הוא משלנו: למצוא את היין שתמיד תרגיש איתו בנוח
איזה כיף זה למצוא בדיוק את מה שחיפשת כל החיים בכוס אחת קטנה. פלורה צפובסקי מצאה את היין שלה, היחיד והמיוחד, ומאז היא משוחררת לתמיד מנטל ההבנה הפלצני. אאוריקה!
מדובר בעסק מכובד ביותר, שכל ערב מעמיד בכניסה לחנות חבית הפוכה, לידה עומדת בחורה חייכנית ומציעה לעוברים ברחוב סאמפלים של יינות. עשרות פעמים עברתי שם, ב-99% מהמקרים סירבתי להשתתף. כי, ואני אומר זאת כאן ועכשיו, בשלב מסוים נמאס לי להנהן במבט אטום ולנסות להביע דעה בנוגע למה שאני טועמת. אין לי מושג ביין, וזה עצוב מאוד.
אין לי מושג גם אם זה עדיין אופנתי להתלונן על "פלצנות" של אנשים, אבל תסכימו איתי ש"הבנה ביין" היא אחד מאבני היסוד של הקייס הזה, שלעיתים קרובות מתגלגל בשיחות חולין. אולי התגברנו על סושי, אבל הקינואה עדיין משמשת חומר גלם נלעג לפרסומאים משועממים, גם אם מבעד להתנשאות ניתן לחוש בחיבה העזה שהקופירייטרים חשים עמוק בתוכם כלפי הדגן הסימפטי. אבל יינות, על עפיצותם, ארומתם וכוסותיהם הכרסתניות (נסו לומר את ארבע המילים האחרונות בקול רם ותרגישו סמכותיות מהי), תמיד היו ונשארו נחלתם של אנשים שחיים בבועה (כרסתנית?) של נינוחות, זמן פנוי ומידע מיותר.
האנשים האלה לעולם לא מוצאים את עצמם במחלקת היינות של "טיב טעם", בוהים בייאוש בתוויות ומנסים בכל כוחם לשנע את האינטואיציה אל עבר בקבוק איכותי, מתוחכם, עדכני, זול, טעים ו...זול, כבר אמרנו? האנשים האלה – אני מכירה שניים, ואתם? – אף פעם כנראה לא הריצו מבטי אימה על התפריט במסעדה, ונאלצו לשמוע את המלצר מלהג למוות על פירותיות ובצירים, בטרם הצביעו בעיוורון בוטח על השם הקליט והסקסי ביותר להגייה. לבסוף, ספק אם מישהו מהם שמח, כמוני, כאשר טרנד הקאווה נחת במחזותינו ופתר אותנו מהצורך להתחבט ever again. מבעבעת, מתקתקה, נותנת בראש בכיף ומגיעה בכוסות מצחיקות שמזכירות את הסרביס של סבתא - לתקופה ארוכה שכחתי מייסורי מצפון ושאיפות גרנדיוזיות והפכתי אותה ליין הבית.
אבל בשלב מסוים הטריק הזה התחיל להתיישן, במיוחד כשכולם עלו עליו. יותר ויותר בנות קלולסיות שחו יחד איתי באגם המבעבע, שהלך והפך לצפוף והמוני כמו בריכה עירונית. בחורף מצאתי את עצמי פתאום בחנות היינות השכונתית, מהופנטת על ידי הדיבורים המושכלים של המוכרת, ויצאתי עם בקבוק יין שנלגם בהצלחה מבלי להשאיר רושם או חותם. זרקנו מילים ריקניות לאוויר בניסיון להגדיר את מה שאנחנו שותים, אבל
ומה אתם יודעים, היין שלי מצא אותי במפתיע לפני שבוע. בכלל לא ראיתי את זה מגיע – סמל הסטאטוס החדש שלי הסתתר בבקבוק צנוע יחסית שקיבלתי במתנה והיה מה שנראה לי כאחיה החורג של הקאווה – הרוזה. ברגע שטעמתי אותו הכתה בי סערת רגשות משונה. היין התגלגל בפה בטעמים מדהימים וחדשים שלא יכולתי לתאר וייחלתי לרגע לאוצר המילים של "מבינה" אמיתית. במקביל הייתי נבוכה מחשיבות הרגע המכריע והתלבטתי איך לקטלג אותו – בהתנשאות או בהתרגשות? מעבר לכל, שמחתי מאוד, שמחה פשוטה מעורבת בהקלה. לא עוד יינות אדומים כבדים וחדורי ניואנסים משעממים. לא עוד בועות צהבהבות במקום אישיות. מעכשיו גם לי יהיה יין "שלי", ושמו רוזה של יקב הרי הגליל. הוא ורוד, מה שמוסיף למקדם האטרקטיביות שלו, ארוז בבקבוק מינימליסטי עם תווית מעודנת, והוא קומוניקטיבי ואליטיסטי בדיוק במידה.
מרוב התלהבות חיסלתי את הבקבוק לבד ובמהירות. זה היה ערב מלא חשיבות עצמית, שבא אחרי ערב מלא הרהורים, שבא אחרי ערב ה"אוסקר". כשתקופת ההיכרות הסתיימה, צעדתי בצעד קל לחנות היינות ודקלמתי את השם למוכרת. היא שלפה אותו במהרה ואמרה – "בבקשה, 35 שקלים". בסדר, טעים, אבל הוא אפילו זול!
המלצות הפעם אין, רק איחולים לבביים שתמצאו את היין שלכם במהרה. בהצלחה!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם