ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

מרחב סטרילי: יצאתי להודו, תיכף אשוב

אני בהודו, בעצם, בפונה, רגע, אולי טסתי בכלל לגרמניה? יעל צבעוני בממלכתו המתוקתקת של אושו

רגע לפני. יש לי מוצ'ילה. רצינית. כמו של פעם. סגרתי אותה ממש גרוע. כלומר, היא בלשון המעטה לא ישרה, כמו שאני זוכרת שהיא אמורה להיות ואני תוהה מי בכלל הולך לקחת אותה על הגב. היא כבדה למדיי ולא לקחתי יותר מדיי דברים. באמת. 

ופתאום אני מתגעגעת להכול. לבית שלי, לבובות העץ על המדף, לחברים, לדמעות של אחותי. גם לפני הנסיעה הממושכת לדרום אמריקה זכרתי את הדמעות שלה. ועכשיו, סך הכול חודש, אז מה העניין?
את תחזרי, אני מעודדת את עצמי. את תחזרי לכאן, הכול יחכה לך.

אבל איך שאמרתי את זה ידעתי שזה גם לא נכון. לכל המקומות האלה תחזור מישהי אחרת. יקראו לה יעל, היא תיראה די דומה לי, אבל אני של עכשיו לא תהיה. נכון שזה נכון תמיד, אבל עכשיו אני מרגישה את זה אמיתי.

כבר יומיים שהאוכל בקושי רוצה להיכנס לי לתוך הגוף ואני מודה לו כשהוא מסכים להתעכל. אהבה ענקית מקיפה אותי כבר כמה ימים ואני יודעת שבחרתי להמשיך במסע לבד. לעזוב את המוכר. לנסוע אפילו בלי הלונלי פלנט שבאופן מפתיע התגלה כעוגן, אבל עוגן כבד. איזה מין שם מצאו למדריך טיולים? טוב שאני משאירה אותו בבית.

קצת כמו רגע לפני שעולים על רכבת ההרים. למטה מחכים לזה ואז מגיע הרגע ואני שואלת את עצמי – מי באמת עולה על הרכבת? זה באמת קורה? עכשיו? אז רגע לפני שאני עולה על רכבת הרים הודית (עכשיו זה באמת נשמע מאיים), אני בוכה ונפרדת. אחר כך בטח יהיה נהדר, אחר כך יהיה מה שיהיה. ועכשיו רק נשאר בעצם לקחת אותי לשם. עכשיו זה העכשיו.

זוכרים שכתבתי שאתחיל את המסע הנוכחי בארנצ'ולה? אז זהו, בחופש כמו בחופש, אפשר לשנות יעדים והנה אני בפונה, מודדת גלימות בבורדו ולבן וגם עברתי בדיקת איידס. דקרו אותי באצבע כמו את היפהפייה הנרדמת ויצא דם. אבל לא נרדמתי. פשוט הגעתי לאשרם של אושו.

יש ריח של הודו. אפילו החדר היקר הזה לא יכול להעלים אותו. אבל נהג המונית נסע כל כך לאט שהבנתי שאני בהודו קצת אחרת. זה לא היה מטורף,

זה לא היה מפחיד, זה אפילו לא היה הזוי, זה היה די נורמלי. וגם דנה, החברה שמייד מצאתי פה, מקסימה וטבעית לי בצורה הגיונית.

אספתי עשר שעות שינה בשלושה ימים ושלושה לילות, אבל מחר בתשע בבוקר אני מתייצבת לתדריך ועם גרמנים לא מתעסקים. מחר אבדוק מה קורה כשנכנסים לגלימה. טוב, לא בדיוק גלימה. עשיתי שופינג בחנות הבגדים של האשרם וגיליתי כמה שמלות סקסיות להפליא. הודו? נו באמת.

יוסי, גבר בן שישים שלפי דבריו החליט 'לעשות צעד' ולהגיע לפה, אמר שמהטירונות לא היה לו דבר כזה. כל אתמול הוא היה במשבר. הבוקר הקפיצו אותו בדיינמיק מקוצר ועוד. ובכל זאת, בתוך הריקודים הוא אמר - חבר'ה, אני מתחיל ליהנות.

הפעם האחרונה שבה התפעלתי מכזאת גאונות הייתה באיקאה. הילכתי שם, מופתעת מכך שהאנשים פשוט חשבו על הכול. אבל הכול. והבוקר בשמלה אדומה, אחרי שעות של הסברים והתנסויות באושו מדיטיישן ריזורט, אני חושבת שוב, יש כאן גאונות. המקום הזה מתוקתק, מאורגן, מוקפד, מסודר ועוד מילים שלא נבראו. אני לומדת את חוקי העולם הזה ונפעמת.

זה מתחיל מבדיקת איידס כשנכנסים. אם משתעלים או מתעטשים, אנחנו מתבקשים לא להיכנס למתחם המדיטציה אלא לחוות את אותו הדבר בחוץ. עדיף לעשות את זה לבד, כלומר, לצאת לבד, כדי שלא ייגשו אלינו. גם מוטב להתקלח לפני שעוברים לשמלת הערב הלבנה.

כשחילקו לי את כיסוי העיניים לפני מדיטציית הדיינמיק תהיתי ישר – האם עוד אנשים השתמשו בזה? ובסיום עברה מישהי ואספה את הכיסויים עם סלסלה מכוסה שקית – לכביסה כמובן. המקום סטרילי. ובתור מי שאפילו כאן לא נותנת לדנה להיכנס לחדר עם נעליים אני יודעת לזהות - האנשים חשבו על הכול. ואני לא מדברת רק על ניקיון.

גרמנים. הם אלה שמנהלים את המקום הזה ותסלחו לי, אבל כל הבוקר אני חושבת על השואה. על עניין הניקיון, על ההפרדה הזאת. מי בפנים ומי בחוץ. אני חושבת את זה בלי לשפוט אף אחד, כי גם אני אוהבת את זה. אנחנו בהודו, הניקיון חשוב גם בשבילי. זה טוב לבודד קצת ריחות וחיידקים. עד שמצאתי חדר שלא היה בו ריח... עד שמצאתי מקום נעים להניח בו את עצמי. ובכל זאת, לא כל אחד יכול להיכנס. זה לא עניין של אף ארוך או קצר, אבל זה בטח עניין של כסף.

כבר למדתי משהו חדש. יש אינדיאן טיים ויש ג'רמן טיים. כשבבוקר יצאתי משדה התעופה ואמרו לי לחכות כמה דקות, זה היה אינדיאן טיים. כשהוא אמר לי לשבת ואמרתי: זה בסדר, אני אעמוד, אבל הוא התעקש, הבנתי שזה באמת אינדיאן טיים. הוא אמר עשר דקות ואחר כך עוד חמש ואחר כך עוד שתיים. טו מיניטס אינדיאן טיים? שאלתי אותו. יס, אינדיאן טיים, הוא אמר וחייך. איזה כיף, חשבתי, אני בהודו. לקחתי נשימה ובכלל לא הפריע לי כמה זמן אמשיך לחכות.

וכאן באשרם השעונים אורבים בכל פינה. השכן שלי סיפר שאיחר בשלושים שניות למדיטציית הערב ולא נתנו לו להיכנס. כשאמרו לנו לחזור מההפסקה בעוד רבע שעה הדגיש המדריך – ג'רמן טיים, נוט אידיאן טיים. נראה לי שאני דווקא אוהבת את האינדיאן טיים, אבל נוח לי בתוך הג'רמן טיים, בתוך האי המבודד הזה - אושו מדיטישן ריזורט.

שם, מחוץ למרחב הסטרילי, יש כאלה שמבקשים כסף, שיושבים ברחובות. שם בחוץ יש מחלות, יש לכלוך, פיח, פרות. נו, הודו. ופה בפנים צריך להעביר כרטיס מגנטי שבו משתקפת התמונה שלי. בשביל להיכנס לאודיטוריום עוברים סקירה חשמלית. לכאן יקר להיכנס, כאן יקר לשהות, יש כאן ממלכה מבודדת.

עוד בקושי נכנסתי לממלכה וכבר אני מרגישה בבית. יש פה שמחה, ריקודים, ניקיון, אבל יש פה מעט מאד הודו. יש פה מרחב סטרילי, יש פה ניקיון חיצוני שמאפשר שקט וכניסה פנימה. ניקיון, סדר, יופי -  ברור לי שאותם הדברים בדיוק יכולים להוביל לגן עדן ויכולים להוביל לגיהנום. זה כוח עצום, השאלה מי עומד מאחוריו, השאלה מה מפעיל אותו, השאלה אם זה בא מהלב.

ישבתי הבוקר בתדריך הפתיחה, אחרי שרקדתי בכל מיני שפות. ישבתי שם וחשתי את הלב פתוח ונרטבו לי העיניים.  אושו מדיטיישן ריזורט, היר איי קם.
יעל צבעוני www.mi-la.co.il

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...