הילסומניה: תופעת אתי הילסום, הגורו מאושוויץ
היא כתבה ביומנה על ארוטיקה ועל מיסטיקה ותיעדה ביומנה תהליך רוחני עמוק שעברה עד שנרצחה באושוויץ. רק ב-1981 הוא יצא לאור ומאז אתי הילסום צוברת מעמד של גורו
ומה שמפליא הוא שהילסום באמת צחקה. היא ניסתה להסביר לנאצי שזאת ההבעה הטבעית שלה (שקר) אך איש הגסטפו הצעיר צעק: "תסתלקי מכאן", והיא הבינה שעוד יהיו לו תוכניות לגביה. הוא נראה לה רדוף, מעונה וראוי לרחמים יותר מאלה שעליהם צעק. כשחזרה הביתה, דירה שכורה שאותה חלקה עם אנשים נוספים, הסבירה ביומן שלה מה גרם לה להרגיש נינוחה. הסיבה, שעוד מעט תתגלה כאן, היא אחד הטקסטים הרדיקליים ביותר שכתבו אנשים בתוך תקופה חשוכה, עם גזרות משפילות וגימוד הדרגתי עד השמדה.
למה צחקה הילסום? רגע. יש להקדים כמה מילים על היומן לפני הציטוט המפתיע מתוכו. בעוד שיומנה של אנה פרנק, שנכנסה למחבוא מאחורי ארון ספרים, באותה עיר, כשהילסום כבר הייתה קרובה לנסיעה למחנה המעבר, יצא לאור מיד אחרי המלחמה, יומנה של הילסום (וכמה מכתבים), חיכה עד 1981. הילסום הפקידה אותו בידי חברה שהעבירה אותו לסופר קלאס סמליק, אך הוא לא הצליח לשכנע אף הוצאה לאור להתעסק בטקסט אופוזיציוני. טקסט שמתעד חיים סוערים, רגשית וארוטית, ותפיסת עולם שמסרבת לשנוא את מי שעומד להשמיד אותה, אלא דווקא לתהות על דמותו שהתעוותה ועל התגלות אפשרית של רוע אנושי בכל אדם.
הילסום מתארת שתי מערכות יחסים: אחת עם המטפל שלה, ג'וליוס ספיר, תלמיד של קרל יונג, שהיה למאהב וחבר קרוב תוך כדי טיפול. והשנייה, סליחה, עם אלוהים שאינו מזוהה עם יהדות או נצרות, אלוהים שהוא תחושת אחדות עם העולם ובני האדם. ארוטיקה, מיסטיקה ותפיסה נאורה שאינה שוקעת בשנאה או בקורבניות - זה היה יותר ממה שהמו"לים היו מסוגלים לספוג.
אנה פרנק למבוגרים בלבד? כמעט חילול קודש. עד שנת 1981, שבה הצליח בנו של הסופר קלאס סמליק, ששמו זהה לזה של אביו, והעומד כיום בראש מכון מחקר על שמה באוניברסיטת גנט בבלגיה, להביא ליציאת היומנים לאור. ילדי הפרחים, הפמיניזם, הניכור החברתי, החילוניות הקפיטליסטית החזירית, הנפילה של האידיאולוגיות הגדולות, החלל ללא אמונה, הכשירו כמיהה לדמויות כמו הילסום.
הספר תורגם לצרפתית, לאיטלקית, להולנדית, לבלגית ולאנגלית. הוא נמכר במאות אלפי עותקים ונחקר בארצות שבהן תורגם. כל מי ששוחחתי איתו על הילסום מסרב לקשור את התחייה שלה עם רוחות הניו אייג'.
וכך כתבה הילסום ביומנה כשחזרה מהמפגש עם איש הגסטפו: "וזאת החשיבות ההיסטורית של מה שקרה הבוקר הזה - לא שאיזה נער גסטפו אומלל צעק עליי, אלא שבכנות לא התרעמתי עליו, להפך, ריחמתי עליו ממש. הייתי רוצה לשאול אותו: 'הייתה לך ילדות קשה כל כך, או שהחברה שלך בגדה בך... ברצון הייתי מתחילה איתו מיד בטיפול פסיכולוגי בידיעה שהחבר'ה האלה מסוכנים מאוד ברגע שנותנים להם יד חופשית. האשמה היא בשיטה שמשתמשת באנשים כאלה. ואם מדובר על חיסול, אז צריך לחסל את הרע שבאדם, לא את האדם עצמו... מה שמפחיד הוא ששיטות כאלה יכולות לצאת מכוח שליטתו של האדם ולשלוט בו בכוח שטני, במעצבי השיטה ובקורבנותיה כאחת".
מה שהילסום אומרת, והיא אומרת את זה כמה פעמים ביומן, הוא שהרע שבאדם יכול לנדוד לכל אדם ולכל קבוצה. תובנה שכלתנית כזאת בתנאים כאלה מפתיעה, ובזכותה מתוארת הילסום באתר של מכון המחקר על שמה כאנדרטה של מחאה רוחנית נגד רדיפות ושנאה.
המסע שלי בעקבות אתי הילסום (קראו את "השמים בתוכי", הוצאת כתר), מתחיל בהצגה של ברוך ברנר: "הנערה שלא ידעה לכרוע ברך" בתיאטרון תמונע. ברנר, חניך ישיבת מקור חיים בירושלים, הוסמך לרבנות בישיבת ההסדר, דתי מבית, מלמד בבית המדרש "קולות", למד משחק אצל יז'י גרוטובסקי הגדול בכפר איטלקי נידח במשך שלוש שנים, ואצל ניסן נתיב, שם הוא גם מלמד משחק ומביים. מההצגה יצאתי בערפול של חוסר הבנה עד הסוף, וברנר שיבח אותי על כך, כי אל טקסטים מפוענחים, הוא אומר לי, אינו נמשך.
מברנר ומהצגתו בעלת הצבעוניות הבימתית הסוערת, עדות לכוחות חיים בצל המוות, הגעתי למקומות שקשורים בהילסום ולא היה לי מושג על קיומם.
בירושלים עובדת רחל אטון, שנקראת "מלווה רוחנית", עם חולים סופניים, בהשראת הספר. כי היומנים של הילסום הם עדות להתמודדות עם סבל, מין ירידה למחתרת פנימית מוגנת שבה נמצאים משאבים שלא היו מוכרים לה קודם. הם מביאים אותה, ככל שהיומן מתקדם, לרצות להיות "רטייה על פצעים רבים". היא עושה את זה במידה מסוימת, שעליה אין עדויות מספיקות, במחנה המעבר ווסטרבוק שבו הייתה ממונה מטעם היודנרט על תמיכה סוציאלית ובריאותית בנשברים, ובהכנתם למשלוחים. "יצאנו בשירה", כתבה בפתק שזרקה מהרכבת לאושוויץ, ויש אומרים שדרבנה את הנוסעים אל מותם לפצוח בשירה.
"הוא מרפא אנשים על ידי כך שהוא מלמד אותם לקבל את הסבל", כותבת הילסום על ספיר, המטפל והמורה, והולכת בדרכו, משתכללת והולכת. לא בלי קשיים בתחילת התהליך. ביום של לחץ נורא בראש ותחושה של חיים שנגמרים, שנה לפני הליכתה למחנה המעבר, היא מדרבנת את עצמה: "אסור לי ללכת לאיבוד מתוך מה שקורה סביב. אני צמחתי מתוך התוהו ובוהו הזה ומוטל עליי לעלות למדרגה גבוהה יותר".
וכשהאימה קרַבה עוד יותר, אמסטרדם כבר מלאה בשלטי "הכניסה ליהודים אסורה" ואנשים נעלמים, כותבת הילסום על תחושת טרור. ואולי זאת הסיבה לעניין הרב בהילסום בארץ ובעולם. שהרי מהי תקופתנו אם לא תקופת טרור. לא רק האסלאמי. גם הבין אישי. אנשים מאוימי טרור (גם מפוטרים מגיעים לרחל אטון לטיפול בהשראת הילסום), מפוחדים מהעתיד של כוכב הלכת ובני האדם.
כל מי שקורא את הילסום עוגן על נושא שמעסיק אותו או דחוף לו בתקופת הקריאה. אפשר לקרוא את הספר כמדריך להולכים למות, או כספר הכשרה לאנשים במצבי משבריים, לא צפויים, המעוררים חוסר אונים. המטפלת הירושלמית אמה שם-בה אילון, ציירת משוררת, מגדירה את עצמה כבעלת תפילה, זוללת חיים. "אני לא מציגה את עצמי כאתי פריק, אבל היא אחד המודלים של איך לעשות עבודה רוחנית גם בזמנים קשים. בישראל, חלק מהזהות היא קורבנית וזה לגיטימי להיות קורבן, ואתי מתנערת מהמקום הזה. היום יש בשלות להכיל רליגיוזיות שאינה דת ממוסדת. רעיונותיה של הילסום לא התאימו לזמנה".
שם-בה אילון מפגישה בהשראת הילסום קבוצות של יהודים וגרמנים לסדנה שבה מלבנים שאלות כגון: איך לרפא טראומות של השואה באמצעות התבוננות פנימית, או איך להישאר אדם מאמין אחרי השואה. בעקבות הסדנה התארגן טקס יום שואה של יהודים וגרמנים ובאחרונה צירפו אליו גם פלסטינים.
ככל שהקטסטרופה מתקדמת אליה, הילסום ממשיכה בטיפול אצל ספיר ומדווחת שהנפילות כבר לא עמוקות כל כך: "זהו עצב שכבר טמונה בו תקומה", היא כותבת. "למרות כל הסבל והעוול שנעשה איני יכולה לשנוא", כתבה גם. אך לפעמים יש נסיגות. הילסום כותבת שהיא כורעת תחת הנטל, אבל משלבת ידיים ואומרת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. ובהמשך כותבת בהתרסה: "הסבל אינו מתחת לכבודו של האדם: כלומר אפשר לסבול בכבוד ובאי כבוד.
כלומר: רוב האנשים בעולם המערבי אינם בקיאים במלאכת הסבל וממירים אותה באלפי פחדים. פחדים כאלה אינם חיים: פחד, כניעה, מרירות, שנאה, יאוש... עלינו להשלים עם המוות ולראות בו חלק מהחיים. הלא כל יום שעובר עלינו הוא מסכת חיים שלמה, והאם זה משנה בעצם אם נחיה כמה ימים יותר או פחות?" (טקסטים מהסוג הזה מזכירים את האקזיסטנציאליזם של מרטין היידגר האנטישמי, אבל למה לי להסתבך. וכמעט מיותר לציין את הפסיכולוג ויקטור פרנקל שניסח את מסקנותיו אחרי המלחמה).
היומנים של הילסום הם עדות להבשלה או לטרנספורמציה. בתחילת היומנים אנחנו פוגשים אישה צעירה שמרגישה זקנה ובשלה למות בגלל דיכאון ותחושה של התנסות אינטנסיבית, בין השאר במין. היא אכלנית, שוקעת בתהומות ובתחושה של סלידה עצמית, לוקחת כמויות גדולות של אספירין נגד כאבי ראש. הילסום היא בתם של אב ממוצא הולנדי, מומחה לשפות קלאסיות ודיקן אוניברסיטה. אמה הייתה ממוצא רוסי והעבירה לה את השפה וגם את האהבה לספרות רוסית.
הילסום מסיימת לימודי משפטים ושפות סלביות, וכנראה גם לומדת פסיכולוגיה. היא שייכת לחוג של צעירים אנטי פשיסטים, אבל לא אקטיביסטים, כלומר, מדברים הרבה, בזים לבורגנות של הוריהם ומסתפקים במועט. אין גינדורים ואין מטעמים. ערבים מוזיקליים, קריאת גיתה, דוסטויבסקי, ויכוחים על אופי העם הגרמני. מתחת לחלון עוברים מצעדים צבאיים באמסטרדם הכבושה.
חבריה של הילסום לוקחים אותה באחד הערבים להיות "מודל" לכירופסיכולוג כריזמטי בשם ג'וליוס ספיר. מטפל שמאבחן באמצעות כף היד ומשתמש בטיפול בעקרונות של קרל יונג, שאצלו עבר אנליזה בציריך. ספיר, המכונה ס' ביומנים, עושה עליה רושם עצום באישיותו המאגית, בשפתיו החושניות, בגופו המזכיר שור ובשיניו התותבות. כלומר, האחרונות לא מרשימות, אבל גם לא מבהילות.
ספיר היה סוחר כשהגיע אל יונג, שלא מימש את חלומו להיות זמר, בגלל בעיית שמיעה קלה. יונג התרשם ממנו, לימד אותו, וייעץ לו לפתוח קליניקה. כמו יהודים גרמנים אחרים היגר ספיר מגרמניה להולנד והפך לידוען בחברה המשכילה. הילסום מחליטה ללכת אליו לטיפול ובעצתו מתחילה לכתוב יומן. היא נוסעת אליו באופניים, לבושה שמלת צמר שמתחתיה נחבאים מכנסי התעמלות. התאבקות היא חלק מהטיפול, שכן ספיר מדבר על קשר בין גוף מחושל ונפש. הם מתאבקים, מתנשמים, ויום אחד עושים סקס. לספיר יש ארוסה בלונדון וגם לה יש מאהב. אבל הקשר הופך למרכז חייה. שניהם מנסים לווסת אותו, ממין לידידות, אבל התשוקה חזקה. היא הופכת לתלמידה ולעוזרת אישית, הם חושבים ביחד.
בתחילת היומן הילסום כמעט משועשעת מעבודת אלוהים של ספיר הנוהג להתפלל בכריעת ברך וכותבת: "קשה מאוד לשמור על יחסים טובים עם אלוהים ועם שיפולי הבטן כאחד". אבל היא מאמצת את אלוהים של ספיר ככל שהזמנים הופכים קשים מנשוא: "אני מקיפה עצמי בתפילה כמו בקיר מגן אפל... בעזרת כוח הריכוז אני בונה סביבי קירות גבוהים. ואני בהחלט יכולה לתאר לעצמי שיבואו ימים בהם אכרע על ברכיי ימים שלמים עד שאחוש סופסוף את הקירות מתרוממים סביבי ומגינים עליי שלא אתפרק ואלך לאיבוד וארד לטמיון".
מושג האלוהים של הילסום סבוך מכדי להניח אותו על דף עיתון. הנה ציטוט, בכל זאת: "אני מתארת לי שיש אנשים שמתפללים כשעיניהם נשואות לשמים. הם מחפשים את אלוהים מחוץ לעצמם. יש גם מי שמרכינים את ראשם ומסתירים אותו בידיהם. אני חושבת שהם מחפשים את אלוהים בתוך עצמם".
פרשה עלומה מעט ומעוררת מחשבות היא הצטרפותה של הילסום למחלקת התרבות במועצת היהודים. הילסום מספרת שחברים השפיעו עליה (יש סברה שהיה זה אחד משני אחיה. אגב, כל המשפחה הושמדה באושוויץ) לנסות להינצל כך. הם ראו בה משאב חשוב שאסור שיילך לאיבוד. הילסום מדווחת על תחושת גועל ממה שמתרחש שם, ומעצם הרעיון שחייה יינצלו ולא חיי אחר, וכעבור שבועיים עוברת כשליחת היודנראט למחנה וסטרבורק, למחלקה הסוציאלית, לנסות לתרום משהו להולכים למות. היא קיבלה אישור לחזור לאמסטרדם מפעם לפעם, ובאחת הפעמים, מספר המיתוס, ניסו מעריציה לחטוף אותה. אבל היא רק רצתה לחזור למחנה. על פעולתה במחנה, היא מתבוננת לפעמים בביקורת: "ברור שלעולם לא תהיה כפרה לכך שמקצת היהודים מסייעים להסדרת המשלוח של רובם. ההיסטוריה תחרוץ משפט בבוא היום".
הילסום משאירה עדויות חזותיות קשות על הנעשה במחנה המעבר על אף שהיא מציינת שלא תיכנס לנושא המצב התברואתי כדי לא לזעזע. האסמים פרוצים לכל רוח, אנשים שוכבים, אוכלים ומתים על מיטות בנות שלוש קומות. מחנה שנועד ל-1500 אנשים מכיל עשרות אלפים. מתארת קשישים ונכים בעליבותם. אנשים שמשלים את עצמם שקיבלו צריף עילית. כפעילה, היא מפנה יולדת מאלונקה שמובילה אותה לרכבת המשא, מלבישה ילדים ומציידת אותם לקראת המסע לאושוויץ. "אני עומדת להלביש תינוקות ולומר דברי הרגעה לאמהות. ולזה אני קוראת לעזור", היא כותבת באירוניה.
שתי נשים מתמודדות בימים אלה עם יומני הילסום לקראת מחזה. רעיה גינזר (מי שדרבנה את ההוצאה יחד עם אהובה אור-כרמלי להוציא את הספר במהדורה מחודשת), כתבה לי מייל מיואש משהו על כך שהמחזה תקוע. הרעיון הוא לכתוב מחזה שהצגתו תיארך חמש שעות. "מדובר במחזה בינלאומי, בשפה האנגלית, שייכתב על ידי השחקן האנגלי והבמאי ריצ'רד פני, ועל ידי. היה לי חשוב להגיע לעולם במחזה שנכתב על ידי יהודייה-ישראלית, דור שני לשואה, ונוצרי. הייתי רוצה להעלות את ריפוי טראומת השואה מדרגה נוספת".
השחקנית שלי גורל (ממשפחת תיאטרון החדר, משחקת ב"נו אקסיט" על פי סארטר) יוצרת בימים אלה מחזה יחיד עם אלמנטים של תיאטרון הבוטו היפני. הכתיבה בהתהוות וגורל מעדיפה לא לפרט, אבל נדמה לי שמדובר בהכלאה מרתקת בין עמדה פוליטית לחוויה מיסטית שגורל מאמינה בה.
"אני ניגשת להצגה מתוך תחושת דחיפות, שליחות, אהבה. העקרונות הרוחניים של אתי הילסום, שאליהם הגיעה בדרך מהפכנית בתקופה חשוכה, הם אלטרנטיבה אמיתית לימי בדידות וניכור אלה, כי בבסיסם יש אהבה ואור. ואלה לא סיסמאות חלולות, אלא דרך שהביאה אותה לפעולה. היא לא נפלה לגזענות, היא ביקרה את דרכי ההתמודדות של היהודים והמועצה היהודית, ואת האנשים שדוחפים זה את זה למוות, את המלחמות הפנימיות, את ניצול המעמד החברתי לשם הישרדות. השנאה והפחד ששיבשו את דעתם של אחרים. אבל היה בה רצון לגדול ולהיות למענם. היא לקחה אחריות. היא מודל לרוחניות שאיתה אני יכולה להזדהות כי היא אינה רק דיבורים. היא יכלה לחמוק מן המחנה, אבל הלכה כדי להביא אהבה ולחפש אלוהים בכל אדם ולהעניק מכוחותיה.
בתקופה הזאת, כשהכוכב שלנו מראה סימני קריסה, נשק, אקולוגיה, דיכוי זכויות אדם, צריך לנסות אמת אחרת. הילסום עשתה לעצמה ריפוי מטראומה. בישראל ממשיך זיכרון השואה לזרוע פחד, לפמפם גזענות ולשלוח לוחמים למלחמה שכבר אינה מלחמת הישרדות. הפכנו מקורבן למקרבן, על אף שאיני משווה את צה"ל לנאצים, כמובן. אתי שימרה התבוננות בהירה וביקורת על משטר שמטפח את הרע שבאדם, אבל באותו זמן היא הכילה סליחה. היא מימשה את התכונות הנאצלות של האדם בתנאים כמעט בלתי אפשריים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם