תעשה לי ילד, הסאגה ממשיכה

כאילו שלא הספיקו כל התלאות שכבר עברתי בשנה האחרונה, כולל אחת כואבת ומדממת שנגמרה בהפלה, עכשיו הודיעו מבנק הזרע שהמנות של התורם שבחרתי נגמרו. אין לי נטיות למיסטיקה, אבל גם אין לי הסבר הגיוני

שרון ארזי | 26/5/2010 15:00

לא מזמן, מול הפסיכולוגית שלי, עשיתי סקירה לאחור של מה שקרה לי, ובעיקר מה שלא קרה, מאז שהתחלתי את "התהליך" בבנק הזרע. ילד עדיין אין – לא בין זרועותיי ולא בתוך בטני. לאור כל מה שקורה לי, גם קשה לצפות מתי, מתי לכל הרוחות, זה יקרה כבר. בהתחשב בעובדה שאני אישה בריאה (או כך לפחות הרגשתי עד לא מזמן) ויחסית לא מבוגרת, השתלשלות האירועים די מדהימה.

זה נראה כאילו מישהו – הגורל? אלוהים? הקארמה? השטן? מחבל לי בתוכניות. זה התחיל לפני שנה. קבעתי תור שהייתי צריכה להמתין לו במשך ארבעה חודשים וחצי, כי כנראה רבות רבות כמוני צובאות על פתחו של בנק הזרע. ניצלתי את הזמן כדי לעשות סדרה ארוכה של בדיקות נדרשות ולהתכונן נפשית. כשבאתי לשם, מצוידת בניירת שמוכיחה את בריאותי וברמת ביטחון עצמי סבירה, ציפתה לי משוכה מספר 1. חריגה קלה בתפקוד בלוטת התריס שמבחינת רופאת המשפחה שלי לא דרשה טיפול, לא הייתה מקובלת על מנהל הבנק, להלן הפרופסור. התחלתי לקחת תרופה לאיזון הבלוטה וחיכיתי חודשיים וחצי לתוצאות. משוכה מספר 2: היום שבו הייתי אמורה להתייצב לפגישה לבחירת תורם נדחה בשבועיים וחצי על ידי בנק הזרע. למה? ככה. במועד החדש הגעתי, בחרתי תורם, לא התרגשתי מזה שהפגישה נפלה על יום ביוץ שבו אולי כבר הייתי יכולה להרות. התחלתי מעקב אחרי מועד הביוץ הבא במרפאת הנשים שלי, ואז הגיעה משוכה מספר 3: הרופא התורן, שאמור היה לשלוח אותי אל בנק הזרע, טעה ובגללו החמצתי עוד ביוץ אחד. בכיתי, כעסתי, דיברתי עם מנהלת המרפאה, קיבלתי כמה עצות ובסוף נרגעתי. הגיע ינואר, הגיע ביוץ, הגיע הזמן. היה לי תורם, ביצית טרייה המתינה בשחלה, שוב הלכתי לבנק הזרע.

איך אני אעבור את זה לבד?

הריתי מייד לאחר הניסיון הראשון, אבל תוך שלושה שבועות בערך, עוד לפני שהספקתי להתפעל מהפריון של עצמי או סתם לשמוח, הופיעה משוכה מספר ארבע, כואבת ומדממת. אחרי כחמישה רופאים ושלושה מכשירי אולטרא-סאונד לפחות, מצאתי את עצמי המומה ומפוחדת בחדר הניתוח של מחלקת נשים בבית חולים. ההיריון הלא תקין הופסק בהפלה מלאכותית. זאת הייתה טראומה לגוף ולנפש, שהעלתה מחדש את כל החששות שעד אז, פחות או יותר, הצלחתי להתמודד איתם. איך אני אעבור את זה לבד? מאיפה יהיה לי כוח גם לטפל בתינוק זעיר וגם להחלים מלידה? מה יקרה אם מאוחר יותר, כאם לילד, אחלה – מי יטפל בו? מי יטפל בי? מי יפרנס אותנו אם לא אוכל לעבוד? שני ההורים שלי

גדלו בלי אבא, והתחלתי לשאול את עצמי אם גם לילד שלי מגיעה ילדות כזאת שנקבעה עבורו מראש. מצד שני ידעתי שאין טעם להמשיך למשוך את הזמן. אם בגיל 45 אחליט שאני רוצה ילד למרות כל הקשיים, בהחלט יכול להיות שזה יהיה מאוחר מדי. הניסיון שלי בחודשים האחרונים לימד אותי היטב שממש, אבל ממש, אי אפשר לדעת כמה זמן זה יכול לקחת.

בינתיים הכאבים שבאו בעקבות ההפלה וההיריון הלא תקין סירבו לחלוף, גם מעבר לחודש ההמתנה המומלץ. כשהם חלפו המחזור הפך ללא סדיר. משוכה מספר חמש, למשל, הייתה מחזור שהקדים והופיע בדיוק ביום שבו רציתי ללכת למרפאה להיבדק האם מבשיל אצלי ביוץ. התחילה לקנן בי התחושה ש"משהו" לא רוצה שזה יקרה.

''משהו'' לא רוצה שזה יקרה? איור: מיכל אביב

מצטערים, נגמרו המנות

לאחר שהתאוששתי סופית מהכאבים, החלטתי לשוב למעקב למרות המחזור המתעתע. באחד מימי רביעי של אפריל, הגעתי לרופא הנשים שלי וחזרתי לשגרת הבדיקות. "תגיעי ביום ראשון," הוא הורה. יום ראשון היה מרגש: הרופא הודיע לי שלמחרת אני יכולה לנסות שוב ושלא אצטרך לעבור אצלו לבדיקה נוספת. הכנתי את עצמי להיריון חדש, ניסיתי לגייס את כל המחשבות החיוביות, להיזכר עד כמה תינוקות הם מתוקים, להתייחס אל הפחדים בהומור. אפילו הצלחתי לחלום בלילה את החלומות המתאימים. ביום שני קמתי מוקדם, התקשרתי לבנק הזרע כדי לשאול מתי לבוא, אבל אז משוכה מספר שש הופיעה. "יש רופאים רק עד שמונה וחצי," אמרה הפקידה מעברו השני של הקו, "הם הולכים כולם לכנס גניקולוגים ארצי." השעה הייתה שמונה ועשרה. אני גרה במרחק של חצי שעה לא כולל חניה מבית החולים שבו נמצא בנק הזרע.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. רציתי לכעוס, אבל לא ידעתי על מי. עכשיו אני משוכנעת שזאת פאשלה של הבנק, ושעל דברים כאלה צריך להודיע מראש, באס.אם.אס, בטלפון, באתר, לא חשוב איך. אבל זה לא נגמר שם. כמה ימים לפני מועד הביוץ הבא המשוער קיבלתי לפנים את המשוכה השביעית.

שלום, זאת שרון?
כן.
אני מדברת מבנק הזרע. המנות מהתורם שלך נגמרו.
???
את צריכה להיפגש עם הפרופסור לבחור תורם חדש.
לא מודיעים מראש?
מודיעים, הנה התקשרתי.
אבל אתם אמרתם לי שמודיעים כמה חודשים לפני שזה נגמר.
המחאות שלי היו חסרות טעם. היו לי כמה ימים שבהם הפרופסור נמצא בבנק ושבהם אני צריכה להשחיל איתו פגישה לפני שאפסיד עוד חודש.

בפגישה הפרופסור לא התאמץ להיות נחמד. הוא קצת גער בי על שלא יידעתי אותם על ההיריון ואז הציע לי תורם אחד. אני זוכרת שהוא היה ממוצא רוסי עם עיניים ירוקות-חומות. רק אחד? שאלתי. יכולים להיות גם עשרים, האיש שמולי ענה, אבל אני יודע שביקשת מישהו עם עיניים בהירות. דווקא צבע העיניים הוא לא משהו שהזכרתי כשבחרתי תורם. מה שכן הזכרתי זה שאני רוצה מישהו ממוצא שונה משלי, ואני חצי רוסיה. הצלחתי לחלץ ממנו נתונים על עוד שלושה תורמים נוספים, ובחרתי אחד אחר, שגם לו, אגב, עיניים ירוקות-חומות.

בינתיים קיבלתי מחזור. עוד יום עבר ועוד אחד, והדם ממשיך לזרום כאילו מישהו הטיל על הגוף שלי כישוף או קללה. זה אף פעם לא ככה אצלי. ברגע כתיבת שורות אלה הוא עדיין נמשך ואני כבר חלשה ומותשת מאובדן הדם הזה ובעיקר מהמחשבות המטרידות אותי לנוכח העובדה שהוא פשוט לא פוסק, ומה כל זה אומר, לעזאזל? לפי החישובים שלי הייתי אמורה לבייץ מחר או מחרתיים, לכן מוקדם יותר היום שוב הלכתי לרופא שלי. הוא אמר לי לחזור להיבדק אצל רופא תורן ביום שישי ואם אין רופא ביום שישי, אז בחמישי. הפקידה במרפאה הגישה לי את המשוכה השמינית: אין רופא תורן לא בחמישי, לא בשישי, ואפילו לא בראשון. כולם בחופש. היא אמרה לי שיש אפשרות להיבדק בית החולים הסמוך, אבל בשביל זה אצטרך טופס 17 ממרפאת האם. אז עברתי במרפאת האם בדרך הביתה. הגעתי לשם רבע שעה אחרי שהיא נסגרה.

אין לי נטיות למיסטיקה, אבל גם אין לי הסבר הגיוני ומלכד לכל מה שקרה מאז ספטמבר האחרון. זה לא שגורם אחד דפוק והוא זה שחוזר ומפשל. זה פעם הבנק, פעם מרפאת הנשים, פעם הגוף השלי. אולי בפעם הבאה כשהכל ייראה לכאורה בסדר, תהיה רעידת אדמה.