תעלומת הכדים בלאוס: הסטונהנג' של אסיה?
בשדה בצפון לאוס פזורים מאות גלילים עתיקים, דמויי כדי ענק, שמסעירים את הדמיון ומספקים לא מעט חומר טוב למיתוסים
שדה הכדים בלאוס.
בשדה בבאן אנג שבמחוז שיינג קואנג (Xieng Khuang) בצפון לאוס פזורים מאות גלילים עתיקים, דמויי כדי ענק, שמסעירים את הדמיון ונראים כמו עוד תעלומה, מעין סטונהנג' אסיאתי, וחומר טוב למיתוסים.
השערה אחת אומרת שאת הכדים יצרו שבטי נוודים מהודו שהגיעו למקום לפני 2,000 שנים.
לחוסר מזלם של אנשי לאוס, האתר אינו מושך תיירים כמו סטונהדג' בבריטניה, שכן בתוך הכדים שוכנים להם קורי עכביש, נוצות ציפורים ומי גשם שכוסו בירוקת. לא ברור לשם מה נוצרו. מדריכי תיירים מקומיים עשויים לטעון שהם נבנו כמחבוא לתינוי אהבים שמתאים במידותיו לאנשי לאוס הקטנים יחסית, אבל ההסבר הזה אינו מספיק משכנע.
אגדה מקומית מספרת שהכדים נעשו מעור בופאלו מוקשה, סוכר וחול, ונועדו לאחסון אורז ולאו-לאו, הוויסקי של לאוס, ושימשו ענק שגר בקרבת מקום. לואיס גונזלס, גיאו-כימאי מאוניברסיטת איווה, קבע שהכדים עשויים אבן חול. על פי מעשיה אחרת הכדים נוצרו לפני 1,500 שנים כדי לחגוג ניצחון צבאי. על פי הסיפור, המישור נשלט על ידי מלך רשע ששמו צ'או אנגקה, שהתעמר בנתיניו עד שנאלצו להתחנן בפני מלך טוב, שמו קון ג'ואם, שישחררם. קון ג'ואם וצבאו הגיעו ולאחר קרב גדול הביסו את צ'או אנגקה הרע. קון ג'ואם ציווה אז לבנות את הכדים הגדולים ששימשו להכנת יין לכבוד חגיגות הניצחון.
ב-1923 הגיע למקום אנרי פרמנטייר, ארכיאולוג צרפתי, שסיפר שהמבוגרים בסביבה מחפשים סביב הכדים חרוזי נחושת שאותם הם מוכרים, הילדים מוצאים שם שרידים אחרים שמשמשים למשחקיהם, כך שכדים רבים נהרסו מהביזות הללו. פרמנטייר תיאר את הכדים כעשויים בשלוש צורות עיקריות: פחוסים, מאורכים או רבועים בעלי פינות עגולות. בשנות ה-30 של המאה שעברה, הארכיאולוגית הצרפתיה מדליין קולאני הגיעה למקום ותיעדה את האתר במסמך בן 600 עמודים. קולאני קבעה שהכדים שימשו לטקסי קבורה עתיקים. היא מצאה דמות אדם עשוית ברונזה מוטבעת בתוך אחד הכדים ולא רחוק משם חרוזי נחושת וזכוכית קטנים, קונכיות של חלזונות
ים, צמידים ופעמונים שלדעתה שימשו כמנחות בטקסי ההלוויה אולם לא נמצאו שרידי חומר אורגני בתוך הכדים שיעידו על קבורה, כך שהתעלומה נותרה בעינה. כלי מתכת וברונזה שנמצאו שם שימשו להערכתה לחציבת הכדים.
קולאני נהגה לסייר ברחבי השטח הצרפתי של הודו-סין בחברת אחותה אלנור, לחקור ולחפור. הרכילות בקרב הארכיאולוגים הצרפתים סיפרה שמדליין השאירה לאלנור את כל העבודה הקשה ונהגה להוריד אותה בחבל אל תוך מערות שחפרו ולא הרשתה לעלות משם ללא ממצאים.
אחרי שקולאני עזבה את האזור, ובלי קשר לכך, לאוס נקלעה לתקופה ממושכת של מלחמות שהעניקה לה את התואר העצוב "המדינה המופצצת ביותר בהיסטוריה". לא מדברים על זה, כי באותה תקופה תשומת הלב העולמית הופנתה לווייטנאם, אבל ארצות הברית המטירה על לאוס כמות של פגזים שמתחרה בזו שהומטרה על יפן וגרמניה במלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה הייתה תקופת בידוד, והכדים נותרו שם דוממים ומסתוריים.
תיירים שמגיעים לאזור נדהמים מהכדים, אך לא פחות מתרמילי הפגזים שנמצאים בכל מקום ומשמשים את התושבים כעמודים תומכים לבתים, לגידור חצרות וככלי אחסון. מכתשי ההפצצות עדיין בולטים בשטח והם הסיפור הגלוי והבולט לעין ביותר בלאוס.
במחוז שיינג קואנג ישנם עוד שני אתרי כדים שתוארו על ידי קולאני, נפגעו מההפצצות, אך שרדו. בתוך הג'ונגל נמצאים כדים דומים, אך אלה עשויים מגרניט ולא תוארו עדיין על ידי שום חוקר מערבי.
ב-1994 אייג'י ניטה, ארכיאולוג יפני, חפר מסביב לכדים ומצא בורות קבורה בעלי מכסי אבן ובתוכם שרידי אדם. קולאני סברה שבכדים אוחסן אפר, אבל בממצאיו של ניטה לא הייתה עדות לשריפה. ניטה חושב שהאתר שימש לקבורה שנייה, מנהג שבו אוספים את שרידי המת וקוברים בשנית כחלק מפולחן דתי. אולם, לדעתו בורות הקבורה עתיקים יותר מהכדים ועדיין לא ברור למה שימשו הכדים עצמם שפזורים ברחבי המחוז, בין מכתשי פצצות ותרמילי פגזים. גם הסברה שהכדים נוצרו על ידי שבטים ממוצא הודי עדיין לא מסבירה למה שימשו.
לקריאה נוספת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם