ראשי » סגנון » בית » איך היא עושה את זה

איך היא עושה את זה? טל גורדון

אני לא אמא רוקנרול מגניבה - אני אמא פולנייה במיטבה, אומרת הזמרת טל גורדון, בת 40, אמא של לי, בת שנתיים ועשרה חודשים. ניקיון הבית? באחריות בן הזוג. קניות? חצי-חצי בילויים? רק בשלישייה

נורית לויליכט-לחיאני | 22/9/2009 11:29

טל גורדון צילום: אלי דסה

בת ‭,40‬ אמא של לי, בת שנתיים ועשרה חודשים, מלחינה, יוצרת וזמרת, מנחה את תוכנית הטלוויזיה "תרבות. רחוב" וכותבת במגזין "במה‭."‬ אחרי שפרצה לתודעה עם אלבום הבכורה "מסכות‭,"‬ הוציאה עוד ארבעה אלבומים וכרגע עובדת על השישי. בשנתיים האחרונות היא מעבירה סדנאות טקסטים בבית הספר "מיוזיק" ובמקומות נוספים, חלום שהוגשם בזכות לידת בתה. חיה עם בן זוג בלב תל אביב

קריירה: ההורות הפכה את החיים לאמיתיים מבחינתי. כשבתי לי נולדה לא ידעתי אם אני קיימת או ממציאה את עצמי. הכול היה ערטילאי, לא ממוקד, לא ברור. הייתי אדם שהולך לישון בחמש בבוקר וקם בשתיים בצהריים, נעה בין אופוריה להתרסקות. כשנולדה הילדה כאילו נולדתי מחדש, עברתי שינוי של 180 מעלות. פתאום אני מממשת את עצמי לא רק דרך האימהות, אלא בזכות האימהות. בגלל הצורך בפרנסה כל יתר התחומים בחיים שלי נכנסו להילוך גבוה, לפוקוס. אני עושה המון, יש פחות קריירה ויותר פרנסה. אם בעבר עברו חמש שנים בין תקליט לתקליט, אז עכשיו זה עוד יותר לאט. אני פשוט מאוד עסוקה ומאוד עייפה, והברירה שיש לי זה או ליפול לישון או להמשיך לעבוד על התקליט, ואני מהנופלים לישון.

הנחרצות של ההורות, של הצורך להתפרנס, עשתה לי טוב, למשל סדנאות הטקסטים. במשך שנים על שנים פנטזתי על סדנאות טקסטים, אבל שום דבר לא קרה עם זה. תכננתי את פרטי הפרטים של הסדנאות, אבל החיים היו מין מסטיק נמתח, כאוס שאין בו לא מסגרת ולא מטרה ברורה. והנה היא נולדה, ואני צריכה לממן גן פרטי ולספק צרכים של ילדה, צריכה כסף, ופתאום בגיל ‭,40‬ בזכות הילדה והצורך להתפרנס, הגשמתי את החלום הזה, מצאתי את ייעודי. תוך כדי הגשמת החלום אני מתמוטטת מעייפות. אחת לשבועיים אני קורסת ומודיעה בארשת גיהינומית לכל מקורביי שאם אתמוטט הם בטח לא יסתדרו.

אבל השאלה האמיתית היא לא איך אני עושה את זה, אלא איך הם עושים את זה, כי אני מוקפת במנגנון תמיכה שלא ייאמן עם אמא שלי, אחותי ובן הזוג שלי. אמא שלי תמיד הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל מאז שלי נולדה התקרבנו אפילו עוד יותר, למרות שלא חשבתי שזה אפשרי, והיא הפכה בשבילי למורה הכי חשובה לחיים. היא ממש לימדה אותי בשלוש השנים האלה איך להיות אמא, לי לא מכירה בייביסיטרים, רק את אמא שלי, והשלישייה המשפחתית הזאת הופכת את הדבר הזה לאפשרי מבחינתי.

סדר יום: לי ואני קמות ב־‭,7:00‬ לא ביוזמתי. מתארגנות, ועד ‭9:00‬ אנחנו בגן, חוץ מיום ראשון, שבו יש לנו מנהג להתחיל את השבוע בבית הקפה "לו‭."‬ אחר כך אני מתחילה לעבוד - על סדנת הטקסטים, על השירים שלי, על כתבות ל"במה" ועל תוכנית הטלוויזיה. הרבה פעמים, כשאני מגיעה הביתה מהגן עולה לי עשן למוח - לחץ מטורף של המון דברים לעשות במעט זמן, ואז אני קורסת, מתאבדת, צורחת, מתפטרת - וחוזרת לעצמי. אי אפשר לדבר איתי כשאני בלחץ. אני לוקחת אישית כל שיחת טלפון שמעכבת אותי בדרך למטרה, כלומר להספיק הכול עד שלי צריכה לחזור מהגן ב־‭.15:30‬ אני אוספת את לי ונמצאת איתה אחרי הצהריים. אני נורא אוהבת לבלות איתה וטוב לנו ביחד. עד גיל שנתיים היא עוד ינקה והייתה איתי. קשה לי לשחרר אותה לגן בבוקר. היא אוהבת לבוא הביתה ולצייר, ובעיקר אנחנו אוהבות לעשות מוזיקה. היא ממציאה שירים ואנחנו שרות אותם, ופעם בשבוע אנחנו אופות יחד. אם לא אשכיב אותה לישון היא יכולה להישאר ערה עד חצות, אבל אני מתחילה באמבטיות ובארוחת ערב כבר ב־‭.20:00‬ ב־‭21:00‬ היא כבר בדרך כלל במיטה והרבה פעמים אני נרדמת איתה. העייפות היא הגרועה ביותר. יש רגעים שאני מוכנה למכור כל מה שבבעלותי רק כדי לישון. לפני כמה חודשים נסעתי לאמסטרדם עם אחותי, והחשש היחיד שלי היה שאני הולכת לנסוע לשלושה ימים ורק לישון שם, לא לעשות כלום, הכול רק כדי להשלים שעות שינה.

רוקנרול: אני לא אמא רוקנרול מגניבה - אני פולנייה במיטבה. אני לא מספיק מרפה וכנראה תלויה בה הרבה יותר משהיא תלויה בי. תני לי להיות איתה כל היום וטוב לי. בחוץ אני מנסה לשחק אתה קול, אבל אני כל הזמן בודקת שהכלב לא נושך, שהיא לא תיפול במדרגות, לא תתרסק על הסולם. אני משתדלת שהיא לא תרגיש שאני לחוצה,

אבל אני דואגת. מצפים ממני כל הזמן להיות מין אמא רוקנרול מגניבה כזאת ואני לא. אני לא אוהבת אימהות מגניבות, אני חושבת שהיא זו שצריכה להיות המגניבה, לא אני. אצלי בבית היה אבא שהיה הפרפורמר ואני הקהל, וזה לא היה טוב, ולכן אצלנו היא מופיעה ואני הקהל. היא הכוכבת, היא במרכז, לא אני.

טל ולי. "היא במרכז, אני הקהל" צילום: אמיר מאירי

לפעמים אני עסוקה בראש עם איזו שורה חסרה בשיר שאני כותבת ואני נורא מוסחת, ואני רואה שהיא מתבאסת שאני לא שם לא איתה, ואז גם אני מתבאסת. אני לא חושבת שהפוקוס צריך להיות עליי. הבאתי אותה לעולם מאוחר, סיפקתי את הצורך שלי בשופוני, יש לי בגרות נפשית כדי לשים אותה במרכז.

עבודות בית: אצלנו אין עוזרת. בן הזוג האהוב שלי דואג לכל עבודות הבית: ניקיון, כביסה, כלים וגם לחשבונות ולתיקונים. הבית באחריותו, חוץ מאשר החדר של לי, שאותו אני מסדרת יחד איתה מהמסד עד הטפחות. זה הבילוי של יום שבת מבחינתנו. קניות מתחלקות אצלנו חצי־חצי, ואת האחריות על הגן - להביא חולצה לבנה, להגיע לאסיפת הורים או לבנות סוכה - אני לוקחת על עצמי. יש לי פשוט זיכרון טוב יותר לפרטים האלה‭."‬

נקיפות מצפון: אם אני לא עם לי אחר הצהריים יותר מפעמיים בשבוע, יש לי נקיפות מצפון. אני מרגישה עם זה ממש רע ומשתדלת שזה לא יקרה הרבה. אני מודה לחיים שלא מאלצים אותי להיות אמא שחווה את הילדה שלה רק שעה ביום, כי אני מאמינה בלהיות איתה הרבה. אני רוצה לחוות אותה.

החמצה: לא מרגישה שום החמצה, להפך. הבאתי ילדה לעולם בגיל מאוחר יחסית, וכבר עשיתי עם עצמי סיבוב שלם. הייתי בכל מקום ובכל חוויה שרציתי, ואני לא מרגישה החמצה לרגע.

זוגיות: ברור שיש עייפות גדולה ופחות זמן לזוגיות, להיות רק שנינו יחד. פחות זמן לחברות, פחות אנרגיה. לזוגיות נכנס אדם שלישי, אבל למזלנו שנינו מאוהבים באותו אדם שלישי, ובגלל שיש ילדה אחת ולא יותר זה עדיין מאוד רומנטי. נהייתה מין רומנטיקה כזו של שלושתנו יחד, מין שלישייה כזאת שבה שנינו מאוהבים בילדה.

כסף: כשלי נולדה הפכתי לאדם שצריך פתאום להתחשב בפרנסה, ולכן הפרנסה במקום השני בסדרי העדיפויות שלי, אחרי לי. פעם, אם לא היה כסף חודש אחד, אמרתי לעצמי "לא נורא, נקנה פחות‭."‬ זה היה רק ביני לבין מנהל הבנק שלי. עכשיו זה הפך לעניין ממש, אבל הלחץ רק עזר לי. אני תמיד חושבת שהכורח של החיים, ובמקרה הזה הכורח בפרנסה, מוביל אותך למקומות טובים יותר. אם לא הייתי חייבת כסף אולי לא הייתי מגשימה את הייעוד שלי.

חופשות: האמת היא שמאז לי אין לנו חופשות לבד, רק אני ובן הזוג שלי, אלא איתה. אני פשוט לא מסוגלת, זה נראה לי נורא מעליב. חוץ מזה אנחנו גם ממש לא רוצים להיפרד ממנה.

דימוי גוף: עליתי שבעה ק"ג בהיריון ואחר כך הורדתי אותם, אבל הבעיה היא שהפסקתי לעשן ועליתי כמה ק"ג שאני מתבאסת מהם ונלחמת בהם. כל מי שתגיד לך שהיא לא מתבאסת מזה שהיא השמינה משקרת. אני לא מבינה איך ההתרוצצות עם הילדה לא משפיעה על המשקל - זה החלק הכי לא הוגן. אני עושה דיאטה ובינתיים שומרת על ג'ינס במידה אפס שאני חולמת להיכנס אליו שוב במהרה. אני לא הולכת למכון כושר, יש לי אג'נדה מוצקה נגד העניין הזה: לא נולדנו לסבל ומכון כושר זה סבל, ואני מתנגדת נמרצות לכל פעילות גופנית יזומה ולא נעימה. לאחרונה התחלתי לעבוד עם נטורופת, בינתיים אני לא יודעת לאן זה הולך. אני מקווה בעזרתו לאזן את העניין הקולינרי, כי אני או שלושה ימים צמה או שלושה ימים לא מפסיקה לאכול. איזנתי הרבה דברים בחיים, הגיע הזמן לאזן גם את זה.