המוח המשווה: אי הציפיות
רק כשאנחנו מצליחים להניח בצד את הדימויים והציפיות, יש סיכוי שנחווה את החיים פשוט כפי שהם. אביגיל גרץ ובן זוגה משתחררים מהשוואות
הפעם הראשונה שלי בה הייתה כשהייתי בת עשר. האחים הגדולים שלי סיפרו לי עליה תילי-תילים של התפעלויות מטיולי הבר/בת מצווה שלהם ובכניסה לעיר הם היו כל-כך מרוגשים מהבניינים הנוצצים שלא הייתה לי ברירה אלא להתרגש כמותם.
למחרת היום ביקשתי לבלות את שארית החופשה אצל דודתי שגרה ביישוב קטן בניו-ג'רזי שמעבר לגשר. רק כשהייתי בת שבע עשרה וחזרתי אליה שוב, ללא ציפיות ומוכנה יותר להלם של העיר הגדולה, התחלתי להיות עוד אחת ממיליארדי האנשים שאוהבים או אולי כמו וודי אלן מאוהבים בניו-יורק.
מאז, מצאתי את עצמי חוזרת אליה כמעט כל שנה, מגלה בה כל פעם משהו חדש, גְדֵלה יחד איתה ובשנים האחרונות אף מצאתי איפה לתרגל בה מדיטציה.
הפעם הזו, כשבאתי לניו-יורק עם בן זוג אהוב ואוהב, אני לומדת בזכותה דבר או שניים על המקום העצום שאנחנו נותנים לציפיות ולדימויים בחיים שלנו. כמה המוח שלנו עסוק בהשוואות תמידיות ובניסיון ליישר איזה משהו פנימי כדי שיהיה דומה לחוויה של כולם.
מה שנקרא "המוח המשווה". לכולנו יש את הדפוס הזה, דפוס שמייצר אצלנו הרבה סבל. דפוס שמונע מאיתנו להיות עם מה שישנו כי אנחנו עסוקים כל הזמן בהשוואות. לעיתים השוואות חיצוניות, למשל לבחורות הרזות שעוברות ברחוב או להישגים של אנשים אחרים אבל לרוב אלו השוואות לדברים או לציפיות שאנחנו בונים בתוך עצמנו ומשליכים על אחרים.
אני הגעתי עם ציפייה שהוא יאהב את העיר כמותי. מהמטוס חיפשתי את מקסם העיר וציפיתי שהוא יחייך אליי וירגיש כמותי שהגענו הביתה. זה היה קצת קשה כשאני הידסתי בנוחות למדור האזרחים האמריקאיים והוא נאלץ למסור טביעות אצבעות במדור האזרחים הרגילים ולמלא טפסים. אחרי הנחיתה הייתי עסוקה בלראות אם אני מרגישה כמו בבית או בעצם אני חסרת בטחון כי דברים השתנו ויש רכבות חדשות שאני לא מכירה שנוסעות למרכז מנהטן.
ובינתיים, בן הזוג שלי ששמע כל-כך הרבה על העיר וראה כל-כך הרבה סרטים אודותיה (לפחות
אין להתפלא שכל השבחים שהוא שמע מהמשפחה שלו לא התגלמו גם כשיצאנו מהרכבת התחתית אל נחיל אנשים ממהר ודורסני, וגם לא כשפילסנו את דרכנו ברחוב ברודווי, דרך הקרנת פתיחה של סרט שכללה את כל הבלאגן של השטיח האדום. הוא התחיל להרגיש שאולי הוא אכן בתוך סרט אבל הוא כבר לא היה בטוח שהוא רוצה להישאר בו.
שנינו היינו צריכים ללמוד שניו-יורק היא בסך הכל אי. אי שהפך לדימוי. דימוי שמפמפם את עצמו ומגדיל כל הזמן את הציפיות ממנו. ניו-יורק היא כמו דימוי אחד ענק שמזין את עצמו ומכריח אותך לקפוץ על העגלה ולקנות חולצה שתצהיר שאתה אוהב את העיר או לפחות להסתובב עם השקית מהסופר שעליה כתוב I ♥ NY.
האנשים צריכים להיות הכי יפים והבניינים צריכים להיות כל הזמן נוצצים והראפרים שעולים לסאבווי בשביל כסף צריכים להיות הכי מדליקים והמסעדות צריכות לעמוד בקצבי הטרנד. הבנו שזה מאוד מאוד מעייף להיות העיר שלא ישנה אף פעם.
וגם קשה לחיות עם ציפיות, כי צידן השני הוא אכזבות. בעיה נוספת עם ציפיות ועם דימויים שלא מתרחשים בזמן אמת אלא בתודעה שלנו היא שקשה מאוד להוציא אותם החוצה. הם מנהלים אותנו במקום שאנחנו נראה שהם מפעילים אותנו.
אנחנו מאמינים להם ולא מבינים שהם אוויר יציר כפינו. ומותר לנו לתת לציפיות להתפוגג, לא להאמין להן ובעיקר לא להפריע לנו ליהנות ממה שישנו. הצרה האמיתית היא שדעות ואמונות מפרידות אותנו לא רק ממה שמתרחש אלא גם ממי שלידנו שחווה את החיים בדרכו. מישהו שאנחנו יכולים ללמוד ממנו גם אם הוא לא רואה את ההתרחשות כמונו.
לשמחתי, בזכות התרגול שנינו יכולנו לשחרר. בן הזוג שלי הבין שהוא כָלא את עצמו במחשבה "אני לא טיפוס של עיר אני טיפוס של כפר". השבי בתבנית המחשבתית הזו יחד עם הציפייה שבניו-יורק הוא אמור ליהנות כמו כולם שמו אותו בעמדת האנתרופולוג המרוחק. שלא חווה את החוויה אלא משווה אותה ושופט אותה.
לעמוד בצד זה תמיד דבר מפריד. כשאתה לא מגיע עם ציפיות אלא אתה פתוח לכל מה שיתרחש יש סיכוי שתחווה את החיים פשוט כפי שהם. ואז אפילו ניו-יורק תהיה פשוט מה שהיא. אי שגרים עליו אנשים שרוצים להיות מאושרים ולא לסבול.
ג'ק קורנפילד כותב ב"הלב הנבון" שהפסיכולוגיה הבודהיסטית מאמינה שריפוי אמיתי מתרחש כשאנחנו לומדים לעבור מעולם המושגים לעולם ההתנסות הישירה. הרעיונות והמושגים המנטאליים שלנו על אנשים, דברים או רגשות, הם קבועים ובלתי משתנים.
לעומת זאת מציאות החוויות שלנו היא נהר שמשתנה כל הזמן. כשאנחנו מסיטים את תשומת ליבנו מהציפיות ומהקונספציות על איך דברים צריכים להיות ומפנים אותם לתפיסה הישירה של החוויה, אנחנו נעשים חיים וחופשיים יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם