איך הוא עושה את זה: צאלה דאוס, אמא לשניים
אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה ששתיתי סתם ככה קפה עם חברה, ואני אף פעם לא מצליחה להתחיל ספר ולסיים אותו. צאלה דאוס, בת ,35 אמא לרומי (6) ונועה (שנה ועשרה חודשים.( מנהלת מכירות ביוניסל, חברה לשירותי תוכן סלולרי. נשואה זה תשע שנים לאורי, מנהל תפעול
קריירה:
האתגר הוא להצליח בעבודה, והכי קשה זה גם להיות אמא טובה וגם להיות טובה בעבודה, כי את אף פעם לא יודעת מה יקרה. פתאום מתקשרים מהגן או שהבנות חולות, את מתכננת את היום והפגישות לפרטי פרטים ולפתע הכול משתבש.
בעבודה תובענית זו בעיה, בייחוד כשאת נמדדת לפי תוצאות ועמידה ביעדים - המספרים מדברים בעד עצמם, כך שאין מקום לתירוצים. יש ימים שאני חייבת לצאת מוקדם, וזו חברה דינמית שאין בה אף אחד כמעט שיוצא מוקדם, אז אני צריכה להוכיח את עצמי ולא לבזבז בזמן שיש לי אפילו דקה. לכן לא תראי אותי אף פעם יוצאת לחצי שעה לארוחת צהריים, אני קובעת פגישות מוקדם בבוקר, ואם לקוח מתקשר גם ב-20:00 בערב, אני אהיה זמינה בכל רגע.
המיילים מגיעים לטלפון, הבנות שלי יודעות שלא מפריעים לי בשיחות עבודה, הקטנה שלי כבר יודעת להביא לי את הטלפון, והן גם יודעות שאם אני מבואסת, כנראה נפלה עסקה. אני מרגישה כל הזמן צורך לפצות על זה שאני אמא שחותכת מוקדם מהעבודה, אז אני ממשיכה לעבוד גם בבית.
סידור עבודה:
הכי קשה זה בבוקר, כי יש לחץ מטורף של זמן. אני קמה ב-7:00 ורבה עם כל העולם שיתעורר, כי הבנות שלי אוהבות לישון ושתיהן מסרבות לקום. ואז מתחיל המרוץ למיליון: לכי תלבישי את הגדולה - זה לא נראה לה, והבגד ההוא לא נראה לה, והיא לא החליטה מה היא רוצה בסנדוויץ:' כן קוטג'-לא קוטג,' והזמן רץ, ובגלל הלחץ אין ממש ארוחת בוקר - שוגי, שוקו ולאוטו.
אני מתחלקת עם אורי - כל אחד אחראי על ילדה - שותה קפה על הדרך, וב-7:40 אנחנו כבר באוטו. אני לוקחת ילדה אחת לגן ואורי את השנייה על הטוסטוס. אם אני עם שתיהן, אז אני נכנסת לגן רק עם אחת ומצלצלת לגננת שתבוא ותיקח את השנייה, כי כבר אין זמן.
אני גרה בתל אביב והעבודה שלי היא בקריית אונו, אז יש לי מינימום חצי שעה נסיעה. אני מגיעה לעבודה ועובדת לחוץ עד 16:00 או עד ,19:00 תלוי בלחץ של אותו יום. יש יום אחד שאורי מוציא את הבנות מהגן ואני נשארת עד מאוחר, ועוד יום שאמא שלי מוציאה אותן וגם אז אני יכולה להישאר. אבל הרבה פעמים קורה שאני יוצאת מוקדם, אוספת אותן, ואז יש לי לקוח ב-17:00 אז אני משאירה אותן בבית עם אורי וממשיכה לעבוד עד הערב.
אחר כך מגיע זמן ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים והשכבות. הן הולכות לישון ב-20:00 ואני ממוטטת, אבל פותחת את המחשב ומתחילה לענות למיילים עד 21:00-.21:30 לאחר מכן אני מתקלחת, יושבת קצת עם אורי והולכת לישון.
זה סדר יום מאוד אינטנסיבי, אין לי בכלל זמן לעצמי. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה ששתיתי סתם ככה קפה עם חברה, ואני אף פעם לא מצליחה להתחיל ספר ולסיים אותו. העייפות ענקית, אבל למרות הכול חשוב לי שאף פעם לא תשמור עליהן מטפלת, אלא תמיד בן משפחה שאוהב אותן כמוני. אני אקרע ולא אשלח אותן למטפלת, זה נראה לי עצוב, מה גם שכל היום בגן הן עם מטפלת, אז גם אחר הצהריים? יש לי הרבה פלונטר עם העיקרון הזה.
נקיפות מצפון:
יש לי המון נקיפות מצפון, לא יודעת מאיפה להתחיל: על זה שמיהרתי ונשארתי באוטו ולא נכנסתי איתה לגן, על זה שהלחצתי אותן בבוקר, על סגנון החיים הלחוץ, על זה שאני ואורי לא מספיק שם בשביל הבנות. איפה שתזרקי אבן יש נקיפות מצפון.
עבודות בית:
יש לי עוזרת פעמיים בשבוע, וכל עול הכביסה נופל על אורי, כולל קיפול וסידור בארונות. אמא שלי באה פעם בשבוע, אז היא כבר מבשלת וגם מביאה איתה אוכל לכל השבוע, כך שאני מכינה אוכל רק בשישי-שבת.
קניות זה התפקיד שלי - כל יום שלישי זה בילוי יחד עם הבנות. כמעט כל יום בערב אני מסדרת חפיף בובות, פאזלים, בגדים, אבל יום לפני שבאה העוזרת אני לא נוגעת בכלום. את הפח אורי או הבת שלי מורידים, אני שוטפת כלים בערך שלוש פעמים בשבוע, ובשאר הימים זה או העוזרת או אמא שלי. אורי עוזר המון, בלעדיו היה קשה.
זוגיות:
הרבה פעמים אנחנו מדברים בטלפון כששנינו בעבודה, או כשאני באוטו בדרך לפגישה. אין זמן, אנחנו חיים בקצב רצחני ואני עובדת כל כך הרבה. יש גם את רגשות האשמה שלי מול הבנות - הן בחיים לא ישנו מחוץ לבית, אבל אני אומרת לעצמי: מה, גם בוויקאנד אני אתן אותן ולא אהיה
מה שכן, פעם בשבוע אנחנו שנינו יוצאים קבוע לבלות עד אמצע הלילה, לרקוד במועדון, וכמה שהמועדון יותר גדול אני יותר נהנית. אני יוצאת עם אורי לשמוע מוזיקה טובה ושותה למוות כדי להשתחרר קצת.
סקס:
בעיקר בסופי שבוע, אם הילדות לא חולות, כי אז הן ישנות איתנו. ותלוי, כמובן, אם יש ליגת האלופות או לא - אורי מכור לספורט, והכול תלוי אצלנו בליגה.
כסף:
יש לנו חשבון משותף ושנינו תורמים לו את חלקנו. זה תמיד נראה לי הכי טוב ככה. הייתה תקופה קצרה שחשבנו שאורי יישאר עם הבנות ואני אעבוד, אבל בסוף ויתרנו על זה.
חופשות:
באוגוסט אנחנו לוקחים חופשה קבועה של שלושה שבועות, נוסעים לתאילנד או לסיני עם הבנות, העיקר להתנתק במקום עם ים ושמש. הפנטזיה כמובן היא לזכות בלוטו ולשבת באיזה אי עם אורי והבנות ושיהיה רגוע, אבל בינתיים יש את החופשות.
החמצה:
ששמתי את הבנות שלי בגיל שלושה חודשים עם מטפלת במקום להיות איתן עוד, כי חזרתי לעבודה. אני זוכרת איך השארתי אותן אצל המטפלת והייתי יושבת בחוץ ובוכה, ממררת בבכי. זו החמצה גדולה, אבל לא הייתה לי ברירה.
דימוי גוף:
לא מתעמלת ולא עושה דיאטות. גם ככה אני בקושי 45 ק"ג, בסך הכול מבסוטה מאיך שאני נראית.
נא להמתין לטעינת התגובות
