מה אכפת לציפור? צפרים ישראלים במסע תגליות בקניה
כששמע דניאל וקנין על עפרוני אחד שלא נצפה מאז שנות השישים, הוא החליט לצאת אל הספארי הפראי של קניה ולמצוא אותו בעצמו. התוצאה: מסע מרהיב עם שוטרים וציפורים
אך כמו כל ילד מגיע גם הזמן להתבגר, ועמו ההבנה שמגלה ארצות כבר לא תהיה; ששמך לא יופיע בשורה אחת עם מרקו פולו ופרקים שונים נכונים לכם מעל דפי ההיסטוריה. מה לעשות, לא נולדת בזמן בו עוד היה מה לגלות. אך יחד עם זאת, לחלום מותר, וכאדם מבוגר אתה אמור לזהות הזדמנויות פז לטעום ולו מעט מחוויית הטיול בשטח בתולי וראשוני, בו מגע האדם הזר והתייר עדיין לא הותירו את חותמם ולא את צלקותיהם על פני השטח.
בעולם בו צילום של הפגנה בטהרן משודר בתוך שלוש דקות בכותרת המרכזית בהונדורס, ובו אפשר לראות ג'ירף בספארי בצפון מערב טנזניה בזמן שאמא נמצאת על הקו ממזכרת בתיה, האזורים שנותנים לך את התחושה שאתה באמת מגלה משהו חדש הם מעטים. אם מצאת אזור כזה, רבים הסיכויים שאתה באפריקה.
שלא כמו ברתולומיאו דיאס, את הבשורה על הטיול הקרוב דווקא קיבלתי בטלפון מאיתי שני, חוקר ציפורים שבמשך שנים רבות חקר את עולם החי במזרח אפריקה תוך שימת דגש מרכזי על עולם בעלי הכנף וכיום מנהל את מרכז הצפרות שבעמק החולה עבור מרכז הצפרות הישראלי של החברה להגנת הטבע. הגענו למסקנה שאנו נהיה באותה העת בקניה ואולי נוכל לכמה ימים לחבור ולעשות משהו משותף. בתור שני מטיילים שראו כבר די הרבה מקניה, שנינו חולמים קצת להציץ לתוך עולם בו עוד לא נגע אדם מלבד יושבי המקום.
אחרי כמה ימים דיברנו שוב ואיתי סיפר שהוא וכמה שותפים-חברים קנייתים חובבי ציפורים מושבעים יוצאים למסע מחקר בן ארבעה ימים לאזור שבו משנת 1967 לא נעשו תצפיות מסודרות, כדי לחפש ציפורים אשר הימצאותן מוטלת בספק.
הודעתי שאני מצטרף, ואחרי עוד כמה דקות שיחה נזכרתי גם לשאול לאן
מייד ניגשתי להכין שיעורי בית, איפה זה גריסה? למה זהו אזור כל כך בעייתי ועוד שאלות מסוג זה עלו בראשי. גריסה היא עיירה צנועה, אך גם בירתו של המחוז הצפון מזרחי של קניה (North Eastern). היא ממוקמת כ-250 ק"מ מצפון מזרח לניירובי (בירת קניה), אך רק כ-115 ק"מ מערבית לגבול עם סומליה. אזור זה של קניה כפוף פחות לשלטון הריכוזי, ונחשב לפחות בטוח משאר אזורי המדינה. כך למשל, את רוב טיולי הספארי המפורסמים עושים המטיילים בחלקים המערבי והדרומי של המדינה היפיפייה הזאת, וכמעט שלא יוצאים מאזורים אלה.
סומליה היא מדינת שבטים נוודים בעיקרה, הממוקמת על קצה חופה המזרחי של אפריקה (אזור הידוע גם כקרן אפריקה), ומהווה נקודה גיאוגרפית נוחה לכניסה ליבשת. בשנים האחרונות שמה נקשר בעיקר כבסיס של אל קעידה ושל פעילות פירטית על חופי מזרח אפריקה. השלטון הריכוזי במדינה מוגבל מאוד, כך שמטייל בסומליה (אם קיים בכלל אדם כזה), הנע בין אזוריה השונים, יהיה כפוף לחוקי הקבוצה השלטת, המשתנה מאזור לאזור. מיקומה של המדינה, יחד עם חוסר היציבות השלטונית בה, מהווים נקודת תורפה, המנוצלת על ידי קבוצות קיצוניות ומסוכנות, שמטרתן הפצת אידיאולוגיות שגורמות חורבן והרס. כתוצאה מכך סומליה נמצאת במלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם מזה שנים רבות.
גריסה הקנייתית נמצאת בלב אוכלוסייה המזוהה אתנית ודתית עם סומליה. שבט האוגדן (Ogaden), שבט גדול מקבוצת השבטים הסומליים, הוא השבט המרכזי המאכלס את אזור גריסה. הסיבה לכך ששבט זה נמצא בגבולות קניה, נעוצה בועידת ברלין ב-1884, שהתכנסה במהלך המרוץ הקולוניאלי לאפריקה,ובמסגרתה חילקו האירופאים את גבולות יבשת אפריקה באופן שרירותי, שלא תאם את זהותם האמיתית של השבטים, ולעיתים אף חצה גיאוגרפית שבטים מקבוצה אתנית זהה. כך העימות על שטחים בין האיטלקים ששלטו בסומליה, לבין הבריטים ששלטו בקניה, הביא לכך שהאוכלוסייה בגריסה משויכת אטנית לסומליה.
כמה ימים לפני היציאה נפגשנו בניירובי כל חברי המשלחת – צ'גה קריוקי, בריאן פינץ', הזוג ריצ'ארד ואן בישופ, אנדרו קמיט'י, בן מוגמבה, איתי שני ואנוכי. דיברנו על פרטי הנסיעה, הכנו רשימת קניות וחילקנו אחריות בין כל השותפים. בערב הנסיעה הודיע בן לאיתי כי לא יוכל להצטרף בגלל בעיות בעבודה וכך מצאנו את עצמנו שבעה משתתפים, שני ג'יפים ומלאי מזון, ארוזים ומוכנים לארבעה ימים מלאי הרפתקאות.
אחרי שבע שעות נסיעה הגענו לגריסה, לאחר שבאותו היום עברנו בין חמישה מתוך שמונת המחוזות הקנייתיים. עם הגיענו לעיר יצרנו קשר עם השוטרים ששמם ניתן לנו עוד בטרם צאתנו מניירובי. לפי הנוהל, לא מאפשרים לתיירים לצאת מזרחה מן העיר ללא ליווי שוטרים, כך שלמחרת בבוקר נצמדו אלינו שני שוטרים, שליוו אותנו את המסע. אך לפני כן עוד הספקנו לעבור דרך בית המלון בו תיכננו ללון שם הופתענו לגלות שבאמצע עיירה בלב העולם השלישי מונח לו מלון מסודר, נקי וזול באופן יחסי. כשניסינו לברר לשם מה מלון "מפואר" נמצא בעיירה כזאת, הוסבר לנו שהמלון משמש את ארגוני העזרה השונים של האו"ם המגיעים לאזור כדי לעזור לאוכלוסייה המקומית.
לאחר התארגנות קצרה, יצאנו לסיור אחר הצהריים בעקבות ממצאי המשלחת הקודמת שתיארה את בתי הגידול השונים באזור. ע"פ הספרות, העפרוני אותו חיפשנו נמצא בבית גידול מאד ספציפי הכולל מיני Comiphora משולבים ב-Acacia tambuliana על מצא חולי אדום. כ-20 ק"מ ממזרח לעיר, מצאנו את בית הגידול שתואר במשלחת המקדימה ועם העצירה של הרכבים זיהו איתי ובריאן שירה של העפרוני המדובר. אחרי שעה ארוכה של חיפושים נרשמה הצלחה כבירה. העפרוני שמאז 1967 לא נצפה אלא ע"י תושבים מקומיים, הראה את עצמו לדקות קצרות וכולנו יכולנו להתפעל מיופיו.
כששבנו מן הסיור הקצר לבית המלון, צמאים ועייפים, וביקשנו ללגום מים, נאלצנו להמתין עד לשקיעת החמה, מאחר שהייתה זו תחילתו של חודש צום הרמדאן המוסלמי. למחרת בבוקר, הרמדאן דווקא היה לטובתנו, וארוחת הבוקר הוגשה ב-5:30 בבוקר, בדיוק בזמן שחובבי הצפרות מתחילים את יומם.
אספנו את מלווינו השוטרים ויצאנו צפון מזרחה שוב בעקבות ממצאי המשלחת הראשונה, לכיוון הגבול עם סומליה. בשעות הבוקר המוקדמות עסקנו באיתור בתי הגידול של הציפורים אותן רצינו לראות. ובכל פעם שנתקלנו באזור העונה על הגדרות אחד מבתי הגידול, ירדנו לסרוק את השטח ולתור אחר ציפורים. בדרך גם מצאנו מגוון בעלי חיים ביניהם גירפות מרושתות, קודו קטן, חתול בר וזן מדברי של חזירי יבלות. אך החיות הנפוצות ביותר היו ללא ספק אנטילופות הדיק דיק הקטנטנות. 3 מינים של דיק דיק מסתובבים באזור וכשחזרנו, תוך התייעצות עם מומחי יונקים של האזור גילינו כי אחד מהם מעולם לא תועד בקניה בכלל והוא מוכר רק מאתיופיה השכנה מצפון.
למרות בית הגידול המדברי והצפוף מבחינת צמחייה, נדהמתי לגלות מגוון עצום של בעלי כנף. איתי ושאר חברי המשלחת צחקו לא פעם על העובדה כי בתור צפר מתחיל בקניה, אני רואה מינים שלאחרים לקח ארבעים שנה לאתר בעוד מינים נפוצים בהרבה עדיין לא ראיתי.
במשך היומיים הקרובים המשכנו לעצור בכל נקודה אפשרית במטרה למצוא עוד טריטוריות של העפרוני וכן את החטפית אשר קוטלגה לא נכון ב-1920. מהר מאד גילינו שהעפרוני והחטפית חולקות את אותם תנאים של בית גידול ובכל פעם שמצאנו את האחת מצאנו עדויות של השניה. את ליל היום השני העברנו בפרא האפריקני, כשהקמנו מאהל מאולתר בין השיחים בצד הדרך.
כשקמנו בבוקר היום השלישי, לאחר שלא העזנו להוציא את הראש מפתח האוהל בלילה, הייתה תמימות דעים לגבי מספר קולות שנשמעו בלילה. ביניהם נשמעו שאגות אריה זכר, צבוע מנוקד, עופות פעילי לילה ועוד מגוון רחב של בעלי חיים ליליים.
ביום השלישי המשכנו במאמצנו לצבור כמה שיותר נתונים על הביולוגיה של העפרוני והחטפית כשהנוהל נמשך - נוסעים עד שנתקלים בבית גידול שנראה לנו מתאים, יורדים מהג'יפים ומתחילים לסרוק את האזור. אי אפשר לדעת מתי נחזור לרכב או אם בכלל עוד נראה אותו, אם מפני שהוא כבר לא יהיה שם, או מפני שלא נדע את הדרך חזרה. בית הגידול בו בחרו לגור מינים אלו הינו סבך קוצים כמעט בלתי חדיר הממוקם על מישורי חול אדום אין סופיים. אך לשמחתי, אנשים יודעי שטח ולמודי יערות הובילו אותנו, ותמיד הגענו בבטחה לג'יפ, אם כי לעיתים הדרך חזרה הייתה ארוכה למדי.
השוטרים שליוו אותנו, לא פעם נראו נדהמים נוכח שבעה אנשים שעומדים מול חרדון ומצלמים אותו במשך כעשר דקות. אך אנו בשלנו - הגענו במטרה לתעד את עולם הטבע במקום וזה מה שאנחנו עושים. לימים התברר כי טוב עשינו בצלמנו את החרדון המדובר, וככל הנראה לזכותנו יירשם זוחל שמעולם לא תואר במדע. בסוף עוד יום ארוך, מהנה ומרתק הגענו שוב לגריסה לארוחת ערב בסגנון הרמדאן המקומי, לינה חטופה וטרופה ויציאה בבוקר חזרה לניירובי.
היום האחרון היה חוויתי לא פחות, ולמרות שהיה בסימן החזרה, עדיין היה גדוש באירועים. התחלנו את היום באיתור של עוד מקום תצפית בו חקרנו את אוכלוסיית הציפורים המקומית ובהמשך, תוך כדי נסיעה על הדרך ראינו את קורבנות הדריסה מן הלילה האחרון בכביש הראשי לניירובי. בין הדרוסים מצאנו גם את השנבוב (Aardvark). החיה המתוחכמת והמוזרה הזאת רגילה לחפור מתחת לקיני טרמיטים ואז "לשאוב" אותם לתוך ביטנה. מעניין שלמרות היות החיה טריה מן הלילה, זכה כבר מישהו ברגל ימין שלה המקובלת באמונות המקומיות כבעלת סגולות מרפא מגיות. לאחר מכן, לאורך הכביש זכינו לראות משפחה בת לשבט הסומלי (Somali), שהעמיסה את כל אשר לה על ספינות המדבר שלה, והיתה בדרכה אל המקום הבא בו יוכלו לשבת ולמצוא מים לעדרי הגמלים שלהם. משם המשכנו בנסיעה כמעט רצופה אל מאגרי החימצון (סינון מי הביוב) של טיקה (Thika), שעל-אף התיאור הלא אטרקטיבי והריח הלא נעים התבררו כמוקד משיכה מדהים לעשרות מינים של עופות מים וגדה מרשימים ביופיים שחלקם הינם מינים המקננים באירופה וזוהי להם תחנת ביניים בנדידה אל אתרי החריפה שלהם.
את סוף היום העברנו בפקקים ובניסיונות לעקוף אותם בכניסה לניירובי, כך שלא היה ספק כי החוויה הבתולית, הכל-כך טבעית הזאת, הגיעה אל סופה, וכי אנו שבים אל אותה החוויה המערבית ממנה באנו.
עולם החי של קניה הוא מיוחד במינו, ולא במקרה מיליוני מטיילים בשנה מגיעים לאזורים המוכרים שלה לצפות בטבע הפראי המאפיין אותה. מדינה של מעל חצי מליון קמ"ר, הגדולה מישראל ביותר מפי 30, מאכלסת מינים רבים של יונקים גדולים שאת רובם ידענו לזהות עוד לפני "שלום כיתה א'; בבונים, זברות, קרנפים, היפופוטמים, ג'ירפות, אינספור סוגים של אנטילופות וצביים, ראמים ופילים, ולא נשכח את הטורפים הכוללים את הגחנים, הצבועים, השועלים והתנים, וכמובן משפחת החתוליים, המיוצגים במגוון מיניםשהבולטים בהם האריות, הנמרים והברדלס האפריקאי.
כ-13% בלבד מקניה מוגדרים כשמורת טבע, ורק שם יש פיקוח ואכיפה על הציד הבלתי חוקי, המשתולל באפריקה עקב תמלוגים נאים. בכל שאר השטחים שלא מוגדרים כך, קל יותר לצוד מבלי להיענש, כך שהעושר בבעלי חיים ובעלי כנף באזור שבו טיילנו היה מפתיע לטובה. אנו תקווה שקניה תדע לשמור על האוצר המיוחד במינו שתחת ידה, ולהכריז על עוד שטחים ראויים כשמורות טבע או לפחות אזורי שימור.
על הכותבים: דניאל וקנין הוא מדריך טיולים בחברת אקו טיולי שטח. איתי שני הוא מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע בעמק החולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם