ניקוי ראש: השבץ שהאיר את מוחה של ד"ר טיילור
סיפורה הלא ייאמן של חוקרת המוח ד"ר ג'יל בולטה טיילור, שבגיל 37 לקתה בשבץ שכמעט גרם למותה - אך בצד שיתוק ואובדן היכולת לדבר היא חוותה התעלות רוחנית ותחושת התמזגות עם היקום
מה שנראה כמו תיאור של חוויה רוחנית באחד ממקדשי המדיטציה במזרח הרחוק הוא דרכה הייחודית של ד"ר ג'יל בולטה טיילור לשחזר את השבץ המוחי שתקף אותה בגיל 37. האישה, שזכתה בפגישה אינטימית עם המוות, שרדה כדי לספר על כך ועכשיו היא גם מפרסמת שיר אהבה באורך 200 עמודים לאירוע שרק בנס יצאה ממנו בחיים.
"חוויתי צער אדיר על מות תודעת חצי הכדור השמאלי שלי והאישה שהייתי", היא כותבת בספרה האוטוביוגרפי, "התקף התובנה שלי", שיוצא בימים אלה בהוצאת "מודן". זהו תיעוד ראשון מסוגו של חוקרת מוח שהחלימה ממה שעד אז תקף את מושאי המחקר שלה, שילוב נדיר של מסע אנושי סוחף שזור במילון מונחים ביולוגי והסברים רפואיים. יש בספר כאב פיזי לצד התעלות נפשית. שיתוק מוחלט לצד זרימה רוחנית. אבל על אובדן העצמי כפי שהכירה אותו לצד התרגשות מהאפשרות להתחיל הכל מחדש. המוות, נוכח נפקד בחייה של טיילור, לא מוזכר בספר ולו פעם אחת. מי שעמדה מרחק חמש דקות מפרידה מהעולם רואה בשבץ הקשה שחוותה "חגיגת החיים".
"בעת ובעונה אחת חשתי רווחה עצומה", היא כותבת. "אותה ד"ר ג'יל טיילור בגרה עם שפע של זעם ועם חיים של מטען רגשי שקיומו הצריך בהכרח אנרגיה עצומה. היא הייתה מכורה לעבודתה ולעניינים שהגנה עליהם. היא התמסרה ברוב עוצמה לניהול חיים דינמיים. אבל למרות מאפייניה שעוררו חיבה ואולי אפילו הערצה, בצורתי הנוכחית לא חשתי את איבתה היסודית. שכחתי את אחי ואת מחלתו. שכחתי את הוריי ואת הגירושים שלהם. שכחתי את מקום העבודה שלי ואת כל הדברים בחיי שהסבו לי מועקה - ועם המחיקה הזאת של הזיכרון, חשתי גם רווחה וגם תענוג".
אי אפשר להתעלם מהאירוניה: דווקא טיילור הייתה אמורה לדעת טוב יותר מכולם על הסכנה הגדולה הטמונה באירוע שהחל בבוקרו של אותו יום עם כאבים חזקים מתחת לעין שמאל, נמשך עם איבוד שיווי המשקל, איבוד התחושה בגפיים, חוסר יכולת לדבר ובסופו של דבר גם ניתוח מוח ומסע שיקום אינטנסיבי בן שמונה שנים.
טיילור, נוירואנטומית עם דוקטורט באנטומיה של המוח מאוניברסיטת אינדיאנה, הקדישה את חייה המקצועיים להבנת פעילות המוח, הדנ"א, פעילות האונות, המערכת הלימבית ושאר נושאי מחקר שהיו פסגת שאיפותיה המקצועיות. אבל דווקא בגלל התשוקה הגדולה לחקר המכונה המורכבת ביותר עלי אדמות, הייתה טיילור עיוורת כל כך לאירוע שגם היום, 14 שנה אחרי, היא נזכרת בו בערגה בלתי נתפסת. היא מתרפקת על רגעי הכאב החדים, איבוד שיווי המשקל, העדר התחושה בגפיים וחוסר היכולת לתקשר כאילו היו הרפתקה מומלצת. טיילור נזכרת בעיניים בורקות ביום שבו ערכה פגישה אינטימית עם מושא עבודתה, כמו אסטרונום שצופה לראשונה בנחיתת חייזרים.
קשה שלא להתרשם מהתרוממות הרוח שעולה מתיאור חוויית השבץ לאורך הספר. זה באמת מה שהרגשת באותם ימים או שזו הבנה בדיעבד, שזכית בה לאחר ההחלמה?
"כשהתעוררתי ביום שלאחר השבץ לא יכולתי ללכת, לדבר, לקרוא, לכתוב או לזכור שום דבר מחיי הקודמים. אפשר להגיד שהייתי תינוקת בגוף של אישה. החלק השמאלי של המוח שלי שחה בבריכה של דם ואילו אני ישבתי במרכזה של דממה תודעתית. זה היה נפלא. הייתי במצב רגוע ושליו. הייתה לי ההזדמנות לאבד את כל המתח שאגרתי במשך 37 שנים ולהתחיל הכל מהתחלה. היה קשה ללמוד הכל מחדש - איך ללכת, ללמוד לקרוא, לדבר. זה היה סיוט ותוך שמונה שנים המוח המופלא שלי החלים בצורה מלאה, עד שיכולתי לחזור וללמד מחדש בבית הספר לרפואה".
אם את השבץ
את כותבת שברגע שהבנת שהזרוע שלך משותקת, התגובה הראשונית שלך הייתה "וואו, קול!".
"באותו זמן הייתי רק בת 37 וללא כל מאפייני סיכון לשבץ אפשרי. הייתי בכושר גופני מצוין, לחץ הדם שלי היה נמוך, המשקל שלי היה ממוצע, לא עישנתי, התאמנתי באופן קבוע בחדר כושר ורמת הכולסטרול שלי הייתה נורמלית. השבץ שלי נבע מעיוות עורקי ורידי נדיר במוח שלא אובחן. מה יכול להיות מרגש יותר עבור חוקרת מוח מאשר להיות מושא המחקר של עצמה? הייתה לי הזדמנות נדירה לצפות דרך העיניים שלי בקריסה של המערכות שלי. זאת הייתה הזדמנות בלתי חוזרת עבורי ללמוד עוד על המוח שלי".
תיאורי ההתמזגות שלך עם הטבע וההתנתקות מהגוף נראים כאילו הם שאולים מתורות מזרחיות כמו הינדואיזם ובודהיזם. את מאמינה בהן?
"לא מעט מאמינים הינדים השוו בין החוויה שלי לחוויות דתיות שונות בהינדואיזם. כך גם לגבי כל הצד המיסטי של השבץ. אנשי דת מתייחסים לחוויה שעברתי על סמך תפיסתם הדתית, ואני - בהתאם להשכלתי המדעית. בסופו של דבר שנינו אומרים אותו הדבר, רק משתמשים במילון מונחים שונה. זה גם מסביר למה לא מעט אנשים ראו במקרה שלי גשר בין עולם הדת לעולם המדע".
כשהייתה בת 32 השלימה ג'יל טיילור את לימודי הדוקטורט בחקר האנטומיה של המוח. במשך חמש שנים לימדה אנטומיה כללית של גוף האדם בבית ספר לרפואה. אלא שאת הרומן שלה עם המוח האנושי החלה הרבה קודם, בבית הוריה באינדיאנה. טיילור היא בת לכומר אפיסקופלי. אחיה סבל מילדותו מהפרעות נפשיות ורק בגיל מאוחר אובחן כחולה סכיזופרניה.
"מבחינה ביולוגית, אחי הוא היצור הקרוב ביותר אליי בעולם", היא מסבירה. "רציתי להבין מדוע אני יכולה לחבר את חלומותיי אל המציאות ולהגשים אותם והוא לא. מה הדבר השונה במוח של אחי שבגללו נבצר ממנו לחבר את חלומותיו למציאות רגילה, שבגללו נהפכים חלומותיו להזיות. רציתי מאוד לעסוק בחקר הסכיזופרניה".
טיילור הייתה מעורבת מאוד בחייו של אחיה, ובהמשך נבחרה למועצת המנהלים הלאומית של NAMI (הברית הלאומית למחלות נפש), ארגון שפועל לשיפור חייהם של אנשים הלוקים במחלות נפש וכולל היום 50 אלף משפחות אמריקאיות. "עד שפגשתי את האחים האחרים של הלוקים בנפשם לא הבנתי כי למחלתו של אחי הייתה השפעה כה עמוקה על חיי", היא נזכרת בפעם הראשונה שבה השתתפה בכינוס השנתי של הארגון. היא הייתה בת 30, ואחיה אובחן אז לראשונה כסכיזופרן.
בשנות ילדותך הבנת שאחיך סובל מהפרעה נפשית, או שחשבת שסתם מדובר בתפיסת עולם שונה?
"אחי מבוגר ממני בשנה וחצי בלבד והוא האדם הקרוב אליי ביותר מבחינה ביולוגית. כשהייתי בת ארבע, חמש, הבנתי שהוא רואה את המציאות בצורה שונה ממני. אחר כך התחלתי לתהות מה שונה במוח שלו שגורם לו לראות את המציאות בצורה הפוכה לחלוטין מזו שלי, ולמה הוא מתנהג בצורה שונה ממני. בגלל שהיינו כל כך קרובים זה גרם לי לרצות להבין טוב יותר את פעילות המוח האנושי".
ואז באה ההזדמנות ללמוד על מוח האדם בדרך האינטימית ביותר שניתן להעלות על הדעת. זה קרה בבוקר 10 בדצמבר 1996. "התעוררתי עם כאב חד שפילח את המוח שלי היישר מתחת לעין שמאל", נזכרת טיילור. כמה דקות לאחר מכן החלה בתרגילי האירובי שנהגה לעשות מדי בוקר בתקווה שאלה יעוררו את זרימת הדם וישככו את הכאב.
"מחשבותיי אמנם נראו צלולות אבל התחושה של גופי הייתה חריגה מאוד". היא החליטה להתקלח. אלא שבמקלחת, מתקשה לשמור על יציבות וזרם המים מכה על גופה בעוצמה מפלחת, היא חשבה לראשונה על האפשרות שלקתה במה שהיא מתארת כ"שיבוש חמור של התפקוד העצבי, שעלול לסכן את חיי". כל אותו זמן המשיך הדימום במוחה להאט את פעילות מערכות הגוף, עד כדי שיתוק כמעט מוחלט.
במקום להיכנס לפאניקה, טיילור אהבה כל רגע. ככל שתפקודי גופה הלכו ודעכו והמערכות בגופה קרסו בזו אחר זו עד אובדן תחושה מוחלט - התעצמה תחושת החיות שלה. במקום לחשוש שהמוות הגיע לביקור פתאומי, מוקדם מהצפוי, השתלטה עליה חגיגה של החיים. "וואו! איזה מין דבר מוזר ומדהים אני", היא מתארת את תחושותיה במקלחת. "איזו הוויה חיה חריגה אני. חיים! אני החיים! אני ים של מים לכוד בתוך הכיס הקרומי הזה. כאן, בצורה הזאת, אני מוח מודע וגופי הוא הכלי שבאמצעותו אני בחיים. אני טריליונים של תאים בעלי מוח משותף. אני כאן, פורחת כחיים. וואו!".
למיקום הדימום, באונה השמאלית של המוח, הייתה חשיבות מכרעת לעוצמת החוויה שהיא מתארת. טיילור מסבירה ששטף הדם במוח למעשה חצה את חייה התודעתיים לשניים. מצד אחד תקף אותה שיתוק כמעט מוחלט שהתבטא גם בהבנה לקויה של המציאות הפיזית שסביבה. מצד שני נפלה עליה תודעה רגשית מפותחת. היא לא הייתה מסוגלת להפיק קול, לזהות מילים ולבצע פעולות פשוטות, אבל עם זאת התפתחה אצלה יכולת פירוש חריגה של תחושות והבעות הפנים של האנשים הסובבים אותה.
"שני חצאי הכדור המוחיים שלנו מעבדים מידע בדרכים שונות וייחודיות, ובכל זאת שניהם עובדים בשיתוף הדוק כמעט בכל פעולה שאנחנו מבצעים", היא מסבירה. "כאשר מדובר בשפה, למשל, האונה השמאלית מבינה את הפרטים שיוצרים את המבנה והמשמעות של המשפט, ואת המשמעות של המילים בתוכו. המוח השמאלי הוא שמבין מה הן האותיות ואיך הן מתחברות כדי לייצג מילה שצמודה למשמעות. אחר כך הוא חורז מילים יחד באופן ליניארי כדי ליצור משפטים ופסקאות שיכולים להעביר שדרים מורכבים מאוד.
"האונה הימנית משלימה את פעולת מרכזי השפה שבחצי הכדור השמאלי על ידי כך שהיא מפרשת את התקשורת הלא מילולית. המוח הימני שלנו מעריך את הרמזים היותר דקים של השפה, לרבות טון הדיבור, הבעת הפנים ושפת הגוף. חצי הכדור הימני שלנו מסתכל על התמונה הגדולה של התקשורת ומעריך את ההתאמה של הביטוי הכולל. הרבה אנשים שלוקים בנזק בחצי הכדור השמאלי אינם יכולים ליצור או להבין דיבור בגלל פגיעה במרכזי השפה שלהם. אבל הודות לתאים בחצי הכדור הימני שלהם הם מגלים לפעמים יכולת גאונית לקבוע אם אדם דובר אמת או שקר".
את טוענת שאנחנו חיים בתרבות של מוח שמאלי.
"בהחלט. החברה המערבית נשלטת על ידי הצד השמאלי של המוח. אנחנו מתגמלים את הילדים שלנו כשהם מגלים כישורים שקשורים לצד השמאלי של המוח כמו שפה ותחרותיות והישגים. מערכת החינוך שלנו נעדרת שיטות לימוד שיכולות לפתח את הצד הימני של המוח שלנו, שיטות שילמדו איך לתקשר טוב יותר עם הגוף שלנו, הערך של מוזיקה, של אמנות, יצירתיות וההשפעה הגדולה של כל אלה על רמת ההתפתחות של שני חלקי המוח".
האם בכלל יש לנו שליטה על דרך פעילות המוח שלנו?
"כשאנחנו מפנים תשומת לב לשתי דרכי הקיום שלנו אז אנחנו יכולים לבחור באופן מודע ואז גם יש לנו שליטה טובה יותר על הזרימה החשמלית של המוח ועל הדרך שבה אנחנו מתקשרים עם הסובבים אותנו, בין אם זה דרך החמלה שמאפיינת את החלק הימני של המוח או באמצעות האופי התחרותי שמציע לנו החלק השמאלי. אנחנו מקבלים החלטות בנוגע לכך מדי יום, אולי באופן בלתי מודע, אבל בהחלט יש לנו הכוח לשנות את דרך החשיבה שלנו, איך אנחנו בוחרים לראות את המציאות ואיך אנחנו מרגישים כלפי דברים שמסביבנו".
שיתוק האונה השמאלית וההתפרקות השיטתית של המוח הקוגניטיבי הפכו את הקריאה לעזרה בשעות שלאחר השבץ למשימת הישרדות כמעט בלתי אפשרית. איבוד הקשר עם הסביבה, חוסר היכולת לקרוא סימנים ברורים, קו המחשבה שנקטע פעם אחר פעם, הנבירה בכרטיסי הביקור שהיו מונחים על שולחנה ולפתע נראו חסרי היגיון, הקושי הפיזי לחייג בטלפון ואפילו לזכור איך קוראים למקום שבו היא עובדת היו כמו שדה מוקשים בדרך לאזעקת עזרה. רק בנס הצליחה טיילור לחייג בסופו של דבר למקום עבודתה ולשחרר בליל של הברות בלתי ברורות שהספיקו לגרום לאחת הקולגות שלה לשלוח אליה אמבולנס.
את מתארת כיצד ברגעים הראשונים בבית החולים הנפש שלך התנתקה מהגוף והכאב נעלם. האם אפשר לומר שדרך הפסיכולוגיה הצלחת לפתח שליטה במצוקות הגוף?
"אני חושבת שמה שהיה שם זה שילוב של השניים, פיזי ופסיכולוגי. בשבילי זה בלתי אפשרי להפריד בין פעילות התאים במוחי ובין מבנה המוח והעובדה שבאותו שלב הגוף שלי גסס. למעשה, אילו הייתי מגיעה לבית החולים חמש דקות מאוחר יותר, ככל הנראה לא הייתי שורדת את השבץ. הרופאים היו צריכים קודם כל לייצב את המצב שלי ובאותו שלב לא היה להם מושג עד כמה אחלים, אם בכלל. כשהתעוררתי מאוחר יותר באותו יום המוח שלי היה במצב של תינוק, חף מכל ידע והבנה".
שלושה ימים לאחר השבץ פגשה טיילור לראשונה את אמה. באחד הקטעים היותר מרגשים בספר היא מתארת כיצד "היא הביטה לתוך עיניי וניגשה ישר אל מיטתי. היא הייתה נעימה ורגועה, בירכה בשלום את הנמצאים בחדר, ואחר כך הרימה את הסדין שלי וזחלה לתוך המיטה לשכב לידי. בו ברגע אספה אותי בזרועותיה, ואני התמוססתי לתוך התחושה המוכרת של חיבוקה. זה היה הרגע המדהים בחיי. איכשהו היא הבינה כי חדלתי להיות בתה הדוקטור מהרווארד וחזרתי להיות התינוקת שלה".
אז מה, הקסם האימהי לא פג גם במצב של שיתוק כמעט מוחלט?
"מה שאמא שלי הבינה הוא שהייתי מותשת ושהמוח שלי לא הבין את מה שקורה סביבו. היא הבינה מיד שאני מתרוקנת משארית האנרגיה שלי כשאנשים מבקרים אותי וכשאני צריכה להשלים משימה כלשהי. הבינה שכמות האנרגיה שלי מוגבלת ושאם אבזבז אותה על ניסיונות להיות חברותית לא תישאר לי מספיק אנרגיה להחלים. באותו שלב היה חשוב מאוד שאשתמש בשארית כוחותיי להחלים במקום להיות נחמדה לכל המבקרים, וזה בדיוק מה שהיא אפשרה לי לעשות".
שמונה שנים לאחר האירוע המוחי - והודות לניתוח ראש לשאיבת עודפי הדם מהמוח שהותיר צלקת באורך 22 סנטימטר בצדה הימני של הקרקפת - השלימה טיילור את תהליך השיקום. היא שבה ללמד ברמת בקיאות ותפקוד זהה לזו שהייתה לה לפני השבץ. את הכרונולוגיה של ההחלמה היא מתארת בספר באמצעות רשימת מכולת שיכולה לספק הצצה נדירה לאופי פעילות המכניזם האנושי:
שלוש שנים לקח לה ללמוד לשחק סוליטר. ארבע שנים של צעידה יומיומית בת חמישה קילומטרים נדרשו עד שלמדה ללכת באופן עצמאי. ארבע שנים עברו עד שיכלה לבצע פעולות חיבור. חמש שנים עד שיכלה לבצע פעולות חילוק. שש שנים בטרם יכלה לדלג על פני שתי מדרגות במכה. והכי חשוב: נדרשו לה שמונה שנים עד שחדלה לראות את עצמה כנוזל והחלה לתפוס את עצמה כמוצק - תיאור מטאפורי לכאורה, שמסמל את סוף תהליך השיקום.
עד כמה העובדה שהיית מדענית מוח סייעה לתהליך השיקום שלך?
"אני חושבת שהיה לי יתרון, מאחר שהוכשרתי לחשוב ביולוגית. הייתי מדענית של התא, וכל מה שחשבתי עליו בנוגע לפעילות הגוף והמוח שלי נגע לבריאות ולתקינות התאים שבגופי. אם לא יכולתי להזיז את יד ימין זה לא היה בגלל שהייתה לי בעיה ביד ימין אלא בעקבות בעיה בתאי המוח שלי שהיו אחראים לתנועת אותה יד. ובגלל שהייתי מדענית, השיקום שלי נגע בתאי המוח ולא בי כאדם או כאישה.
"הדבר החשוב מכל שהוא שאני מאמינה ביכולת של המוח שלנו לשקם את עצמו. מהרגע הראשון לא הגדרתי את תהליך השיקום כניסיון שלי לחזור ולהיות בדיוק אותו אדם שהייתי קודם לכן, לקבל בחזרה את כל אותן מחשבות ויכולות פיזיות שאיבדתי. במקום זה האמנתי ביכולת של המוח שלי לשפר את רמת החיים שלי ולהגיע לעוד ועוד רמות תחכום של קשר עם הסביבה".
מה ההבדלים הגדולים בין תפקוד המוח שלך לפני השבץ ואחריו?
"המטרה שלי כעת היא להשלים את התפקוד של החלק הימני של המוח. החלק הימני שלי בוחן את התמונה הגדולה בנוגע אליי ולכל מה שסובב אותי, כשהוא רגיש לאנרגיות של כל דבר, החל משפת הגוף, דרך הבעות הפנים ועד טון הדיבור. הוא קשור למודעות של הגוף שלי ובוחן את כל השדרים הללו שמקיפים אותי. חלק מהיכולת שלי ליצור שפה בעבר הייתה קשורה ליכולת שלי לומר, אני אדם פרטי, אני אדם שונה ממך. כשהחלק הזה בצד השמאלי של המוח שלי נפגע השתחררתי מהתפיסה של 'אני' ועברתי לתפיסה חדשה של 'כולנו אחד'.
"לפני השבץ הייתי מכוונת לפי התפיסה של 'אני', כל מה שעשיתי היה למעני ובהתאם לאיך ששפטתי את עצמי ביחס לכל מה שמסביבי. רציתי לטפס לצמרת, להיות תחרותית, לרדוף אחרי הכסף, ובכלל, היה לי שיפוט ביקורתי של כל מה שנכון או לא בהתאם לתפיסת הצד השמאלי של המוח. הייתי מחפשת תמיד את המפריד ולא את המאחד. כך שעל אף שהצלחתי לשקם את פעילות התאים של המוח השמאלי שלי, הם כבר לא דומיננטיים יותר באישיותי ולא מכתיבים באותה מידה את המטרות שלי בעולם.
"כעת אני באה ממקום של חמלה, אנחנו אנרגיה אחת וכולנו חולקים אחד עם השני חוויות אנרגטיות משותפות. אין למעשה הפרדה אמיתית בין האנרגיה שיוצרת אותך לזו שלי, מלבד להגדרות ולשיפוט של הצד השמאלי של המוח שלנו. עכשיו אני באה לעולם עם רגישות לתמונה הגדולה, מודאגת יותר מהיחסים ארוכי הטווח שאנחנו מנהלים כבני אדם עם כדור הארץ. אני אולי נראית והולכת באותו אופן כבעבר, אבל אני אדם שונה לחלוטין".
איך זה משתלב עם האמירה שמופיעה בתחילת הספר שאת חוגגת כל יום שלך על האדמה?
"אני אסירת תודה לכל בוקר שבו התאים שלי מתעוררים. יש קבוצת תאים קטנה שאחראית לכך שאני מצליחה לקום, ואני מודה להם. כל לילה לפני שאני הולכת לישון אני שמה יד אחת על השנייה - הצד השמאלי והימני של המוח אוחזים ידיים - ואומרת 'תודה בנות, תודה על יום נפלא נוסף (אני מכנה את התאים שלי 'בנות'). ואז אני מבקשת מהתאים שלי, 'בבקשה תביאו לי בריאות' כדי שהם יידעו מה אני מצפה מהם לעשות בשמונה השעות הקרובות. אני מאמינה שיש לנו היכולת לכוון את התאים שלנו באופן ישיר על ידי מרכז השפה של החלק השמאלי שלנו. אנחנו שילוב מדהים של תאים, ולי הייתה הזדמנות נדירה להיווכח בכך. אני חוגגת כל רגע שאני בחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם