מי מפחד מאנה ווינטור?
אז זהו, שכמעט כולם. עדי בוסיבא צפתה בסרט שכל עולם האופנה מדבר עליו, המתעד את הפקת המהדורה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המגזין ווג. השטן לובשת פראדה, סטריאוטיפ מול מציאות
אנה ווינטור צילום: רויטרס
שלוש שנים קודם לכן, בסרט "השטן לובשת פראדה", הונצחו כל הסטריאוטיפים על עבודה במגזין אופנה: העורכת היא ביצ'ית, העוזרות שלה סובלות מתת-תזונה, ואם את לא מסתובבת במסדרונות בסטילטו אין לך ממש זכות דיבור.
"הסרט הזה היה בדיוני ואנחנו אוהבים בדיון ב"ווג"," אמרה בריאיון לדיוויד לטרמן העורכת המיתולוגית אנה ווינטור, שהיוותה השראה לדמות שגילמה מריל סטריפ בסרט.
הסרט הדוקומנטרי The September Issue, שהוצג בפסטיבלים ברחבי אירופה וכעת בבתי הקולנוע בארצות הברית, עוקב אחרי ווינטור, האישה והאגדה, ואחר אנשיה ב"ווג" האמריקאי. את הסרט ביים והפיק ר.ג' קאטלר, שתכנן בכלל לעקוב אחרי הנשף המסורתי של מכון התלבושות במוזיאון "המטרופוליטן" הניו-יורקי.
גורמים בהפקה מספרים שמהר מאוד הוא הבין שהסיפור האמיתי קורה במשרדי "ווג" במנהטן ולא באירוע אופנה נוצץ בשמלות קוטור. וכך, קרוב לשנה קאטלר וצוותו צילמו, ראיינו ותיעדו את העבודה סביב גיליון ספטמבר 2007 של המגזין היוקרתי. התוצאה היא לא פחות ממרתקת.
ספטמבר הוא הינואר שלנו
עבור מי שפחות בקיא במשמעות חודשי השנה בתעשיית האופנה, השנה מתחילה בחודש ספטמבר - אז מתפרסם הגיליון החשוב ביותר ובו התחזיות והטרנדים לעונה הקרובה.
"ספטמבר הוא הינואר שלנו", מצהירים ב"ווג", ולכן כלל לא מפתיע שעובדים שם חודשים ארוכים כדי להוציא לא פחות מאשר ספר של מאות עמודים נוצצים, גדושים בהפקות אופנה, כתבות וכן, גם לא מעט פרסומות.
אנה ווינטור צילום: גטי אימג'ס
אל תטעו, ווינטור מתגלה בסרט כתואמת במדויק את הדימוי האימתני שלה: מלכת קרח, חולת שליטה, עם גזרה משגעת וחיבה לעקבים ולשמלות עם הדפסים. כל אאוטפיט שמצטלם להפקה חייב לעבור את אישורה. היא המילה הסופית שחורצת גורלות, מחליטה מה נשאר ומה נחתך ועושה זאת בדרך ווינטורית טיפוסית - היא לא מרבה במילים, מדברת בשקט אך בסמכותיות, כולל מבטא בריטי קריר. גם מבעד לעדשה של קאטלר, ווינטור מזכירה את העורכת הפיקטיבית מירנדה פריסטלי (מריל סטריפ), אבל נחשפים בה צדדים נוספים.
הסרט ללא ספק מחזק את הדימוי של ווינטור כאישה המשפיעה ביותר כיום בעולם האופנה. לדוגמה, סצינה שבה פונים אליה מרשתות ענק כמו "מנגו" ומבקשים ממנה המלצה למעצב, או ישיבת מערכת שבה היא מציינת שמיוצ'ה פראדה
שינתה לבקשתה פריטים שלדעתה לא היו מספיק מסחריים ("הבדים היו כבדים מדי"). מבט או מילה של ווינטור יכולים לחרוץ את עתידו של מעצב.
והמעצבים באמת משקשקים לידה, ותיקים וצעירים, כפי שמעיד תאקון פאניצ'גול על פגישתו הראשונה עם ווינטור. מהר מאוד מתגלה שהיא דווקא מפרגנת למעצב הצעיר, שסומן על ידה. ואכן כיום, שנתיים אחרי, פאניצ'גול הוא אחד השמות החמים בתעשייה וחביב מאוד על הגברת הראשונה; כך קורה לאיש שווינטור חפצה ביקרו.
דווקא סטפנו פילאטי, המעצב הראשי של בית "איב סאן לורן", זוכה בסרט לכתף קרה מצד ווינטור. היא מבקרת את היעדר הצבע בקולקציה שלו; הוא מנסה לרצות ולתרץ, ללא הצלחה. אגב, בקבוצת "גוצ'י" (שבבעלותה בית האופנה) לא ממש אהבו את הסצינה הזאת.
עם הפנים קדימה
ווינטור היא השליטה במערכת המשומנת והטוטאליטרית הזו, אך לצידה עובד צוות מיומן. אם אתם מצפים לקבל מהסרט תשובה מה לעזאזל תפקידו של אנדרה לאון טאלי, לא בטוח שתקבלו. "אני עוזר לאנה להחליט אילו בגדים נכנסים לגיליון", הוא פולט בסרט.
אנדרה לאון טאלי, אנה ווינטור וגרייס קודינגטון צילום: רפאל הרמן
אם ווינטור היא המוח מאחורי "ווג", המנהלת הקריאטיבית של המגזין, גרייס קודינגטון, היא הנשמה. הסרט מספק היכרות ראשונה עם מי שנחשבת יד ימינה של ווינטור זה 20 שנה, אך טרם נחשפה מחוץ לתעשייה.
קודינגטון, דוגמנית בעברה, הגיעה יחד עם ווינטור ל"ווג" והיא הראש היצירתי מאחורי הפקות האופנה של המגזין. נראה כי הג' ינג'ית חמת המזג בת ה-68 היא העובדת היחידה שלא מפחדת מהבוסית ואפילו מעודדת את שאר העובדים לעמוד על שלהם מול ווינטור האימתנית.
אנה ווינטור עם ראלף לורן גטי אימג'ס
הדינמיקה בין השתיים, שכוללת הערות עוקצניות, ויכוחים וגם הערכה הדדית, היא הכוח המניע של העלילה. גרייס ואנה הן ההפך הגמור: האחת תמיד לובשת שחור ואוחזת בשיער פרוע, השנייה בשמלות מוקפדות ובתספורת שבה אף שערה לא מעזה לזוז ממקומה.
קודינגטון היא האש והיצירתיות, ווינטור היא קול ההיגיון והמסחריות-איזון עדין שכל מגזין נדרש לו. באחת מהסצינות הן מתווכחות על שמלת פלסטיק שמצולמת להפקה. ההחלטה הסופית, כמו הרבה אחרות, משאירה את קודינגטון מתוסכלת. "
אני אדם רומנטי ונשארתי קצת מאחור, אבל צריך לדעת להטעין את הראש", היא מעידה על עצמה. קודינגטון היא "אולד סקול" ומתעקשת להמשיך להלביש בעצמה את הדוגמניות. היא בוחנת את העבר כדי להציג את ההווה. ווינטור, לעומתה, תמיד עם הפנים קדימה.
לרטש את הכרס
גיליון ספטמבר 2007 היה הגדול ביותר בהיסטוריה של "ווג": 840 עמודי אופנה נוצצים, מתוכם כ-700 עמודי פרסום. כשצופים בסרטו של קאטלר, במציאות של משבר כלכלי, אין ספק שב"ווג" לא ציפו לסערה הכלכלית שהתחילה כשנה אחר כך: סיינה מילר מוטסת לרומא לצילומי השער, ווינטור "הורגת" פריימים כלאחר יד, למורת רוחה של קודינגטון, שאומרת: "הם זרקו עבודה של 50 אלף דולר".
שבוע האופנה במילאנו צילום: רפאל הרמן
הבוסית אף דורשת לצלם מחדש הפקת אופנה שלמה, בלי להניד עפעף. הפעם קודינגטון משנה קונספט ובאחד מהפריימים משתתף אחד מצלמי הסרט, כשהוא מקפץ יחד עם הדוגמנית. ברגע נדיר מחלקת ווינטור מחמאה למנהלת הקריאטיבית שלה, לא לפני שהיא מתעקשת לרטש את הכרס של הצלם. זהו הרגע שבו נחשף הצד האנושי של ווינטור, בתוספת התובנה שחוסר ההתפשרות שלה אכן משפרת את התוצאה הסופית ולא נובעת מתוך גחמות אופנתיות.
הסרט אף מספק הצצה אינטימית לתפקיד נוסף שממלאת ווינטור: אם חד-הורית מאוד מגוננת. עושה רושם שבתה היא מהאנשים ה מעטים שלא מתכוונים למלא אחר ההוראות של ווינטור. "אני מעריכה את אמא, אבל לא מתכוונת להיות עורכת אופנה כמוה, למרות שזה מה שהיא הייתה רוצה. אני לא חושבת שצריך להתייחס לעולם הזה יותר מדי ברצינות".
אם בגיליון ספטמבר 2007 התנוססה על השער הכותרת "אופנה חסרת פחד", הרי שבגיליון ספטמבר 2009, שקטן במאתיים עמודים, התנוסס כבר סלוגן אחר: "מציאות אופנתיות ופינוקים חכמים" (בתרגום חופשי ).
גיליון ווג ספטמבר 2009 שער הגיליון
מה שהופך את "גיליון ספטמבר" לסרט מרתק הוא התובנה ש"ווג" הוא באמת מקום לא פחות מזוהר, ושאישה אחת היא אכן בעלת השפעה כה עצומה על תעשיית האופנה. המדיום התיעודי מאפשר הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של עולם האופנה. למרות, ואולי בזכות תקציב קטן וצוות מצומצם, הסרט
מצליח לחשוף מערכות יחסים מעניינות ואנשים צבעוניים.
ובכל זאת, מתברר שלסטריאוטיפים בסרטים הוליוודיים עתירי תקציב על עולם האופנה יש אחיזה במציאות: ווינטור ניזונה במהלך הסרט רק מקפה, בעוד קודינגטון דואגת לאכול מול המצלמה. השטן אכן אוהבת ללבוש "פראדה" (וגם "קרולינה הררה" ), אבל במציאות גם חולצות פולו באות בחשבון.
נא להמתין לטעינת התגובות
