש בתיק שלי כסף והיא רוצה לקבל.

בכל מקום אחר שאני מכירה מיד היו עוצרים, אבל כאן לא
הישרדות נוסח הודו

 

פתאום אני רואה אימא מסמנת אותי, אומרת לבן שלה – 'תפוס'
פתאום אני רואה אימא מסמנת אותי, אומרת לבן שלה – 'תפוס' צילום: טלי כהן ציון
במצב של הישרדות אין אנשים, יש אובייקטים. אני צריכה ממך את זה. אתה כלי שלי. תביא לי. לא אותך, את זה. דרכך. וכשפונים אליי ככה, מיד אני לא רוצה לתת. מיד אני רוצה לעבור לצד השני.

אני ממשיכה ללכת ופתאום רואה אימא מסמנת אותי, אומרת לבן שלה – 'תפוס'. ואז מסתער עלי ילד קטן. 'גיב מאני', בהתחלה הוא אומר ומושיט את היד, עוקף אותי בהליכתו. ואחר כך – 'נו מאני, ג'סט פוד', והוא נראה מבסוט לגמרי במשחק הזה, הולך ונצמד אלי וזה לא נעים לי מה שקורה ואני רוצה שהוא יזוז ממני וממשיכה ללכת ואחרי כמה זמן הוא כבר לא מאחורי. ממתי התחלתי להזיז ממני ילדים?

כדי לתת למישהו לחצות לפני אני צריכה לצאת ממצב ההישרדות,
לדעת שאהיה בסדר. אהיה בסדר גם אם הוא יעבור לפני. בעצם, יהיה יותר בסדר אם הוא יעבור לפניי. כמה נעים לתת למישהו אחר לעבור. אבל כאן זה אחרת. הרבה אנשים מסתובבים בתחושה שאין. אין בשביל לחיות. אין בשביל לתת. אם אתן לך, לא יהיה בשבילי. אם אתן לך לעבור, לא תהיה לי דרך, לא יהיה לי מקום. ואם יש סיכוי שאקבל ממך עכשיו כסף, אעשה את הכול. מגיע לי, לא? הרי לך יש ולי אין.

אני מתבוננת ומבינה כמה אני חיה בשפע. ואני לא מדברת דווקא על שפע חומרי. בגלל זה אני יכולה לתת. זה עצוב שצריך לבקש בכוח, עצוב להרגיש שאין. אני רוצה לתת ויחד עם זה לא בטוחה מה לעשות, כי פשוט לא נוח לי. איך נותנים בלי לשחק את המשחק?

בּי א ספונג'

הישרדות לא מתרחשת רק בהודו, בכבישים וברחובות שלה. היא מתרחשת כל הזמן, בכל מקום. דונט בי א בּגר, נשמע אתמול קולו של אושו במדיטציית הערב. הוא סיפר על שני חברים שנפגשים ובעצם מתחננים לאהבה. אבל הם לא יוכלו לתת ולא יוכלו לקבל, כי מאחורי הקלעים שניהם קבצנים. תביא לי אהבה, נו מה אכפת לך, אומר אחד בלי מילים. אבל היה לי יום מסריח, אומר השני.

בּי א ספונג', אמר אושו, נוט א בּגר.

ואני מבינה את מילותיו עוד יותר בהודו של מחוץ לממלכת השפע. כי כאן יש מעמדות מובהקים. הקבצן מבחינתו נולד להיות כזה, זה מי שהוא. והברהמין מבחינתו, עליון באופן טבעי. ככה שגם זה בסדר. לא מעט מההודים שמתארחים בריזורט הם ברהמינים שדואגים לציין זאת. מעמד בהודו הוא ערך עליון. 

צילום: טלי כהן ציון
בּי א ספונג', אמר אושו, נוט א בּגר צילום: טלי כהן ציון
תלונות בממלכה

אני אמורה לקבל יותר, נכון? תביא לי את מה שיש לך. אם לא הייתי חושבת שמגיע לי יותר, לא הייתי דורשת. יש הבדל בין  לבקש ובין לקבץ. כשאני מבקשת, אני לא מצפה. כשאני מקבצת, מישהו אחר אמור לתת לי. אם הוא לא נותן, אני מתחילה להתלונן.

כבר שבועיים שאני כאן, באושו מדיטישן ריזורט. אני שומעת הרבה דברים. יש אנשים שמתלוננים על המקום הזה. יש שאומרים שהוא יקר, אחרים שהוא מנוכר. שמעתי שפעם הוא היה אחרת.

אנחנו הולכים ומקבלים אינספור מתנות מהעולם, אבל הקבצן שלנו אומר – אבל את זה לא נתת. רגע, אני יכול להשיג יותר. האם המקום הזה חייב לי משהו? מישהו הכריח אותי לבוא? האם אושו חייב לי משהו? אם אני מסתובבת בתחושה שזה לא מספיק ולמה ככה ולא אחרת, כל הזמן יחסר לי.

אני לא חייבת להסכים עם כל דבר, אני גם לא חייבת ללכת לכל מקום ולהיות חברה של כל אדם. אם הוא לא מה שאני רוצה, אז מה אני רוצה ממנו?

יש איש אחד שלימד המוני אנשים במשך שנים. יש מקום מפנק. יש מדיטציות מדהימות. אם מצפים למשהו חיצוני שיקרה, אם מצפים שייתנו לנו משהו מסוים (הרי שילמנו!), אז אפשר להתלונן. כי נכון, יכול היה להיות גם אחרת, אבל למה שנרצה שמשהו או מישהו יהיו מה שהם לא?

איך הוא מתנהג? אנחנו אומרים. איך הוא מעז להתנהג אליי ככה. כך אנחנו רואים את האדם השני רק ביחס אלינו. כלומר, אנחנו לא רואים אותו. זה קשור אליי. הוא אמור להיות כלי שלי, לעשות בשבילי משהו, הוא הבטיח.

חוצה לצד השני

אני חוצה את הכביש. אני בהודו. קצת קשה לחצות את הכביש. אין לי מה לכעוס על הודו שהיא הודו, על נהג הריקשה שלא נותן לי לעבור. וגם להפך, אני לא חייבת שום דבר לילד הקטן שמושך לי בחולצה. גם הוא לא חושב שאני חייבת לו משהו, הוא אפילו מחייך. בטיולים קודמים חשתי אשמה וגם בגלל זה נתתי. איך לא אתן? הרי יש לי. כשאני מתכווצת, גם אני הופכת קבצנית וזה לא משנה אם אתן או לא. תראה מה אתה עושה לי, אני כועסת על הילד. גם אני מסכנה ועכשיו אני לא יכולה לתת לך כלום! אני מושכת בצד השני של החבל, אני משחקת את אותו המשחק.

אם אני לא קבצנית, אף אחד אחר לא אחראי למה שקורה לי. אני מסתובבת בעולם ואוספת מורים ומתנות בכל מקום. אני מסתובבת בעולם פתוחה ואוהבת. אני יכולה להתרחק ממי שאני לא רוצה בקרבתו ולהתקרב למי שעושה לי טוב. אני יכולה לבקש, אני יכולה לקבל, אני יכולה גם לא. 
האחר לא אחראי על החיים שלי ואני לא על שלו. איזו הקלה. אני יוצאת מהמשחק.

כשיוצאים ממרחב של הישרדות, נפתח מרחב של אהבה.

בוקר. אחרי שיעור טאי צ'י, אנחנו שוב חוצות את הכביש.



לאתר של יעל צבעוני

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים