מה הסיפור שלך, גבי?
יואש פלדש הולך לסדנה של גבי ניצן ומגלה שיש משהו הרואי אך חסר סיכוי בשאיפה של הבודהיסטים להיפטר מהסיפורים שאנחנו מייצרים על החיים שלנו, ושאפשר במקום זה לכתוב סיפור אחר, יותר טוב
בקצה הגינה שלנו מצוי חבל הכביסה. רק משוכה של עצי זית דלילים מסתירה אותו מן הרחוב. כל מי שעובר שם יכול לראות את התחתונים שלי. [אני באחר צהריים מעונן בחברת גבי ניצן]
זה מתחיל בקיר. אליו צמוד שולחן קטן. לשולחן צמודה, במין טור עקום, כורסה לבנה, שמזכירה את הכורסה שהיתה חביבה על חפז אל אסד, אבל בגרסה בלויה יותר ועם גלגלים. לכורסה הזו מוצמדת כורסה נוספת, זהה, גם היא על גלגלים, ובסוף המצבור הרעוע הזה, באמצע החדר, על השטיח האדום מקיר לקיר, נשען גבי ניצן, כמין חוליה אחרונה בשרשרת אבולוציונית לא ברורה. אותה רעמת תלתלים מפורסמת, שמעט שיבה נשזרה בה. אותן עיניים כחולות חודרות. אותו חיוך מעונן חלקית, שברור מה הוא אומר, אבל לא ברור מה הוא מסתיר.
אנחנו יושבים סביב סביב על המזרונים העבים, הלבנים, של "בית אהבנה" בתל אביב, מביטים בהשתאות באופן שבו הוא שומר על שיווי משקל מבלי שהכורסאות יחליקו מאחורי גבו. זה באמת מפליא. אין מנוס מלהסיק שיש כאן מעורבות של כוח עליון. אחרי הכול, זהו האיש שהביא לישראל את בשורת "המחשבה יוצרת מציאות" ברב המכר "בדולינה", ושכלל אותה ברומן "פרא".
זאת שעת אחר צהריים והמזגן פועל במלוא העוצמה. קר, וכל 14 הנוכחים מתעטפים בכל פרטי הלבוש שהם יכולים לגייס. ישבנו בשתיקה מוחלטת כחצי שעה לפני שניצן נכנס, איש איש עם מחשבותיו, וכעת האווירה עדיין מהוססת מעט.
אני מזהה כאן כמה שועלי סדנאות ותיקים כמוני, כאלה הדוברים ניו-אייג'ית שוטפת. חלקם מגיעים מוכנים ומצוידים ביזרעלי בלאנקט מהודו. יהיה קשה להפתיע אותם, ליצור ולו טלטלה זעירה בנפשם המורגלת בשיח על תמורות נפשיות ואנרגטיות. נדמה שככל שאנו פתוחים יותר, כך זה מסובך יותר.
אבל לצדנו הופיעו כמה אנשים שרק ידו המתעתעת של הגורל, וכנראה המוניטין של ניצן כסופר, קלעו אותם לכאן. אני מסתכל עליהם בחיוך דק. כן, כן, אני מהמהם לעצמי, בשביל חלקם זו עשויה להיות חוויה עזה למדי. למשל, הבחורה עם הקוקו הרך, שנראה שלא פוזר מעודו, שמכסה את עצמה בהר קטן של כריות
בלילה, אחרי שכולם יתפזרו לבתיהם, ניצן יסביר לי שכינס את כולנו לחדר הזה כי הוא לא יכול יותר לשמור את החומר הזה לעצמו. בסדנה שיצר – "מי כותב את החיים שלי?", הוא מבקש להעניק לנו כלים פרקטיים, אמיתיים, כדי לברוא מחדש את החיים שלנו. מייד יגיע הסבר, אבל קודם כל תרגיל קטן.
ניצן מבקש שנשב בשקט. "הראשון שיצליח לא לקבל שום שדר מאחד החושים שלו במשך שתי שניות – שירים את היד", הוא מבקש. אנחנו יושבים כך רגעים ארוכים. שתיקה משתררת בחדר. חלק עוצמים עיניים, מתמסרים למדיטציה קצרה, חלק משפילים את מבטם, לא יודעים כיצד ואיפה להניח את גופם. אני חושב על הלובסטר שלי. הוא כל כך יפה.
למרבה המזל, איש לא מרים את היד. המסקנה ברורה: אנחנו מקבלים שטף בלתי פוסק של אינפורמציה מהסביבה שלנו. אלא שמכל המידע הזה, אומר ניצן, אנחנו בוחרים רק כמה פרטים בודדים כדי להרכיב את הסיפור שבעזרתו אנחנו מסבירים את החיים שלנו לעצמנו ולאחרים. "היינו יכולים לקחת את אותם נתונים בדיוק ולברוא מהם אינספור סיפורים אחרים", הוא מסביר. "בעצם, אין שום סיבה שכל חיינו נחיה את אותו הסיפור, את אותו ז'אנר". לדבריו, אנחנו יכולים להיות פעם בקומדיה, פעם בסרט פעולה ופעם בדרמה רומנטית. ובעצם, אין סיבה שלא נחווה את כולם במקביל.
אבא שלי פיתח שיטה איך להיכנס לשירותים ציבוריים בלי לגעת בכלום: פותחים את הדלת עם הרגל (לפעמים צריך להרים אותה ממש גבוה, בסגנון מועדון ההליכות המוזרות של מונטי פייתון, כדי ללחוץ על הידית), נכנסים פנימה, מגלגלים – שוב עם הרגל – את נייר הטואלט, עד שמגיעים לריבוע שלא היה חשוף לאוויר, תולשים אותו וסוגרים בעזרתו את הדלת. כשגומרים להשתין (בשירותים ציבוריים רק משתינים) מורידים בעזרת אותה פיסת נייר את המים ופותחים את הברז. שוטפים ידיים, תולשים נייר לייבוש ידיים ומנגבים אותן. לא זורקים את הנייר! כעת סוגרים בעזרתו את הברז ואז פותחים איתו את הדלת, מחזיקים אותה עם הרגל – עכשיו אפשר להשליך את הנייר לפח – ויוצאים מהר החוצה. [שם, שם]
הסדנה בנויה משורת תרגילי כתיבה, המבוססים על הביוגרפיה האישית. ניצן מביא אותנו לכתוב את הסיפור האישי שלנו באופנים שלא היינו רגילים אליהם. הוא קורא לזה קסם. "כל אחד מאיתנו ייצא מכאן עם שרביט קסמים", הוא מבטיח. "אמנם גם כשנכנסנו לכאן היה לנו שרביט קסמים, אבל עכשיו אנחנו יודעים שיש לנו אותו. קסם זה בריאת עולם מתוך הדמיון, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים כשאנחנו מספרים סיפור – למשל את סיפור החיים שלנו. הבעיה היא שפעמים רבות אנחנו שוכחים שאנחנו לא רק הגיבורים של הסיפור שלנו, אלא גם המחברים שלו. אנחנו מבלים זמן מיותר במריבות עם היד שכותבת את הסיפור, במקום לכתוב סיפור אחר, טוב יותר".
התרגילים בסדנה קצרים ומלאי עוצמה למי שבוחר להתמסר אליהם. זה לא פשוט. מפתיע לגלות איך אנשים שבתחילת המפגש תיארו את חייהם כמין תקצירים של דרמות טלוויזיה יומיות – תיאורים סכמאטיים, מאוד שיפוטיים ומאוד לא אישיים – נפתחו עם התקדמות הסדנה והציגו בסופה נראטיבים מעט שונים. לשועלי הסדנאות המשימה קשה יותר. אני, למשל, אחרי שהוצפתי בזיכרונות ילדות, שוקע פתאום בכתיבת פסקאות ארוכות על הלובסטר שלי ועל הרגליים העדינות שלו, הדקות כקורי עכביש.
"איכות הכתיבה לא מעניינת אותי", אומר לי ניצן בתום הסדנה, "אני איש של סיפורים, לא של מילים. כאשר אתה מאוד מיומן באופן מילולי אז קל לך יותר לרמות את עצמך, לספר סיפורים שהם לא אמיתיים. גם לי מאוד קל ליפול במלכודות האלה. לכן, כשכתבתי את 'פרא' כתבתי מתוך תודעה של ילד בן 12, כדי להימנע מאקרובטיקות לשוניות חלולות".
- כמי שעבר כמה ויפסאנות, אני רואה משהו מאוד משוחרר בגישה שלך. במקום לוותר על הסיפורים, אתה מציע פשוט לבחור אותם.
ניצן צוחק. "יש משהו הרואי אך חסר סיכוי בשאיפה של הבודהיסטים להיפטר מהסיפורים שאנחנו מייצרים, כי אין דבר כזה חיים ללא סיפור. אותי, באופן אישי, לא משך בתום ויפסאנה להגיע למקום שהוא מעבר לסיפור. אני מאוד אוהב סיפורים ואני לא רוצה לוותר על הסיפור שלי. אבל אני גם לא רוצה להיות הקורבן שלו. בסדנה אני מלמד טכניקה שאני מבצע באופן אישי כבר שנים ארוכות. זה כלי פרקטי, כמו מברג, כמו מספריים, שאפשר להשתמש בו".
- טוב. אז מה הסיפור שלך עכשיו?
"עכשיו? עכשיו הסיפור שלי הוא פיצה. אני הולך לאכול אצל פיליפ. זה לא רחוק מפה, בהמשך הרחוב של שוק הכרמל, ליד תחנות האוטובוס למטה. אלוהי הפיצה יושב שם. בכל פעם שאני בתל אביב אני הולך לאכול אצלו".
וואו. אני חייב ללכת לשם מתישהו. אבל היום יש הישרדות.
גבי ניצן ינחה את סדנת "לכתוב פרא", סופשבוע של תהליך כתיבה חוויתי, בתאריכים 24-26/12/09. סדנאות נוספות כמו "מי כותב את החיים שלי" ייערכו במהלך חודש ינואר.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
