גבולות השליטה: שרון ארזי ממשיכה לנסות

מהרגע שחזרתי הביתה מבנק הזרע הייתי קשובה לגוף שלי כפי שלא הייתי קשובה לו מעולם. התוצאות אמרו היריון אבל אני לא ידעתי אם אני אמורה לשמוח

שרון ארזי | 4/3/2010 14:10

הפעם האחרונה שבה כתבתי הייתה לפני חודשיים בערך, יומיים לאחר שעברתי טיפול בבנק הזרע. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה ניסיתי להיכנס להיריון, לא ידעתי אם הצלחתי וקיוויתי שצבר תאים קטן יתחפר בדופן הרחם שלי, יהפוך לעובר ואז לתינוק. חלק מזה קרה.

הרופא שביצע את הטיפול תיאר באופן מדויק מה יכול לקרות בימים הראשונים שלאחר ההזרעה: כאבים בבטן התחתונה כמו במחזור, אולי גם "הכתמה דמית". את התסריטים האחרים הוא לא פירט, ואולי באמת אין טעם, כי בין התסריט השכיח ביותר שבו פשוט לא קורה כלום, לבין התסריט המיוחל שבו נולד תינוק לאחר תשעה חודשים, יכולים לקרות כל כך הרבה דברים.

מהרגע שחזרתי הביתה מבנק הזרע הייתי קשובה לגוף שלי כפי שלא הייתי קשובה לו מעולם. הרגשתי דברים, אבל לא ידעתי לפרש אותם. כמה לילות לאחר מכן כאבי בטן העירו אותי מהשינה. אני לא יודעת מה זה היה, אבל היום אני מנחשת שזה היה סימן לתחילתו של הריון. הימים הבאים עברו בציפייה דרוכה ובניסיונות להישאר רגועה. ספרתי את הימים עד לקבלה המשוערת של המחזור החודשי וקיוויתי, כמובן, שהוא לא יגיע. כשהאחים שלי רק פתחו את הפה לשחרר את אחת מפניני ההומור השחור שלהם, איימתי עליהם שאם הם יעצבנו אותי לא יהיה להם אחיין. כשחברות שאלו אם אני מתכוונת לעשות בדיקת הריון, אמרתי שיש לי סבלנות ואני מחכה לתאריך של המחזור, כל פעם שמשהו הרגיז אותי, לקחתי אוויר והשתדלתי לחייך.

כמה ימים לפני אותו יום קבלת מחזור מכריע תקפו אותי כאבי בטן די קשים. חשבתי שאלה כאבי מחזור ואפילו כמעט שלא התבאסתי, כי מי בכלל מצפה להיקלט על הפעם הראשונה, בעיקר אחרי שאת יודעת שהסיכויים הם 20% בכל פעם. הדימום הופיע קצת לפני הזמן, אבל משהו לא נראה בסדר. הכאבים לא פסקו וממש שיבשו את שגרת חיי. גם הדימום לא עצר. זה התחיל להיות קצת מפחיד, אבל דחיתי עוד ועוד את הביקור אצל הרופא בכל מיני הסברים שנתתי לעצמי. בסוף, אחרי המלצות ברורות במיוחד מחברה טובה שהיא גם רופאת משפחה, הלכתי להיבדק אצל רופא תורן. הוא לא מצא כלום,

אמר שהכאבים אינם ממקור גניקולוגי, ואני הרגשתי כמו היפוכונדרית, גם אם הוא בכלל לא התכוון לרמוז שום דבר. אבל הרופא לא טיפש, והוא שלח אותי לבדיקת דם להריון.

כעבור כמה שעות, מול המחשב בבית, נכנסתי לאתר קופת החולים שלי כדי להסתכל על התוצאות. התוצאות אמרו: היריון. לא ידעתי אם אני אמורה לשמוח. מצד אחד, היי, אני בהיריון! אחרי הניסיון הראשון! מצד שני, אני מתפתלת מכאבים ומדממת כבר כמה ימים. למחרת, מבולבלת, מפוחדת, לא יודעת מה לחשוב, הלכתי לבדיקה אצל הרופא שלי. הוא חשב שמדובר בהיריון מחוץ לרחם ושלח אותי למיון.

נסעתי הביתה, ארזתי תיק, הודעתי למי שצריך שלא אהיה בבית יום-יומיים, השתדלתי להיות מעשית. במיון הנשים, אחרי שעברתי את הפקידה והאחות, קיבלה אותי רופאה מתלמדת. היא ביקשה שאסביר לה מה קרה ושאלה למה אני בוכה, כי בשלב הזה כבר ידעתי שדברים נעימים לא מצפים לי בזמן הקרוב. ביליתי בבית החולים כמעט חמישה ימים, שבמהלכם הרופאים היו צריכים לקבוע אם בבטן שלי צומח היריון תקין, היריון לא תקין ברחם או היריון מחוץ לרחם. הבדיקות לא הראו תוצאות חד משמעיות, עד שבסוף הוחלט לבצע הפלה.

מעולם לא הייתי לפני כן בחדר ניתוח. הגעתי לשם חסרת אונים וגם חסרת כל, כי חוץ מהכותונת צריך להוריד הכל, גם את העדשות, והעולם מסביב הפך לבן ומטושטש. במשך כמה דקות מעורפלות עוד הספקתי לראות את הצוות, לקבל זריקה, עידוד מהאחות, מדבקות א.ק.ג על החזה וזהו. אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם וכמה זמן לקח לי להתאושש. היריון של שלושה שבועות נגמר על מיטת אלומיניום קרה. גם הדימום נגמר. הכאבים המשיכו להציק וללוות אותי עוד חודש שלם, עד ששוב קיבלתי מחזור.

במשך החודש הזה, שבו גם הגוף וגם הנפש היו צריכים להתאושש ולהחלים, צפו ועלו מחדש כל החששות והפחדים. למדתי להכיר את גבולות הגוף שלי, שגם הוא יכול להיות חלש, פגיע וכואב, למרות שבדרך כלל אני בריאה וחזקה. אכלתי פחות, עבדתי פחות, ישנתי יותר. זה היה רע, אבל אני לא חוזרת אחורה. בחודש הבא אני אנסה שוב.