רודף שמלות: ראיון עם מעצב האופנה אלבר אלבז
לאלבר אלבז יש ים של סיבות לחייך: הוא ממוקם בצמרת המעצבים בעולם, בית האופנה שהוא עומד בראשו, "לנוון", חוגג 120 שנות אופנה עילית, וסלבס כמו נטלי פורטמן וג'וליאן מור חושקות בדגמיו. רק חלום אחד עדיין לא הגשים: לפגוש את חוה אלברשטיין
לפעמים נדמה לי שכולם חושבים שעבודה של מעצב אופנה מסתכמת בבחירת צבע ומכפלת, אבל הדברים הרבה יותר מורכבים. כל מה שקשור לעיצוב, לאופנה, לארכיטקטורה, מתחיל בחלום. בסיפור. ואיך סיפור הופך לביזנס. והחיבור הזה בין חלום לביזנס, והדרך שלך להבין את האישה שאתה מעצב לה ואת חוקי השוק העכשוויים - זה חיבור של המון ניגודים".
מילים אלו שייכות למעצב האופנה אלבר אלבז, שמעצב משנת 2001 לבית האופנה הצרפתי "לנוון". האיש שעורכת ה"ווג" האנגלי, אלכסנדרה שולמן, כינתה בריאיון שקיימה עימו בגיליון אוגוסט האחרון: "פנומן עיצובי" ו"המעצב שנשים אוהבות לאהוב".
בשיחת טלפון מדירתו שבפריז, בבוקר יום א' שעבר, כשידו האחת מחזיקה את אפרכסת הטלפון, והשנייה מציירת את הסקיצה לחלון הראווה של המותג בטוקיו, אלבר אלבז שטוף געגוע.
לישראל, לכוכבות הקולנוע הגדולות טרום עידן כוכבות האינסטנט ("אני קורא להן 'מיס אמריקה'") ולחוה אלברשטיין, אולי הזמרת האהובה עליו ביותר.
מוזיקה היא מנוע טורבו שמריץ אותו קדימה, פותח את חושיו ומרחיב את תודעתו. קולקציית אביב-קיץ 2010 שיציג בערב שבת, 2 באוקטובר, נבראה, לדבריו, לאחר שביקר במופע של
"בתקופה ההיא הלכתי עם אף סתום, מוח סתום. הייתי תקוע", הוא משחזר. "בערב הלכתי לקונצרט של בונו והמוזיקה, עם האנרגיה שלה, פתחה לי את כל הצ'אנלים בראש. הגעתי הביתה והתחלתי לצייר במשך 48 שעות רצופות. זה מה שעושה לי מוזיקה.
"אני תמיד מספר את הסיפור על חוה אלברשטיין. פגשתי הרבה שועי עולם בחיים שלי, אבל היחידה שאני באמת רוצה לפגוש זו חוה. אני שומע את השירים שלה, אבל כשאני מאזין למוזיקה אני לא שומע מנגינות, אלא סיפורים. והם הכי מפרים אותי".
"כשהייתי ילד, הלכתי הרבה להופעות. היה לי חבר ילדות בשם אבי גז, שהיה מש"ק התרבות שלנו. היינו הולכים להופעות ב 'יד לבנים' בחולון, של חוה, של יוני רכטר, של הרבה מוזיקאים. ההשפעה של חוה עליי הייתה הכי גדולה. תמיד כשאני מגיע לביקור בארץ, אני מפספס אותה. אני מגיע יום אחרי הופעה, או עוזב יום קודם".
רוצה את דיסק ההופעה?
"הופעה זה כמו תצוגה, אתה צריך להיום שם כדי להרגיש".
בשבוע הבא יתאגדו עיצוביו של אלבז ואהבתו למוזיקה, בהופעתה של הזמרת הצרפתייה פטריסיה קאס, שייצגה השנה את צרפת בתחרות האירוויזיון ומגיעה ארצה לשתי הופעות (במרכז הקונגרסים בחיפה ובהיכל התרבות בתל אביב).
אלבז אחראי על חלק מן התלבושות במופע הקברט של קאס, לקוחה ותיקה של "לנוון". ברשימה הלקוחות הסלבריטאיות, שהולכת וגדלה, ניתן למנות את נטלי פורטמן, מגי ג'ילנהול, ג'וליאן מור ואחרות. "אני מאוד מחבב את פטריסיה ואת המוזיקה שלה", מספר אלבז. "שמחתי לעצב בשבילה. היא השמיעה לי את השירים והגעתי לראות את הבמה, וכך נולדו הבגדים".
סיפרת כי כשאתה שוקד על קולקציה, אתה מעדיף לא לשמוע מוזיקה, מחשש שהיא תוביל אותך למחוזות שלא כיוונת אליהם. השירים של פטריסיה השפיעו על עיצוב הבגדים עבורה?
"פטריסיה זו דוגמה מצוינת. לא לקחתי את המוזיקה של המופע כמקור השראה, אלא את הרפרטואר שלה כמכלול. אני תמיד אומר שעיצוב בהזמנה זה לא למדוד מידת ירכיים וחזה, כי אלו דברים שמשתנים עם בוטוקס או עם דיאטה, אלא להכיר את האדם. אני לא יכול לעצב לאנשים שאני לא מכיר. אני פשוט לא מסוגל.
זה מזכיר לי שכשהייתי מגיע ארצה, אמא שלי הייתה אומר לי: 'יש לי שלושה מטרים בד. מה לעשות איתם?'. וכשהייתי עונה שאני לא יודע, היא הייתה אומרת: 'אז איזה מעצב אתה?'".
אלבז נולד בקזבלנקה בשנת 1961, בן זקונים, שבגיל שמונה חודשים עלה עם משפחתו לחולון, שם העביר את ילדותו ובחרותו. לאחר שירות צבאי כמש"ק חינוך וידיעת הארץ, פנה ללימודי אופנה ב"שנקר" וסיים את לימודיו בהצלחה בשנת 1986.
ב-1996 התמנה למעצב הבית של המותג הצרפתי "גי לארוש", שם שהה שלוש עונות, עד שזכה להצעה הנחשקת ביותר: לרשת את מקומו של איב סאן לורן בליין "ריב גוש".
"כשנכנסתי לבית, כולו היה צבוע בירוק -שנחשב לצבע פטישיסטי באופנה ומביא מזל רע", שיחזר אלבז את הפגישה הראשונה בינו לבין סאן לורן בריאיון שערכתי איתו בשנת 2005. "ראיתי מזכירה שנראית כמו המזכירה של היצ'קוק, לבושה בחליפה שחורה, חולצה לבנה וטבעת פנינים גדולה. הכול היה מאוד מרשים.
"פייר ברז'ה פתח את הדלת ואמרתי לו שאני מפחד, כי מוג'יק, הכלב של מיסייה לורן, היה שם והיה ידוע שהוא נושך. אבל אחרי שנכנסתי למשרדו של מיסייה לורן ראיתי משקפיים ומאחוריהם בן אדם שנותן את הממלכה שלו לאיש אחר. הרגשתי כמו חתן שנישא לבתו של המלך. איב סאן לורן זה לא עוד בית אופנה. הוא מסמל בצרפת את תעשיית האופנה כולה".
שלוש עונות החזיק בבית האופנה של לורן, משם נבעט לטובת טום פורד. בריאיון לאלכסנדרה שולמן סיפר כי לפני שחתם עם "לנוון", הוזמן ל-17 ראיונות עבודה. "היו שתי משרות שרציתי ו-15 שלא. אבל השתיים שרציתי - לא רצו אותי. שלוש שנים לאחר מכן הם התחננו שאעבוד איתם, אבל אני אמרתי: 'זה מאוחר מדי'".
בית האופנה שהקימה ז'אן לנוון בשנת 1890 יחגוג בקולקציה הקרובה 120 שנות אופנה עילית. אלבז הוא חלק מגל מעצבים זרים שהוצבו בעמדות מפתח בבתי אופנה צרפתיים: מארק ג'ייקובס האמריקאי ב"לואי ויטון", ריקרדו טישי האיטלקי ב"ג'יבנשי", קרל לאגרפלד הגרמני ב"שאנל".
"יש בזה הרבה יופי, שפריז פתחה את הדלתות למעצבים מכל העולם", הוא אומר. "כשמעצב כמוני לוקח בית אופנה, אתה שואל את עצמך אם אתה הולך להרוס את האתמול ולבנות עולם חדש, או בוחר לבדוק את יסודות הבניין שהחזיק מעמד שנים רבות ולבדוק מה היה נכון", אומר אלבז, שהפך מותג מנומנם לכוח אופנה עולה הנחשק ביותר בקרב נשים וגברים כאחד.
"היום כבר יותר קל לי, כי אני מבין את הדנ"א של המותג. יודע מה צריך ומה לא. בזמנו, כשעברתי על הארכיב, חיפשתי מילה אחת שתמצה את העבודות, והמילה הייתה Desire. זה המוטו לגבי כל הקולקציה: שתהיה בה מדי עונה חדשנות, ושאישה שתראה את הבגדים תגיד 'וואו, כזה אני רוצה'.
היום, כשכולם תוהים אם התקשורת אשמה או לא אשמה, אני אומר שהתקשורת זה העם, ואם אני מפחד מהתקשורת-אז אני מפחד מהעם. התצוגות שלי הן בשביל נשים. הבגדים זה לנשים. העיתונאיות שמגיעות לסקר הן נשים. והן באות לתצוגות לא על מנת לבקר, אלא על מנת לעשות שופינג".
נשים קונות פחות במיתון?
"המיתון פגע בכל העולם. אבל עד כמה שזה נשמע קשה, המשבר הכלכלי היה חייב לפרוץ, כמו מגפה. כי תחום המותרות, קיבל תאוצה בשנים האחרונות וכולם התעסקו פחות במוצר עצמו ויותר בלוגו. המשבר גרם לאנשים לעצור ולחשוב מי לובש את הבגדים שהם מעצבים. אומנם 'לנוון' הוא לא מותג זול, אבל יש לו ערך.
בתי הכלבו הגדולים אמרו לנו שאנחנו צריכים לתפור בגדים זולים, אבל יש בזה סכנה גדולה-אם אני, כמעצב, מחליט להוריד מחירים ועובר לייצר בבתי חרושת במזרח הרחוק ומפסיק לעשות רקמות-אני מוריד לטמיון את כל הידע שהאופנה הפריזאית יצרה עם השנים. וכשהמצב ישתפר, לא יידעו איך לחזור למקום ההוא.
זה כמו דיאטות. צריך באלאנס. דווקא במשבר כלכלי, אנחנו שומרים על הגחלת. כל הנשים אצלנו באטלייה הן בנות 50 ו-60. אתה מכיר מישהי שרוצה להיות תופרת? לא, כי כולן רוצות להיות דוגמניות. או מפורסמות. הכי חשוב זה להיות מפורסמות", הוא חותם בציניות.
בימים אלו, אלבר חולש על מגוון פרויקטים. בביאנלה שתיפתח ב-3 באוקטובר בהרצליה, תוקרן תצוגת האופנה שלו לעונת סתיו-חורף 2009-10 על קיר בניין, ובתערוכה שתיפתח 11 יום לאחר מכן במוזיאון הרצליה יקרינו את תצוגת אביב-קיץ 2010 של "לנוון".
כמו כן הוא מרחיב את פלח השוק של המותג "לנוון" על ידי שיתופי פעולה ויצירת קולקציות נגישות יותר. לאחרונה חבר למותג הג'ינסים "אקנה ג'ינס", ובנוסף השיק ליין חולצות טי מצוירות תחת השם Faubourg 22 (כתובת בית האופנה בפריז), שנמכרות באינטרנט תמורת 500 אירו ליחידה.
ואילו תשובות דגת בחכתך?
"נשים עוברות תקופה קשה, אבל הן הרבה יותר משוחררות ועצמאיות כיום. אני מוקף נשים: מנשות יחסי הציבור שלי ועד מעצבות בסטודיו. והן עוברות דברים שאני לא רואה שקורים לגברים. אישה מגיעה לעבודה. בעשר היא מקבלת טלפון מהגננת שהבן שלה שבר את הרגל, אז היא רצה לגן. אחרי זה היא חוזרת לעבודה, ואמא שלה מתקשרת שיש לה מיגרנה. ואז היא צריכה לקחת בייביסיטר כדי להספיק פרויקט. באותה שעה, הבעל נשאר בעבודה".
אלבז עובד סביב השעון יחד עם בן זוגו ב-16 השנה האחרונות, אלכס קו. לשאלה אם העבודה הופכת לקלה יותר מעונה לעונה, הוא עונה בשלילה. "היא רק הופכת לקשה יותר. אנחנו במקום של לחץ ואני צריך זמן. זה האלמנט שהכי חסר לי ולמעצבים אחרים שאני מדבר איתם.
התפקיד שלנו הוא למלא את החנות כדי שאחרים ירוקנו אותה והצורך הזה בחדשנות כל עונה מתיש ומלחיץ. כשעבדתי עם סאן לורן, פגשתי אותו ערב לפני תצוגה ושאלתי מדוע הוא לחוץ אחרי כל השנים האלה. הוא ענה: 'בגלל כל השנים האלה'. זה כמו שפעת. אתה אף פעם לא זוכר איך ההרגשה לחטוף שפעת ואתה אף פעם לא מתרגל לכאב.
ככה זה עם כל קולקציה. אתה שואל את עצמך אם זה עדיין נכון, או מה רלוונטי. מה ההגדרה של קול, ואם אתה צריך להיות קול. אני לא בעניין של להיות קול ולהיות המעצב של הרגע. אני מעדיף עבודה של אורך זמן ולכן אתה כמעט לא רואה אותי במסיבות, פתיחות וסגירות", הוא אומר לסיכום.
"היום אנשים מתעסקים במי עובר מסך, מי לא. אני, שדווקא מתעסק בצורה - מתעניין יותר בתוכן. העבודה שלי היא לחשוב, לייצר וליצור. מה שחשוב בסוף זה שהעבודה תהיה טובה, לא לכמה מסיבות אתה הולך, אם אתה שזוף, או אם אתה רזה. אני לא מחפש את המסביב, אלא את הגרעין, את התשובה. לא תמיד יש לי אותה, אתה יודע. אם יש לי את השאלה - זה כבר לא רע".
נא להמתין לטעינת התגובות
