ארץ של ניגודים: סיפורה של פפואה ניו גיני
רז שרבליס בילה שש שנים מחייו במדינה המחפשת את דרך הביניים בין החדש לישן ושמנסה בהצלחה לשלב את התרבות המערבית והנצרות בלי לוותר על מסורת עשירה
לעומתם, כ-25% מהתושבים הם עירוניים המפוזרים בערי המחוז, שהגדולה בהן היא פורט מורסבי הבירה, ואוכלוסייתה נאמדת ב-300 אלף תושבים. העיר השנייה בגודלה במדינה נקראת לאי, והיא גם העיר התעשייתית ביותר מבין הערים בפפואה. בכל מחוז יש עיר מחוז מרכזית שנמצאים בה משרדי הממשלה ושירותי הבריאות, בנקים, ייעוץ חקלאי וכו'.
למרות מיקומו הגיאוגרפי המרכזי של האי כמקשר בין אסיה אוסטרליה והפסיפיק, היה הקשר של פפואה עם האירופים מצומצם ביותר ולא הביא להתיישבות קבע עד לשלב מאוחר יחסית. באיזור ההררי היו ההשפעות מאוחרות עוד הרבה יותר, לאחר ששם התרחשה הפגישה בין המקומיים לאירופים רק בשנות ה-30 המוקדמות של המאה ה-20.
למעשה, רק לאחרונה יחסית התקיימו "פגישות ראשונות" בין האירופים למקומיים, כמו זו עם שבט לא מוכר שנקרא "הגאהאי" בשנת 1984, אז הוא נפגש לראשונה עם ציוויליזציה מערבית.
בעבר הייתה פפואה מחולקת לשניים: באיזור הצפוני, ניו גיני, שלטו הגרמנים ובאיזור הדרומי, פפואה, שלטו האנגלים. מקור השם פפואה במילה הפורטוגלית "פפואס", שמשמעותה "מקרוזל שיער" והיא באה לתאר את שערם של בני המקום. בתקופת מלחמת העולם השנייה כבשו היפנים חלק גדול מהאי והשתמשו בו כבסיס יציאה להפצצות על אוסטרליה וכשער כניסה ליבשת בעתיד.
בשלהי המלחמה נעצרו היפנים בקוקודה טרייל בדרכם דרומה לעבר הבירה פורט מורסבי. מאז משמשת קוקודה טרייל עבור האוסטרלים מקום עלייה לרגל. דחיקתם של היפנים מהאוקיינוס השקט שחררה אמנם את פפואה ניו גיני מעולם של אלו, אך השאירה את האוסטרלים בשלטון עד שנת 1975, עת קיבלה המדינה עצמאות וזאת ללא מעקב או שנורתה ירייה אחת.
מאז העצמאות,
ההרכב האנושי המגוון והחשיפה המאוחרת לחברה המערבית מעניקים לפפואה ניו גיני את צביונה המיוחד. בבקתה שהתגוררתי בה חי סב זקן שסיפר לי על הפגישה הראשונה שלו ושל אנשי הכפר עם האדם הלבן, שאז נתפש בעיניהם כרוח של מת. באותה בקתה התגורר גם נכדו של הזקן, שבזכות המרחק הקצר לעיר המחוז מתחנך בבית הספר ולומד, בין היתר, בעזרת מחשב. שלושה דורות חיים בהרמוניה באותה הבקתה ואוכלים מאותו סיר מזון.
שבט ההולי השוכן בעמק רחב ידיים הנקרא טארי הוא השבט השני בגודלו במדינה ומוערך ב-120 אלף איש. מה שמייחד את השבט הוא שהנשים והגברים בשבט אינם גרים יחד באותה בקתה – גם לאחר נישואיהם. הגבר, שברשותו אדמות לעיבוד ובקתות למגורים, רשאי לשאת יותר מאישה אחת כל עוד הוא יכול לשלם מוהר עבורן. הילדים נשארים ברשות האם עד שנתם השמינית, ואז מצטרפים לבית האב והבנות נשארות עם אימן.
בית המרקחת המקומי עשיר בעלים לריפוי כל חולי כמעט. חלקם עלים, שבשילוב מילות קסם סודיות פועלים על החולה מבלי שהוא צריך לטעום מהם. עם זאת, על אף המנהגים השבטיים, הניסיון להבין ולהשתלב בתרבות המערבית ניכר באיזורים נרחבים של המדינה. למרבה הצער, ההשפעות המערביות הן חזקות ולא פעם זורעות בלבול גדול בקרב המקומיים.
ניתן להגיד שכל המערכות החברתיות בפפואה כפולות הן: כך למשל יש חינוך מודרני עם חוק חינוך חובה עד כיתה ח', לצד חינוך מסורתי שבטי המועבר דרך טקסים ואמצעי למידה נוספים; יש משפט מודרני לצד משפט שבטי מסורתי, ענישת כליאה לצד מגיה, רפואת שאמאן ורפואה מודרנית, כלכלת שוק וצד סחר חליפין.
אחד מהטקסים העתיקים שעדיין מתקיימים במדינה הוא טקס בגרות באיזור הנהר ספיק. במהלך הטקס חותכים הנערים את עורם ומשאירים בו צלקות המשוות לו צורה של עור תנין כדי להידמות לחיה החזקה. החתכים נעשים מסביב לפטמות, על הזרועות, על הכתפיים, על השכמות, על הגב, על העכוז ועד לרגליים – מאות חתכים קטנים שבעקבותיהם ניגר דם רב מגוף הנער.
לפי האמונה, הדם הזה הוא דם האם הנמצא בגוף הנער, וכשהוא מאבד אותו נשאר בגופו דם של גבר בלבד. הטקס נערך לנערים בני 17-18 ומעלה ולאחריו הם נשארים בבית הרוחות במשך שישה חודשים, שם הם עוברים חינוך מקיף בתחומי הדת והתרבות המקומית. כמו כן, מקנים להם ידע בנושאי משפחה: יחסים בינו לבינה, קשרי משפחה, גידול ילדים וכו'.
שבט האיטמול היושב לאורך הספיק התיכון היה שבט של ציידי ראשים עד בואם של המיסיונרים לפני 120 שנה. הגברים היו יוצאים על גבי סירות קנו ופושטים על הכפרים השכנים, הורגים גברים ועורפים את ראשיהם. את הראשים היו מביאים בחזרה אל הכפר ואת הדם שניגר היו מורחים על אבנים גדולות שהביאו לשם כך במיוחד מההרים.
בשר האויבים בושל עם בשר כלב או חזיר והוגש לנערים הצעירים שלא ידעו ממה מורכב התבשיל, על מנת שיגדלו ויהיו נכונים לצאת למלחמה חסרי מורא ופחד. את הגולגולות שנשארו נהגו לקבור בחצר הרוחות. על פי אמונתם, ככל שרב מספר הגולגולות, רב כוחו של בית הרוחות להגן על תושבי הכפר. היום, בהשפעת הנצרות, נפסק המנהג.
מחצבים רבים הקיימים במדינה משכו בשנים האחרונות חברות בינלאומיות רבות העוסקות בכריית זהב (המוערך כמרבץ השלישי בגודלו בעולם), בקידוח ושאיבת נפט ובכריתת עצים. החברות הללו הגיעו לאיזורים מבודדים ביותר, ובעזרת הממשלה המקומית הקימו מכרות ואתרי קידוח בלב איזורים כפריים. הכפריים קיבלו אמנם פיצויים, אך בשל חוסר יכולתם להתמודד עם העושר הפתאומי, האי התמלא בדוגמאות על משפחות שאיבדו את הונם באותה מהירות בה השיגו אותו.
בעקבות פיתוח איזורי המכרות על ידי החברות הזרות, החלה זרימת כפריים לכיוון האדמות הקרובות לדרכים ולמנחתי המטוסים. תשלומי הפיצויים עבור האדמות עוררו מחלוקות בין השבטים הוותיקים לבין המתיישבים החדשים בנוגע לבעלות על קרקעות, אשר הובילו למלחמות בן שבטיות. על אף השימוש בקשתות, חצים וחניתות, הסתיימו המלחמות הללו לא אחת בהרג.
כל עוד המלחמות הללו אינן פוגעות בדרכי הגישה וכל עוד הקרבות אינם מלווים בשוד משאיות וציוד, המשטרה לא מתערבת, ובדרך כלל מסתיימות המלחמות בתיווכם של המנהיגים המסורתיים וללא התערבות אנשי החוק. מלחמות שבטים יכולות לפרוץ גם עקב חילוקי דעות על נושאים כמו נשים או חזירים. חוקי המוסר מוגדרים בכל שבט ואינם קשורים בהכרח לחוקי השבטים האחרים.
המפגש בין המקומיים לזרים היה לעתים קשה גם לזרים, ובעיקר המפגש עם השבטים הקניבלים. כיום אין אמנם עדויות לאכילת אדם, אבל זקני השבטים יודעים לספר על קיומו של המנהג בעבר.
רוב השבטים לא היו קניבלים מעולם, ואלו שעסקו בנושא בדרך כלל לא עשו זאת מסיבות של תזונה אלא נחלקו לשני סוגים עיקריים: אכילת בשר איש אויב שנהרג בקרב כדי להשפילו; ואכילת קרובי משפחה שהלכו לעולמם כחלק מריטואל מוות בו יש הזדהות והאחדה עם המת.
אחד המקומות המעניינים בפפואה ניו גיני מבחינת המפגש התרבותי עם האדם הלבן הוא ללא ספק איי הטרוברהיינד. זוהי קבוצת איים שאוכלוסייתם מונה כ-30 אלף תושבים הממשיכים להחזיק בתרבותם למרות ניסיונות הכנסייה להניעם מכך. הם מהווים דוגמה לקבלת הנצרות, תוך כדי שילובה בתרבות המסורתית – ולא על חשבונה.
בחודשים יולי-אוגוסט אוספים הכפריים אוספים את פקעות היאם הכבדות אל המבנים המיועדים לאחסון הנקראים "בתי היאם". תקופה זו נחוגה בפסטיבל שניתן בו חופש מיני לנשים לא נשואות. נשים אלה מסתובבות בקבוצות של 12-15 נשים ואונסות גברים. גברים שעברו את החוויה תיארו אותה כקשה ביותר.
בשאר ימות השנה מעודדים ההורים את בני הנוער, ללא הבדל בין בנים לבנות, לקיים מערכות יחסים הכוללות גם יחסי מין עם שותפים שונים עד הנישואין כדי לתרגל זוגיות וחיים בצוותא. לצעירים בונים בקתות משלהם על מנת לאפשר להם לנהל את חיי החברה שלהם בפרטיות. יחד עם זאת, במהלך שהותי באי לא הבחנתי בהפקרות מינית על אף האווירה הטעונה.
בני הנוער מנצלים את החופש הניתן להם בשקט ובדיסקרטיות. במקרה של הריון, משתפת הנערה בידיעה את הנער שהוא לטענתה אבי הילד. הוא יכול לשאת אותה לאישה או לסרב לה ואז תישאר הנערה עם התינוק שייוולד. אפשרות אחרת היא לעשות הפלה המתבצעת על ידי הרתחת עלים מיוחדים ושאיפת האדים העולים מהם בזמן הרתיחה. פעולה זו מעלה את טמפרטורת הגוף לכדי חום גבוה וללחץ דם גבוה, דבר שמוביל להפלה.
קשה לדבר על פפואה ני גיני כעל מדינה אחת. מגוון השבטים, האמנות והמנהגים, הטקסים ואפילו המזון שונים מאיזור לאיזור. אמצעי התנועה הראשוניים שהגבילו את תנועתו של כל שבט לאיזור מגוריו בלבד, יצרו נתק גיאוגרפי, תרבותי ואמנותי בין השבטים. יש בכך גם משום הסבר למגוון השפות הגדול שהתפתח באיזורי האי השונים.
פפואה ניו גיני היא ארץ של ניגודים: חיים בה האנשים השחורים ביותר בעולם בצד שבטים כהי עור ששערם בלונדיני. שיערם של שבטים אחרים הוא חום אדום כצבע פרוות השועל. בני השבט הקוקו קוקו הם לוחמים ללא חת, אם כי אנשיו קטני קומה, כמעט ננסים, ולעומתם שבטי ההר החסונים מאיזור הרי הגן. זוהי ארץ שתרבותה לא פיתחה גלגל, אך בפחות משנות דור העמידה יותר טייסות אזרחיות מאשר ישראל.
רז שרבליס הוא מדריך טיולים בחברת אקו טיולי שטח שמוציאה ב-2 באוגוסט טיול לאי למשך 21 יום
נא להמתין לטעינת התגובות
