ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

קו התפר: ראיון עם רוברט קנוקה

רוברט קנוקה היה אמן גרמני אלמוני, עד שהתחיל לצייר מעצבי אופנה. היום הוא חי על ציר ניו יורק-ברלין-פריז ומוציא חולצה ותקליט

שורה ארוכה של אמנים, יוצרים ומעצבים התייצבה בשנים האחרונות בסטודיו של הצייר הגרמני רוברט קנוקה. מעצבי האופנה מארק ג'ייקובס וריק אוונס, המוזיקאיות האגדתיות פטי סמית ודיאמנדה גאלאס, האמן טרנס קו, הסופר ברט איסטון אליס ורבים נוספים עברו כולם דרך הפילטר השחור האקספרסיבי של קנוקה, שמאייר את הדיוקנאות שלו לא מול הגיבורים, אלא על בסיס תמונות סטילס שהוא מצלם בפגישה עמם. אחר כך, ברישום עצמו, הוא משתמש בדיו, בעטים כדוריים, במרקרים עבים, בעפרונות שמן, בנצנצים אפרפרים ובהתזות צבע דרמטיות וקודרות.

קנוקה, דור שלישי למשפחה של ציירים, מחלק את זמנו בין ניו יורק, ברלין ופריז. על גוף העבודות שהפך אותו לאחד האמנים הלוהטים בשנים האחרונות הוא אוהב לומר שנושאו האמיתי הוא הוא עצמו ולא גיבורי התרבות. הדרך שבה הוא בוחר אותם, הוא אומר בראיון טלפוני מדירתו בניו יורק, אינה קשורה דווקא למראם החיצוני. "אני בוחר אנשים לפי מה שהם עושים ביומיום ובודק איך אני יכול לשקף בהם את עצמי. לכן גם אעדיף תמיד לצייר אדם שאיני מכיר אישית. קשה לי לצייר חבר קרוב מאחר שבמשך השנים אני מפסיק לראות את פני השטח שלו והכל נעשה אינטימי יותר. הניסיון שלי מוכיח שזה עובד היטב כשאני מסוגל לבחון רק את הנוכחות הצורנית של האדם שאני מצייר.

איך מתנהל המפגש ביניכם?
"כדי לצייר מישהו אני חייב לפגוש אותו פנים אל פנים, אבל אני לא מושיב אותו מולי כדי' לדגמן' בזמן שאני מצייר. זה נראה לי ממש מטריד וגם די חסר משמעות בסופו של דבר. אנחנו נפגשים לפגישה קצרה שבה אני מצלם שתיים או שלוש תמונות פשוטות, ושם נפרדות דרכינו. כשאני מתחיל לעבוד על הפורטרט אין לי עוד צורך בנוכחות הפיזית של אותה דמות. היא הופכת עבורי לצורה אבסטרקטית לחלוטין".

בזכות ציורי הדיוקנאות זכה קנוקה לחשיפה תקשורתית עצומה, אם כי הוא אינו מחשיב את עצמו כאמן פורטרט. "בעבודות המוקדמות שלי מעולם לא התייחסתי לפנים. או שהשמטתי אותם מהציור, או שציירתי פרצופים שהמצאתי. בסופו של דבר, כעבור תקופה מסוימת פשוט נגמרו לי הרעיונות. אני לא אמן קונספטואלי שיוצר עולם של מסתורין ומספר כל מיני סיפורים. אין לי הרבה מה לומר, ולכן גם מצא חן בעיני הרעיון לדבוק בתמה אחת במקום לשנות את הנושא.

"בעיקר רציתי לצמצם את עצמי לטכניקה ולקונספט פשוטים, שיאפשרו לי להתרכז רק בפעולת הציור עצמה, וזו הסיבה שבחרתי בדיוקן כדיסציפלינה אמנותית. למען האמת אני לא מצייר אנשים כי אני מתעניין באישיות שלהם. בשבילי כל האנשים שאני מצייר זהים. אני רואה אותם רק כצורה שאני מצייר ושאני צריך להחליף מדי פעם בפעם, כדי לא להיתקע".

מה משך אותך לצייר דמויות מפתח מעולם האופנה?
"אחרי שציירתי כמה פורטרטים של מוזיקאים בברלין הייתי זקוק ל'דם חדש'. חברים שעובדים בתעשיית האופנה הציגו אותי בפני מעצבי אופנה שאהבתי במיוחד, ובהמשך הם הפכו למושא הציורים שלי. תתפלאי לדעת, אבל לא ציירתי כל כך הרבה מעצבי אופנה. אלה פשוט היו הציורים שמשכו הכי הרבה תשומת לב בתקשורת. אני חושב שלאופנה יש היום יותר כוח ומשמעות בעיני הציבור מעולם האמנות למשל. זה לא שאני אומר שזה נהדר, אבל זה מה שאני מרגיש שקורה כרגע".

לקנוקה יש חוש אופנתי מפותח והוא שמח לפתוח בשיחה על טעמו האישי בבגדים. "אני בחור של ג'ינס וטי שירט, אבל בוחר אותם בקפידה. אני יכול ללבוש את אותם הפריטים במשך שנים, אבל אני אוהב מאוד ללבוש גם את חליפות הטוקסידו שעיצב הדי סלימאן בתקופתו בדיור. יש לי גם הרבה מאוד פריטי וינטג' של הלמוט לאנג שאני לובש עד היום. אני גם אוהב את ריק אוונס, ויש לי פריטים יפהפיים שעיצב חברי ניקולס אנדראס טארליס, שהיה מעצב של דיור הום וכיום יש לו לייבל עצמאי".

בספר האמן החדש שלו, "חומר שחור" (Black Material), מאגד קונקה את מרבית ציורי הפורטרטים שיצר לצד תקריבים מתוך הציורים עצמם. הוא אוהב במיוחד את התקריב מהדיוקן של ניקולה פורמיקטי, המנהל הקריאטיבי של בית מוגלר הפריזאי והסטייליסט האישי של ליידי גאגא. הספר, בנוסף לדי.וי.די ולטי שירט של קנוקה, מוציאים לפועל פרויקט בשם Zero Zero, שיצרה חברת קולקטיב V - חברת פרסום ומיתוג אופנה שפועלת בקוריאה, ביפן, בסין ובארה"ב. הפרויקט יוגשם כל שנה עם אמן אחר, וקנוקה נבחר להיות האמן הראשון שיציג וישיק אותו בניו יורק. לאוצרות הפרויקט והעיצוב הגרפי אחראי סטודיו העיצוב האוסטרלי 3DEEP.

לציורים שלך יש קנה מידה של גוף אנושי. איך הרגשת עם המעבר מגודל כזה לספר?
"ספר לעולם לא יעניק לך את החוויה של צפייה ביצירה המקורית. אני מאמין שכדי להבין יצירה כראוי חייבים לראות אותה. מצד שני, על ידי צילום של תקריבים מתוך הציורים אני יכול להציג פרטים שאי אפשר לראות אפילו כשאתה עומד ממש מול היצירה עצמה. כך שהספר נהפך בעיניי לאובייקט אמנותי בפני עצמו".

אם יכולת לחזור בזמן, את מי היית בוחר לצייר?
"וואו. שאלה קשה. אני בעיקר מצטער שלא היתה לי ההזדמנות לצייר את אלכסנדר מקווין, וגם את לאקס אינטריור, סולן להקת הקראמפס המנוח".

על מושאי הציור הבאים שלו הוא מעדיף שלא להרחיב. "אני לא נוהג לדבר על זה כי אני מאמין שאם מדברים על פרויקט לפני שהוא קורה, הוא בסוף לא קורה".

איך מגיבים האנשים שאותם אתה מצייר לתוצאה הסופית?
"אני תמיד מציג להם את הציור בפגישה אישית, ואני לפעמים תוהה לגבי זה כי באופן מפתיע הם כמעט תמיד אוהבים את מה שהם רואים. אני מקווה שהם לא סתם מתנהגים בנימוס".

למה שחור?
"הוא פשוט, והוא חזק. זה הכל".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...