המופע של טרומן: על הסטייל המוחצן של טרומן קפוטה
הסופר טרומן קפוטה נהג להגיע לזירות הרצח ששימשו כהשראה ליצירותיו כשהוא שופע סטייל, בלבוש מוחצן ומפואר. רן יגיל מנתח את תיאורי הסטיילינג המדוקדקים ברומן המפורסם שלו, "בדם קר"
שמחת היצירה המתהווה גרמה לקפוטה לקנות בראש ובראשונה חליפה יקרה. מאוד יקרה. זה לא עמוס עוז שלנו עם סנדלי הקיבוץ, או יעקנל'ה שבתאי המנוח עם משקפי הקרן וזגוגיות הבקבוקים, או אברהם ב. יהושע עם חולצת הטי שירט הכחולה והיא עולה, או דן בן אמוץ אללה ירחמו עם הגלבייה. זה באמת סופר עם סטייל כמו שב"סגנון אופנה" אוהבים, שמשוחח עם ג'וני קרסון בשעות הערביים ורוקד בלילה עם מרילין מונרו במסיבת קוקטייל.
טרומן גרסיה קפוטה (1924-1984), שבשבוע שעבר צוין יום הולדתו ה-85, הוא מהסופרים הגדולים של ארצות הברית במאה ה-20, בזכות סיפוריו הקצרים ("מרים", "סגור את הדלת האחרונה"), בזכות הנובלה ("ארוחת בוקר בטיפני'ס", שהפכה לסרט נודע בכיכובה של אודרי הפבורן האגדית. אגב, קפוטה לא אהב את השחקנית ולא את הדמות שעלתה מתוך הסרט, אשר עיקרה את האלמנטים החתרניים בקדושה קלת ההליכות הולי גולייטלי, גיבורת הנובלה) ובזכות הרומן ("בדם קר").
אישיותו של קפוטה הפכה אותו לכוכב בברנז'ה הניו יורקית.
לבוש באופן מוחצן ומפואר, בעל קול שרקני, מכור לאלכוהול וסמים - הוא היה חלק בלתי נפרד מההוויה המתהוללת של שנות ה-60, כאשר העולם החליט לרחף לו למעלה על קשת צבעי האל-אס-די. הוא לקח חלק פעיל ב"פקטורי", הפרויקט הגדול של אנדי וורהול אשר סיפק לעולם יצירות אמנות רבות. הנה תיאור אאוטפיט טיפוסי של קפוטה: צעיף פרחוני, חולצה ורודה, ז'קט כתום-אדום ונעליים מהודרות עם שפיץ כלפי מעלה.
מעניין איך הייתה שופטת אותו חיננית שלנו. קפוטה היה הומוסקסואל מוצהר וחברתו הקרובה הייתה הסופרת נל הרפר לי. דמותו שימשה לה השראה כשכתבה את "אל תיגע בזמיר", שעליו זכתה בפרס "פוליצר".
על חייו של קפוטה נעשה סרט הנושא את שמו בבימויו של בנט מילר ובכיכובו של פיליפ סימור הופמן, שזכה על התפקיד הזה באוסקר. הוא לא היה צריך להתלבש לכבוד הטקס - הוא היה יכול לבוא ישר מסט הצילומים, כי הוא לבוש בסרט טיפ-טופ.
לקפוטה היה פטיש לבגדים. עיקר תפארתו היה על הרומן הלא-בדיוני, שהוא נגזרת של הרומן הריאליסטי מן המאה ה-19. אצל אונורה דה באלזאק וגוסטב פלובר הקלאסיים, הקונבנציה קובעת כי יהיו הרבה תיאורי אוכל ולבוש המסמלים את החברה ואת מצב הגיבורים. המודרניזם של המחצית הראשונה של המאה ה-20 ובראשו זרם התודעה (ג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף, ויליאם פוקנר) ניסה להתנקות מהעודפות הריאליסטית הזאת, כשהוא חדר
קפוטה, שיצירת המופת שלו הופיעה ב-1965 ושאותה כתב כחמש שנים, זרק החוצה את עניין האוכל, אבל את עניין הלבוש אימץ באופן אובססיבי, היפר-ריאליסטי. למשל, כאשר הוא מתאר את הנרצחים ב"בדם קר" - נא לזכור, אלה גופות של בני משפחה אחת: אב, אם, בת ובן - הוא קודם שם דגש על עניין הגרדרובה ותיאר בפרוטרוט מה לבשה כל דמות מהקלאטרים ברגע הרצח, בזמן הירייה.
ננסי הבת: "היא נורתה ברובה בצד האחורי של הראש, ממרחק חמישה ס"מ אולי... היא הייתה לבושה בחלוק רחצה, פיג'מה, גרביים ונעלי בית - כאילו שבשעה שזה קרה היא עדיין לא נכנסה למיטה".
קניון הבן: "משום מה עליו, על קניון, אני חושב הכי הרבה. אני חושב שזה משום שאותו היה הכי קל לזהות. הוא זה שנראה הכי דומה לעצמו - למרות שנורה בפנים, ישר בפנים. הוא היה לבוש חולצת טריקו ומכנסי ג'ינס והיה יחף - כאילו התלבש בחיפזון, הספיק רק לשים עליו את הדבר הראשון שמצא".
האב הרברט: "הוא נורה, כמובן, כמו קניון - כשהרובה מוחזק ישר מול הפנים. אבל הוא כנראה היה כבר מת כשנורה. או בכל אופן כבר גסס. כי גרונו שוסף. הוא לבש פיג'מה מפוספסת". אפילו בטקס הקבורה של הארבעה קפוטה לא ויתר על תיאור הלבוש, שמשחק תפקיד מרכזי בנרטיב: "ננסי עטתה את שמלת הקטיפה בצבע אדום-דובדבן, אחיה היה לבוש בחולצת פשתן בהירה; לבושם של ההורים היה נינוח יותר, מר קלאטר בחולצת פלנל בצבעי כחול- צי, אשתו בשמלת בד בצבע כחול-צי; והדבר ששיווה לתמונה כולה הילה נוראה - כל אחד מן הראשים היה ארוז בצמר גפן, כפקעת תפוחה שגודלה כפול משל בלון מנופח, וצמר הגפן, שרוסס בחומר מבריק, נצץ כמו עיטורי שלג על עץ חג המולד".
סוזן, חברתה של ננסי, נזכרת בטקס הקבורה: "כי כל מה שיכולתי לראות היה השמלה. הכרתי אותה מצוין. אני עזרתי לננסי לבחור את הבד. היא עיצבה את השמלה ותפרה אותה בעצמה. אני זוכרת כמה התרגשה בפעם הראשונה שלבשה אותה. במסיבה. כל מה שיכולתי לראות לנגד עיניי היה שמלת הקטיפה האדומה של ננסי. ואת ננסי בתוכה. רוקדת".
גם לרוצחים יש סטייל, ובמקרה של קפוטה אפילו לייף-סטייל; עד שהם נתפסים ונתלים הם מספיקים לבלות חופשה באקולקו שבמקסיקו. אין כאן שום ספוילר, כי סופו של המקרה ידוע מראשיתו, הרי אין מדובר כאן בספר מתח של הרלן קבן רחמנא ליצלן, אלא ביצירה מדויקת שמתארת מקרה אמיתי ומבקשת לשרטט את הקשת האמריקאית על כל גוניה, מהעיר התוססת אל הכפר השלו והשאנן הבוטח באלוהים.
הנה תיאור מדוקדק של הקעקועים של שני הרוצחים:
דיק: "פניו המקועקעות של חתול כחול ומחייך כיסו את ידו הימנית; על אחת מכתפיו לבלב ורד כחול. סימנים נוספים שעיצב וחקק בעצמו עיטרו את זרועותיו וחזהו: ראש של דרקון שגולגלת אדם בין שיניו; נשים עירומות, שופעות בשר; שדון מנופף בקלשון; המילה שלום, בלוויית צלב שזהר בקרניים של אור קדוש, שעוצבו במשיחות גסות, וגם שני צירופים סנטימנטליים - זר פרחים מוקדש לאמא ואבא, ולב שחגג את סיפור אהבתם של דיק וקרול".
ופרי, הרוצח שקפוטה ממש הזדהה עם הביוגרפיה שלו - ילדות עשוקה, אם נוטשת: "היו לו פחות קעקועים מלשותפו, אך הם היו מפורטים יותר-ולא היו תוצר של עבודה עצמית, חובבנית, אלא יצירות אפיות מעשה ידי אמנים מהונולולו ומיוקוהמה. קוקי, שמה של אחות שהתיידד עימה בזמן שהיה מאושפז, קועקע לאורך שריר זרועו השמאלית; נחש ירוק, כרוך סביב פגיון, החליק במורד זרועו; ובמקומות אחרים הבהיקו גולגלות, מצבה הגיחה וכריזנטמה לבלבה".
ומה מטריד את השוטר החוקר אלווין אדמס דיואי אצל הרוצחים ומחשיד אותם עוד לפני שנתפסו שהם עושים מעין סטיילינג לנרצחים כאילו מדובר בהפקת אופנה. הם מציבים אותם במעין תנוחות שונות, ספק מתוך התחשבות, ספק מתוך רצון לביים סצינה אסתטית של רצח.
"מצע הקרטון היה אחד הדברים שהפריעו במיוחד לדיואי. מדוע טרחו הרוצחים לגרור את אריזת הקרטון מן הקצה המרוחק של המרתף ולהניח אותה על הרצפה מול הכבשן, אם לא במטרה לגרום למר קלאטר לחוש בנוח יותר - להעניק לו, בעודו מתבונן בסכין המתקרבת אליו, מצע מחוספס פחות מרצפת הבטון? כשבחן את הצילומים שנעשו בזירת הפשע, איתר דיואי כמה פרטים שתמכו בראייתו את הרוצח כמי שהיה נתון מדי פעם לדחפים של התחשבות.
הוא מעולם לא הצליח למצוא ממש את המילה שחיפש (המילה החסרה לדיואי היא "סטייליסט" אימים, שאצלו הערך האסתטי הוא מעל ערך החיים, ר"י ) - משהו טרחני. ורך. המצעים האלה. איזה מין טיפוס יעשה דבר כזה - מי יקשור שתי נשים בצורה שבוני והנערה נקשרו, ואז יכסה אותן במצעים כאילו הוא שולח אותן לישון ומאחל להן חלומות פז? או הכרית שמתחת לראשו של קניון. בהתחלה חשבתי שהכרית הונחה שם כדי להפוך את הראש למטרה נוחה יותר. אבל עכשיו אני חושב, לא, זה נעשה מאותה הסיבה שהקרטון הונח על הרצפה - כדי לאפשר לקורבן נוחות רבה יותר".
קשה להתעלם מהאובססיביות והפיקסציה של קפוטה בתיאור הלבוש המדויק של דמויותיו. עוד לא ראיתי מעודי מישהו שנהנה כל כך לשחק אותה אלוהים של היצירה; מי שיודע על חשבון הדמויות את הסוף, מי שהכול צפוי רק לו והרשות נתונה לדמויות שלו לנוע במרחב הזמן המצומצם שהעניק להן. ממש כילדה המשחקת בבובות הוא נהנה להלביש ולהפשיט את דמויותיו.
הוא כל הזמן חוזר על המשפט: "עתה, ביום אחרון זה של חייה"; "עתה, ביום אחרון זה של חייו", במין איזו אירוניה של צלם אופנה מנוסה, המבקש להקפיא את המצב לרגע, והוא מעמיס בסיפור הריאליסטי, מעבר לפריטי הלבוש, תוכניות חיים שלא יתממשו לעולם של אותן הדמויות העומדות להירצח באותו יום. קפוטה כותב ריאליזם מדויק ונתחני בדם קר.
בדם קר, תרגום: ליאור שטרנברג, הוצאת כתר, 421 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
