אי של שקט: קפיצה לבואיפבה שבברזיל
באי הזעיר בואיפבה שבברזיל אין מכוניות, אין כבישים, אבל אפשר לקנות שליש חמור. חוץ מזה יש שם ים בצבע טורקיז, חולות לבנים ומאכלי ים מעולים. גם המיליונרים כבר גילו אותו
הסיבה לכך שאין כאן כלי רכב היא שאין באי הזה כבישים. רק שבילי עפר חוצים את האי הזעיר, שרוחבו 8 ק"מ ואורכו 12 ק"מ. האטרקציות התיירותיות העיקריות שלו הן טחנת קמח, גת שמן דקלים ורפסודה לשליית צדפות. בטרקטורים משתמשים לפינוי זבל, להסעת ילדים לבית הספר ולהחשת (ואני משתמש במילה בזהירות) כפריים פצועים או חולים למרכז הרפואי היחיד באי.
"יש לנו בעלות על שליש חמור", אומר טוני כשאני שואל אותו איך הם מגיעים ממקום למקום, "זאת דרך נחמדה לנוע אם אנחנו רוצים לנסוע לקנות אבטיחים". את האבטיחים הם קונים בווליה בואיפבה, היישוב הגדול באי ובו 1,800 תושבים. "זה מטרופוליס גדול בשבילנו", הוא מוסיף. פעם בשנה הוא וסוזנה "שותים בקבוק יין" באליזה־מורירה, המלון האמיתי היחיד בכפר, הנמצא בבעלות צרפתית. אורחיהם מגיעים בטיסות שכר מסלבדור, בירת מדינת באהיה הברזילאית, ונוחתים באי הסמוך טיניארה על מסלול נחיתה השייך למיליארדר איטלקי.
"למען האמת, אין כאן הרבה מה לעשות", אומר טוני כשאנחנו מתיישבים ליד שולחן שנצרב בשמש לצד הבקתה שעל החוף. ובכל זאת, זה לא נשמע רע כל־כך. הגאות נמוכה, ואני בוהה בחול הבוהק במקום שבו מיגל, משיט סירת המנוע שלנו, הטיל עוגן. מעבר לקצף הגלים נשקפים מי הים בצבע טורקיז. מעליהם שמים שצבעם תכלכל־פרחוני לא הגיוני. נערים ברזילאים שזופים משוטטים עם גלשנים, דייג שבידו חנית מזדקף באופן בלתי צפוי מתוך שונית, ומדריך טיולים מלווה קבוצה של ספרדים ואיטלקים הרוכבים לאורך החוף.
לשון היבשה הקרובה אלינו מעוטרת בביתו של מיליונר שלצידו מנחת מסוקים פרטי, ומעבר לו אני מצליח לראות את השלישי בין שלושת החופים של מורירה - רצועה נטושה ושלווה של חול, זרועה קליפות
בקרבת המקום שבו אני יושב מתעסק ז'וואו, בעליה של הבקתה, בפנס סירת הדיג שלו. הוא מתקשה לגייס את הרצון לסייע לי כשאני מבקש להזמין משהו לאכול. במקום זה הוא מצביע על בנו, ז'אן־פול, שמעביר את המשימה לקבוצה של בנות 10 המנקות סרטני מנגרוב. "למברטה", הוא אומר להן - ומתכוון לצדפות ולא לקטנועים האיטלקיים. כעבור דקות אחדות מגיעה אחת הילדות כשבידה 10 צדפות בשרניות וזהובות, עם מעט חול, המוגשות עם פלחי ליים, רוטב אפרפר דמוי טבסקו, כוס קטנה של רוטב צדפות חם ומלוח - ולצידם חיוך רחב. אחרי שאני משלם (כ־2.5 דולרים), אני עושה את דרכי לסירה של מיגל, שתסיע אותי למנה הבאה בארוחת הצהריים שלי, שתהיה גם היא על טהרת השלל המקומי.
כשאני עומד במים הרדודים שמגיעים עד ברכיי, אני מבחין במשפחה איטלקית הנושאת תיקי גוצ'י, אשר מגיעה בסירת מנוע גדולה יותר. הם יורדים מהסירה אל המים הצלולים ומרטיבים מעט את המכנסיים. ואכן, הכפר מורירה הוא אתר תיירות לא שגרתי: מגיעים לכאן בעלי ממון, המתאכסנים במלון אליזה או בבתים שכורים מצוידים היטב. עם זאת, הכפר הוא בעל אופי תרמילאי, עם תשתית בסיסית במקרה הטוב. השירותים בבקתה של ז'וואו הם רצפת חול זרועה נייר טואלט. הלקוחות האופייניים, אומרת סוזנה, הם תרמילאים השוכרים חדר ל־3־4 ימים בסוף טיול של חצי שנה - ואז נשארים 11־12 ימים. "כל מה שהם רוצים לעשות זה להתנדנד בערסל ולעשות כביסה", אומר טוני.
סירות ממונעות הן הדרך היחידה של התיירים להגיע ממקום למקום. הטרקטורים הם משאב מקומי ולא נועדו לשימוש התיירים. אפשר ללכת ברגל ממורירה לווליה בואיפבה - אבל זה לוקח שעתיים. בסירת מנוע כמו זו של מיגל זה לוקח 20 דקות ואפשר בקלות להקיף את האי ביום אחד, לעצור לאכול צדפות במורירה, לצלול קצת עם שנורקל, לבלות שעה על החוף, לשחות בפונטה דוס קטליאנוס (מרמפה ליד החוף, שבוודאי תהיה באופן בלעדי לרשותכם), לאכול ארוחת צהריים בקווה דה אונקה (שם המסעדה של אורלנדו היא המסעדה היחידה) ואז להתבטל עד השקיעה.
שכירת סירה תעלה לכם 115 ליש"ט ליום - די יקר. עם זאת, רוב האנשים חולקים סירה עם 3־4 שותפים, כך שהמחיר מתקרב ל־30 ליש"ט. אפשר לשכור סירה לחצי יום או לבקש להגיע לחוף מסוים.
אני לא יכול שלא להתמוגג מהחופש שמאפשרת "תרבות הסירות" בחלק הזה של ברזיל: אין פקקי תנועה, לא צריך לנסוע בכבישים, ואם מחמיצים את המעבורת - כפי שקרה לנו מפני שלא הערכנו כראוי את הנסיעה בת 4 השעות מסלבדור לנמל - פשוט שוכרים סירה פרטית. בדרך כלל זו סירה קטנה ומחופה עם מנוע ושייט בן כ־20.
כעת, כשמיגל הוותיק ליד ההגה, דבר לא יעצור אותנו. אנחנו נמצאים במים הפתוחים, קופצים על הגלים ומעופפים ממש בכל פעם שאנחנו נתקלים בקו גאות מעל שונית. זה מסעיר עוד יותר כשאנחנו מתקרבים לקווה דה אונקה: מיגל נראה נחוש להוביל אותנו במהירות 28 קשר, ואז הוא מכבה את המנוע והסירה מחליקה לעבר החוף.
זה השלב שבו אני חש צורך עז להגר לכאן. זה קורה תוך כדי ישיבה אצל אורלנדו, עם לגימה של בירה "אנטרקטיקה" קרה וזלילה של "מוקיקה" - נזיד פירות ים עם גוון אפריקאי מבאהיה. מנה לשניים מכילה לא פחות מ־4 לובסטרים, וזאת ללא ספק אחת מ־10 חוויות האוכל הטובות ביותר שלי: טבעות הלובסטר העבות, שמן הדקלים העשיר, קערת הפיראו הקטנה (רוטב דגים עמילני) שבצד, וקמח המניוק הפריך, המטוגן בחמאה והידוע בשם "פרופה", שאותו אוכלים במקום לחם.
בסנטה קלרה, המעון הטרופי החלומי בווליה בואיפבה, התפריט שונה מעט. שם, בביתן האירוח, מרק ואחיו צ'רלס נוהגים להעניק לאוכל טוויסט אסיאתי: פאקורה של דיונון בבלילה פריכה, עם צ'טני הודי עתיר תמרהינדי; דג מקומי מקורמל המוגש עם אורז בחלב קוקוס, פרוסות מלפפון דקיקות, ג'ינג'ר, למון גראס, סויה, פלפלים אדומים ורוטב חמוץ־מתוק. "אנשים באים לכאן מבתי אירוח אחרים כדי לאכול טוב", מתגאה צ'רלס.
מלון סנטה קלרה מעוצב בטוב טעם וממוקם במרחק 2 דקות מהבר שבחוף הקרוב - זה עם השמשיות והאנשים היפים שתופסים שמש ולא עושים הרבה, באחד החופים הפחות ממוסחרים בברזיל. חופים כאלה לא חסרים בבואיפבה, והם היפים והנטושים ביותר ברצועת החוף בת 1,000 הק"מ של באהיה. כדאי להגיע לשם בנובמבר־דצמבר, רגע לפני המתקפה של ינואר - עונת השיא בחצי הכדור הדרומי. רצועת החוף הנפלאה הזאת של ברזיל מתחילה בפראיה דו־פורטה מצפון לבירת באהיה, סלבדור. כפר הדייגים פראיה פופולרי בקרב משפחות מקומיות, השוכרות חדרים כדי לבלות על החוף. יש בכפר היבטים תיירותיים, אבל הוא שומר על האותנטיות שלו: זקני הכפר ממשיכים לשחק דומינו, וילדי בית הספר משחקים כדורגל בתום יום הלימודים. פראיה שווה ביקור ולאו דווקא בגלל החופים.
אם הגעתם לסלבדור ויש לכם כמה ימים, מומלץ להימלט מהעיר העמוסה ולנסוע לחופים העירוניים. הטובים ביותר נמצאים בצד האטלנטי של העיר, ליד נמל התעופה. קחו אוטובוס לאיטפואה, שם סככות נפרשות לאורך קילומטרים ומגישים בהן בירה "בראהמה" קפואה למשתזפים היושבים לצד שולחנות פלסטיק. המשיכו דרומה כדי לבקר ברובע המגורים של ריו ורמליו, במיוחד ברחוב פסיינסיה - מקום פופולרי בקרב המקומיים, שבו אפשר לבלות בברים ובמסעדות וליהנות מהיצע חיי הלילה.
במהלך היום, על טיילת החוף, רוכלים קולניים מוכרים דגים טריים, זוגות מבוגרים שעורם שזוף יושבים בצל שמשיות ונערות בביקיני משתזפות עם חבריהן על הסלעים. זה לא אלגנטי כמו בריו, ואתוס הגוף היפה פחות קיצוני פה - ובכל זאת אלה חיי בטלה על החוף. קרוב יותר למרכז סלבדור החופים מאכזבים ונוטים להיות צפופים. באונדינה, רובע בתי המלון, החופים מתאימים לגלישה, אבל הסלעים הופכים את השחייה למסוכנת. דרומה משם, כשיוצאים מסלבדור, נפרש קוסטה דו דנדה עם נופיו הכמעט דרום־מזרח אסיאתיים והאיים הנגישים, ובהם בואיפבה וטיניארה.
בטיניארה נמצא אתר הנופש מורו דה סאו פאולו עם 4 חופיו האגדיים, שנעשה פופולרי ומפותח מדי - מעין גואה או קוסומוי ברזילאי. עוד דרומה משם נמצאת פורטו סגורו העמוסה, מולדת הלמבדה והמכה של התרמילאים והקלאברים האנרגטיים. אני מציע לעצור שם או בכל נמל קטן שיש בו אדם עם סירת מנוע ולהפליג לבואיפבה, להתנדד על ערסל ולעשות כביסה.
נא להמתין לטעינת התגובות
