חתן השמחה: ראיון עם המעצב דני מזרחי
גלית גוטמן היא המוזה שלו, שירז טל לא מתחתנת בלעדיו. עינב בובליל החליפה בערב כלולותיה ארבע שמלות שתפר לה. אבל כל הסאטן והפאייטים שבעולם לא יכולים לכסות על השבר בחייו של המעצב דני מזרחי: הפרידה העכורה מאחיו, הבעלים של "ראש אינדיאני"
שעת צהריים מוקדמת בסטודיו של דני מזרחי וההמולה רבה. בנות מכל רחבי הארץ, עם נוכחות בולטת לפריפריה, גוונים בשיער ומבט מזוגג בעיניים, ממלאות את המקום. לרוב הן מגיעות בשלשות: האם, החברה הטובה והמיועדת מסומאת העיניים. לעתים יצטרף אליהן גם החתן או האב הנרגש, בשביל להתמקח על המחיר.
לאחר שהן מוזמנות להתיישב על הספות מתחילה מלאכת בחירת השמלה מתוך קטלוגים בכיכובה של המוזה גלית גוטמן. זר שלא מכיר את מזרחי עלול לחשוב שמדובר במקדש שנבנה למלכת הדוגמניות הישראלית.
דיוקנאות בגודל טבעי מעטרים את קירות בית האופנה החל מחלונות הראווה הפונים אל החוץ, ועד לחדרי הסטודיו, הממוקמים בקומה התחתונה מה שברור: גוטמן יש רק אחת, והיא נוצצת, גדולה מהחיים, מישירה מבט - גוטמן היא לא רק המוזה שמלווה את מזרחי כבר 17 שנה, אלא מושא להערצה וחברה טובה.
"זה כמו כל מערכת יחסים אחרת", היא מסבירה את החברות ארוכת השנים שהתפתחה מאז שהצטלמה למזרחי כחיילת צעירה בת 18. " אנחנו כמו משפחה, לטוב ולרע, מה שלפעמים מאוד מקשה על העבודה יחד: בגלל שיש המון רגש אצל שנינו אז לפעמים הקשר מאוד אינטנסיבי".
אצל מזרחי הכל אינטנסיבי, גדול ומוגזם הגודל אצלו בהחלט קובע. רק לפני חצי שנה נגמל מסיגריות, לאחר שעישן ארבע קופסאות ביום. הרצון להדהים, להוביל ולעמוד בשורה הראשונה מלווה אותו מילדות. מספיק לעקוב אחרי הקטלוגים שצילם בשנתיים האחרונות במרוקו ובאיי סיישל, כדי להבין את קנה המידה חסר הפרופורציות, הן מבחינת גודל ההפקה והסכום, עניין של 200 אלף דולר לפחות לקפ טלוג עונתי. במושגים מקומיים, מדובר בתקציב שנתי של עשרה מעצבים צעירים יחד.
גם חתונת בתו עדי שהתקיימה בחודש שעבר בהאנגר 11 בנמל תל אביב זכתה לטיפול בקנה מידה "מזרחי": הופעות של דנה אינטרנשיונל ושלומי שבת, ורשימת מוזמנים נוצצת של 800 איש שכללה בין היתר את שירז טל, סיגל שחמון, פנינה רוזנבלום, והזוג החם של הרגע (לפחות ההוא), הבמאי יריב הורוביץ ונערת הזוהר המתכלה רנא רסלאן.
"באופי שלי אני לא טיפוס דרמטי", הוא מסביר, מתנצל. "ההגזמות היחידות שלי הן רק ברמת הניקיון, או ברמת האסתטיקה. אני מחזיק פיליפיני יום-יום שהתפקיד שלו בבית זה לנקות, לגהץ ולסדר".
כמה בלגן אתה יוצר?
"אני עושה ביום שלוש מכונות כביסה. זה לא נורמלי. אני משתמש במגבות פעם אחת: שתיים גדולות לגוף, אחת בבוקר ואחת בערב. בחיים אני לא משתמש באותה מגבת. ויש לי מגבת אחת לפנים, אחת לרגליים".
ומצעים ?
"אני מחליף פעם בשבוע. סביר, נכון? יש לי איזה 16 כריות על המיטה, אז תחשוב מה היה קורה לפיליפיני מדי יום. ואצלי מגהצים מצעים בבית, אז זו עבודה קשה".
גם את התחתונים?
"וגם את הגרביים. הם עומדים דום בשורות".
סדר ומשמעת באים לידי ביטוי גם כשיורדים במעלית הפנימית אל הסטודיו רחב הידיים, המשתרע על פני אלף מ"ר. זו הפעם הראשונה שמזרחי חושף את הסטודיו לעיני התקשורת. מדובר בבית המלאכה הגדול והמורכב ביותר בארץ לייצור שמלות בתפירה עילית, המיוצרות ומעוצבות על ידי תופרות אישיות.
בחדר נוסף מעוצבים התכשיטים הנלווים לקולקציה, ובחדר סמוך שוקדות שלוש רוקמות מקצועיות על כל שמלה ושמלה. רק את הנעליים מייצרים עבורו באיטליה. אל הסטודיו הוא מגיע מדי בוקר בשבע וחצי במעלית ישירה מביתו שבקומת הפנטהאוז של מתחם חצרות יפו, לאחר שצעד במשך שעה על חוף הים ושתה שלוש כוסות קפה שחור חזק.
עם הקוצים הנצחיים בראש וחולצות הפסים המכופתרות, מזרחי מנצח על 89 העובדים שהוא מחזיק, המוכנים לרצות כל גחמה שלו. הוא מכיר כל אחד מהם בשמו, והם, בתגובה, משיבים לו אהבה או לפחות עושים רושם כזה.
"הוא טיפוס מאוד משפחתי, אבהי וחם", מעיד עליו צלם האופנה איתן טל שצילם עבורו מספר קטלוגים. "יש לו לב רחב וגדול, והוא לארג' אמיתי. במרוקו הוא קנה לנו קמעות ופינק את כל הצוות. מאוד חשוב לו איך יראו אותו מבחוץ, ומה יגידו עליו". זו ודאי הסיבה שלמזרחי, כמו ללא מעט יוצרים ומעצבים, יש פולחן אישיות עצמי.
בכניסה לבית האופנה קשה להתעלם מארסנל
על מדפי זכוכית מונחות עשרות תמונות ממוסגרות של כלות מרוצות ונשות חברה שהחליטו להנציח את עצמן בשמלה של מזרחי, כמו שירז טל או קרן מרציאנו. "לדני מזרחי והצוות", כותבת הכלה ענבל זיטמן חנוטה בשמלה צחורה מעוטרת חרוזי זהב.
"מילה אחת זוהרת בחושך ומביעה את רגשותיי: תודה. תודה על ערב שהיה כולו WOW אחד גדול". "אלוהות לא נאמרת רק בתנ"ך. . . ממני , מלכה ליום אחד! ", מוסיפה הכלה נעמה.
שליחים נכנסים, מניחים על דלפק הכניסה קופסאות שוקולדים וזרי פרחים. "ככה זה מדי יום", אומר מזרחי וסופק ידיים. "אבל אני לא אוהב ששולחים לי מתנות. כל כלה אוהבת לומר תודה בדרך שלה: אם זה לא מתנה, אז זה מכתב. יש כאלה שמביאות אותי לסף דמעות".
בחדר המדידות - אחד מתוך שלושה - כבר ממתינות מיטל מאשדוד וחמוטל מאשקלון. הן הגיעו לכאן למדידה שנייה של שמלת הכלה שמיטל חומדת: יצירת סאטן בצבע שמנת, מעוטרת אבנים בזהב. "גם אחותי הגדולה עשתה כאן שמלה, והיא היתה מעלפת", היא מחמיאה למזרחי. אבל כמו לכל כלה, גם לה יש דרישות: "אני רוצה את השמלה בלבן ולא בשמנת, ובמקום כתפיות תעשה לי קולר, כמו מרילין מונרו, ושלא יראו גוף. וגם טול מאחורה".
מזרחי , למוד ניסיון וכלות בפאניקה, מסכים לכל בקשה, אך לתוספת ישנו גם תג מחיר. מיטל אמרה שתחשוב. ותחזור. והן חוזרות. אוהבות שהוא כורע על הברכיים וגוזר את הבד, או מהדק את קרסי המחוך אל עמוד השדרה.
בין מעצבי שמלות הכלה והערב בישראל, מזרחי הוא מהיחידים שנמצא בכל מדידה. ועל זה הוא דורש מינימום 10,000 שקל לשמלה, כאשר הממוצע נע בין 12 אלף ל-25 אלף שקל. "להגיד לך שמכל אחת שיוצאת ממני אני מרוצה במאה אחוז? זה שקר", הוא אומר ומסביר: "יש בנות שאין להן גבול. אם הן היו יכולות לשים את הלוסטרה של הסטודיו על הראש - גם את זה הן היו עושות. זה לא תמיד משמח אותי כמעצב, אבל אני נורא מאמין שזו שרוצה את כל הסטודיו על הראש, גם סוג הקהל שלה הוא כזה ורואה את זה באותה עין.
אני עושה את כל המאמץ שזה ייראה מאוזן יותר. יש הזמנות שאני לא מסכים לקבל בשום פנים ואופן. יש בחורות ללא פרופורציות בגוף, שחיות בפנטזיה שלא תואמת אותן".
למשל ?
"אתן לך דוגמה: כשאנחנו הולכים לקנות תחתונים אנחנו רואים על הקופסאות בחורים עם קוביות שוקולדה. לי אין קוביות, אבל גם עלי התחתון יהיה מהמם".
בשנים האחרונות קמו לך לא מעט מתחרים. יש יריבות?
"דוגרי, אני לא מסתכל ימינה ושמאלה. אני כל כך שקוע בעסק שלי, שלא אכפת לי מהמתחרים. אני רואה בהם תחרות בריאה. אני תמיד חי בתחושה שעוד רגע מישהו יבוא מהצד וייתן לי סטירה, לכן אני בדוברמניות כמו לא יודע מה".
אתה אולי לא מסתכל ימינה ושמאלה, אבל מולך התמקמה לאחרונה פנינה טורנה, וגם גלית לוי מאיימת לעבור ליפו.
"אני לא בקשר איתן. אלה שונאות אחת את השנייה, כי שתיהן רמאיות. אבל עזוב, בוא נהיה מציאותיים" (גלית לוי: "אני לא שונאת אף אחד ומאחלת לדני הצלחה" ; פנינה טורנה סירבה להגיב).
מה הסיבה שתחום מעצבי שמלות הכלה בארץ סובל מדימוי קצת זול?
"זו לא אשמתה של התקשורת. אני לא חושב שקיימים אנשים שיכולים לשרוד בתחום הזה. אנשים מהצד לא מבינים את הקפריזות, הלחץ, העצבים. כדי להיות מאה אחוז בתחום הזה, אתה צריך להיות מאה אחוז אתה וגם לאהוב את זה, בצורה כזו שתוכל לשרוד ולהחזיק מעמד. אלה שעובדות היום, קח את מי שאתה רוצה, אני בטוח שהן לא נמצאות פיזית בכל מדידה. אני מאמין שאם אדם בא אליך באופן אישי-הוא צריך לקבל אותך.
כשפתחנו את החנות בלונדון (שכבר נסגרה, א"י), עשינו את זה בקונספט שונה: הייתי מגיע כל שבועיים, עושה ללקוחות סקיצות והצוות עצמו היה מטפל בהן. אולי זה לא בסדר שאני סומך רק על עצמי. אבל רק האורך שאני עושה לשמלה הוא הנכון".
הפרויקט האחרון שלו היה חתונתה של עינב בובליל, שזכתה לכיסוי תקשורתי שלא היה מבייש גם את צ'רלס ודיאנה. במערכת היחסים ביניהם כל אחד ידע איזה תפקיד הוא ממלא: מזרחי גילם את מעצב העל שנבחר להלביש את פליטת הריאליטי בערב כלולותיה, בובליל - את כוכבת התקשורת לרגע שבישראל כל כך אוהבים.
התמורה שלה: ארבע שמלות שקיבלה ממזרחי במחיר עלות בלבד. במקרה של עינב, מדובר בהרבה בד. "היא לא הפסיקה לדבר עליי ועל מיקי (בוגנים) ב'האח הגדול'", מסביר מזרחי את מהות הקשר ביניהם, "וכשהיא החליטה להתחתן, שמחתי שהיא באה אליי".
די יצאת בנזק, לא? ארבע שמלות זה חסר תקדים.
"האמת? הייתי בהלם. היא הכלה הראשונה שביקשה ממני ארבע שמלות. 'זה המיוחד שבי', היא אמרה לי. היא מאוד רצתה גם כזו וגם כזו. פשוט השתגעה, לא יכלה לבחור. אני יכול להבין אותה, אבל לא היה לה גבול".
היא קיבלה בחינם?
"אני לא עושה בחינם לאף אחד. אבל אני כן עושה מחירים מיוחדים לסלבריטאיות. לפעמים אלה מחירי עלות. תלוי למי. מי שלא בא לי-אז לא".
בינואר השנה חגג מזרחי 50 באירוע אינטימי ולא מתוקשר. "הגיעו כמה חברים קרובים הביתה, הרמנו כוסית ועשיתי הקרנה של צילומי הקטלוג באיי סיישל. היה משהו. והיה גם קריוקי".
אתה שר?
"אני לא, נראה לך? אבל החברים כן. כילד חלמתי להיות זמר או זבן בחנות? בסוף יצא שאני לא זה ולא זה. אולי זבן זה הכי קרוב למה שאני עושה עד היום".
הוא נולד וגדל בשכונת מנשיה בדרום תל אביב, לא הרחק משוק הכרמל, לזוג הורים שעלו ארצה מהרי אורל ואיראן. שם המשפחה המקורי היה אורקלי, ששונה בארץ על ידי האב למזרחי. "קראו לי כילד אורקלי רוצח", משחזר מזרחי, "שזה היה בערך כמו לקלל'מרוקאי סכין'". אביו עבד כפועל, אמו היתה עקרת בית שגידלה את חמשת הילדים בדירת שני החדרים הרעועה.
למזרחי אין זיכרונות טובים מהבית עם הגג הדולף. "ההורים היו מאוד נקיים פיזית, אבל הבית לא היה מסודר ונקי. בחורף טפטף עלינו גשם. המטבח של אימא שלי לא היה כזה סטרילי, וגם התנאים היו שונים: היינו משפחה ענייה וחיינו מהיד לפה. מזל שגרנו ליד הכרמל, כי ביום חמישי יכולנו לרכוש את הסחורה מהשוק במחירים זולים יותר.
זה לא תנאים נורמליים לילד לגדול בהם". בגלל הקושי הכלכלי, דני וחלק מאחיו הוצאו מהבית ועברו אל מוסד הילדים בית טפל. דני שהה שם מגיל 8 עד 14, אז נשר מבית הספר בדומה לארבעת אחיו: גבי הבכור, ניסים, אמנון וצביקה.
בית האופנה של מזרחי כמעצב עצמאי הושק באוגוסט 1990 ברחוב דיזנגוף, בין גורדון ושדרות בן גוריון. על השלט מבחוץ נכתב באותיות אש "דני מזרחי", אבל הבוס היה "ראש אינדיאני", העסק המשפחתי שהקים האח ניסים ב-1976. " היינו יחידה של החברה, עם אותו עוסק מורשה וניירת", מדגיש מזרחי.
בחלונות הראווה הונחו שני נמרים מפוחלצים: אחד עומד, שני שוכב. על הבובות כרך מזרחי בדים בדיגום חופשי, ועליהם שיבץ שושנים עשויי מתכת. "אנשים לא ידעו אם זו גלריה או חנות רהיטים", הוא משחזר כיום. "לא הבינו את זה כל כך בהתחלה".
את השמלות החביא מאחורי וילונות ופרגודים, דפוס שמלווה אותו עד היום. "לא חשבתי אז, וגם היום, שבחורה יכולה להיכנס לחנות ולבחור ככה שמלה. יש לי בעיה די ידועה, שהשמלות שלי לא נראות על הקולב כמו שהן נראות על הגוף. יש כאלה שבונים בגד לקולב - אני לא. אותי מנחה איך בגד צריך לשבת על הגוף. התוצאה הסופית. אז כשלקוחה נכנסת אליי, היא מסתכלת על הקטלוג, מביאים לה, מודדים לה".
אילו מטרות רצית להגשים כשפתחת את העסק?
"עשיתי בדיקה ובדקתי מי הכי חזק בשוק: יהודה דור ז"ל וגדעון אוברזון, שעשו לאלפיון העליון. בשלב ראשון, ידעתי שאני צריך לאכול את יהודה. את גדעון אוברזון לא ראיתי ממטר. באותה תקופה הוא היה מרוכז בבגדי הים, אז איתו היה לי הכי קל. עם יהודה נהיינו חברים, התחברנו לאט לאט. הרגשתי שזה לא נכון להתחרות בו, אז מאוד פרגנתי לו. מבחינתי, יהודה היה המטרה, כי באותה תקופה הוא אכל את אוברזון בלי מלח".
הבחירה לצאת לדרך עצמאית הביאה לקרע בינו ובין אחיו ניסים. "כשרציתי לעזוב את ראש אינדיאני ולהיפרד מניסים, הוא עשה לי את המוות. זו היתה עבורו אבידה מאוד גדולה", מספר דני, שהגיע בגיל 14 אל חדר הגיהוץ של החברה, והתקדם לתפקידי מכירה ושיווק.
הוא וניסים היו הפנים של החברה, שגלגלה בשנות השמונים מיליונים, והיתה מותג האופנה החזק ביותר בישראל. "ניסים היה אדם מאוד עסקי והכל נמדד אצלו בכסף. הוא בא אליי ואמר לי:'אל תעזוב! מה אתה רוצה לעשות? שמלות ערב? אחלה. לך תשרוף את הג'וק הזה שנה-שנתיים, ותחזור על ארבע'. ולי אסור לומר משפטים כאלה".
שבע שנים לאחר מכן, עם סטודיו גדול בדיזנגוף ומאות לקוחות, הגיעו לדבריו בוקר אחד אנשי ביטחון וסגרו את החנות באמצע יום העבודה, החליפו מנעולים והודיעו לעובדים כי הם מפוטרים. דני הכריז מלחמה על אחיו, שבה שניהם הפסידו-בעיקר האחד את השני. "זה לא רק שהוא נישל אותי מכספי ומהעסק שלי", אומר היום מזרחי בפרספקטיבה של למעלה מעשור. "מבחינתי זו בגידה. תמיד סמכנו עליו. מעולם לא ניהלתי חשבון בנק, ולא עסקתי בחוזים. הוא הפך אותי למכבסת כסף וניצל אותי. מאוד אהבתי אותו".
אתה עדיין כואב את הנתק עם ניסים?
"לא רק שאני כואב, אני מרגיש נבגד. היינו חמישה אחים מאוד מלוכדים. האהבה בינינו היתה ללא גובלות, וניסים היה עבורי תקווה לחיים. הוא היה המלומד, המקושר, המשכיל. מבחינתי הוא היה אהבה עיוורת, לא ראיתי כלום מלבדו. זה מעבר לאהבה, זה סוג של הערצה.
היינו שילוב מושלם: אני הייתי בצד הקריאטיבי, הוא העסקי. הוא היה שואב לי עם קש מהמוח את היצירתיות, והוא גם היה מיישם אותה. לא האמנתי שיכול לבוא יום שייווצר בינינו קרע כזה גדול".
הפרידה מאחיו גרמה למזרחי למשבר נפשי כבד, שהוא מדבר עליו כאן לראשונה. "ימים שלמים הייתי עומד על המרפסת בבית ורוצה לקפוץ. זו היתה התקופה הכי איומה שהיתה לי בחיים. תקופה שאני בחיים לא יכול למחוק.
מצאתי את עצמי לווה כסף מחברים, או שחברים היו עושים קניות של אוכל לבית כי לא היה לי כסף להאכיל את הילדים. מזל שחמש שנים קודם עשיתי ביטוח מנהלים, כך שהיה לי מעט כסף. נאלצתי למכור את הבית ברמת השרון, אבל כל הכסף הלך לעורכי דין. כשראיתי שאני לא יכול להילחם מולו, כי אצלו היו תקציבים בלי גבולות, ויתרנו על הכל".
סלחת לו?
"סלחתי לו מזמן, ואיחלתי שאלוהים יסלח לו על מה שהוא עשה. אנחנו היום בנתק מוחלט, ואני לא אשב איתו לקפה. אם היו אומרים לי שהכוונה שלו היתה מלכתחילה לעשות לנו כזה תרגיל-לא הייתי מאמין שזו המטרה.
הוא תמיד היה בעד אחדות המשפחה. עד שהגיעה מישהי, אשתו השנייה יעל, והתלבשה עליו. היא שהסיתה אותו עלינו. ניסינו לדבר איתו אז, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. אם אמא שלי היתה חיה, כל זה לא היה קורה. היו לה ציפורניים כאלה ארוכות, שהיתה שורטת אותו" (ניסים מזרחי סירב להגיב לדברים).
בימים אלו הוא חבר אל משקיע גדול במטרה להשיק מותג בייסיק אופנתי לצעירות, בסגנון "ראש אינדיאני" של פעם. "אני מתכוון לפתוח רשת של 22-18 חנויות ", הוא מסגיר. כיום מחזיק מזרחי בחנות בגדים מוכנים ללבישה בקומה התחתונה של קניון גן העיר, וחנות נוספת באטלנטה, ארצות הברית.
את העסק המחודש שלו, זה שהקים לפני יותר מעשור לאחר המריבה עם אחיו ניסים, הוא חייב לחברתו, המיליונרית נילי לופינסקי מגרמניה, שהגיעה עימו למנהל הבנק שלו בדיסקונט ונתנה ערבות מלאה לעסק. "אף אחד לא הסכים שאני אוריד את הראש", אומר מזרחי.
"נכון שבתחילת הדרך לא ממש פרגנו לי. למזלי, לא הסתמכתי על העיתונות והתקשורת, אלא על אנשים נורמלים שהביאו לי עבודה ואהבו את העיצובים שלי. לא שלא רציתי לטיפה מהתקשורת, שקרן מי שאומר שלא. הרי כל אחד רוצה אהבה. כולנו ילדים שרוצה אהבה, אם זה מפה, משם, מכל מקום".
נא להמתין לטעינת התגובות
