ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

שבט הגינה: המניעים הנסתרים מאחורי הגינה הקהילתית בפלורנטין

יום אחד ישבתי על ספסל הצמיגים והבטון שהקמנו, ממיינת זרעים של ברוקולי. הסתכלתי סביבי והבנתי שאני רואה את השבט שלי. כמו פעם, לפני מיליון שנה. חגית ארליך מגוללת את תולדות הגינה השכונתית

לפני שלוש שנים נתקלתי בכתבה שסיפרה על גינה קהילתית בירושלים. עדיין לא ידעתי מה זה בכלל אומר, "גינה קהילתית", אבל הדליקה אותי המחשבה על השילוב בין קהילה לבין עבודת גינה. בדיעבד אני יודעת שהמניעים והעניין שלי היו אנוכיים: רציתי ללמוד יותר על הטבע, וידעתי שבתמורה אוכל  להביא את הידע הקהילתי שלי.

אני מניחה שהעובדה שגדלתי בירושלים, סופגת הרבה מחוויית הצ'כונה, גרמה לי להרגיש מאוד בבית בפלורנטין, השכונה התל אביבית שאני מתגוררת בה בחמש השנים האחרונות. אז יצאתי לחפש לי שם גינה כזאת, מהסוג שקראתי עליו במגזין.

זה לא היה פשוט. שמועות סיפרו שפעם כבר היתה בשכונה גינה קהילתית, אבל הן גרסו שהמדריך שהחזיק אותה התייאש עקב ונדליזם ופגיעה בגינה. בעזרת תחקיר קל הגעתי אליו, והוא הפנה אותי למישהו אחר שבמקרה פנו אליו שניים נוספים באותו שבוע ושאלו גם הם על הגינה. ככה התחלנו: שלושה צעירים עומדים על מקלט מבטון המשקיף אל שטח מלבני לא גדול במיוחד, מתכננים את מימוש החזון.

אני הגעתי עם אפס ידע בגינון, אבל עם המון רצון ללמוד ולעבוד. האחרים הגיעו עם הסיבות שלהם. מה שחשוב זה שלאט לאט התווספו מסביבנו עוד ועוד, שכמונו הסתקרנו מענייני האקולוגיה והגינון העירוני. קצת מצחיק להסתכל היום לאחור ולהיזכר איך נראיתי אז לחבריי. הם קראו לי "קצת משוגעת" ואמרו, "נו,עוד פעם תספרי לנו על הפרדת זבל?".

שלוש שנים עברו מאז. הרבה מתנדבים וימי קהילה עברו על הגינה, ואף פעם לא עצרתי לרגע באמת, כדי להקדיש לזה מחשבה. בעצם, מה אני עושה שם, ומה אני מקבלת (ונותנת) מכל המפגשים האלו בגינה? לפני כשבועיים, באחד ממפגשי הגינה, ישבתי על ספסל הצמיגים והבטון שבנינו באחד מימי הקהילה, מחזיקה בידיי את זרעי הברוקולי ומשחררת אותם מהתרמילים אחד אחד. ואז, לרגע הרמתי את עיניי, הסתכלתי מסביבי וראיתי את השבט שלי!

במרחק מה מאיתנו התרוצצו להם הגברים, מתקנים את מתקן הקומפוסט. לצדי, יחד איתי, ישבנו לנו הנשים, משוחחות על ארוחות השישי שנכין כל אחת. מחליפות מתכונים תוך כדי ליקוט הזרעים, ממש כמו פעם, לפני מיליון שנים.

בחיי האישיים והמקצועיים

אני חיה נשים ונשיות. במעגלי הנשים שאני מנחה, אני תמיד מנסה להעביר לכל אישה שאני פוגשת את אווירת השבט הנשי, שהיתה פעם טבעית כל כך והיום, אחרי שנים של ניכור וחיים בתאים משפחתיים מבודדים, לאט לאט חוזרת להיות חלק מחיינו. עכשיו הבחנתי כי כמעט בלי ששמתי לב נוצר לי שבט כזה, ממש מתחת לבית.

זה לא באמת משנה שכל אחד בסופו של יום חוזר אל ביתו בבניין האפור באחת השכונות של תל אביב. הגינה, הירוק, הטבע וטבע האדם מאחדים בינינו. תמיד ידעתי שעם כל אהבתי לחיי קהילה, בסופו של יום אני רוצה לחזור לבית שלי, לפינה שלי, ולהיות זו שקובעת את המינון והגבולות הקהילתיים שלי. חוץ מהברוקולי והגזר בעונתם, גינה קהילתית מעניקה לי את האפשרות הזאת. כי פתאום אני מרגישה חלק מקהילה.

אני מאמינה שהצורך הזה, בשבטיות, ממשיך לחיות בכל אחד מאיתנו. הרי איך שלא נסתכל על זה, הגֵנים שלנו נושאים זיכרון ישן מאוד מאותו שבט של פעם, שחי וקיים לו גם היום. גם כבני אדם אוניברסליים, גם כיהודים שהחלו את דרכם כעם של עובדי אדמה שחי חיי קהילה שבטיים הומי אדם.

חגית ארליך מנחת מעגלי נשים, דולה - תומכת ומלווה הריון ולידה, מטפלת ברפואה הודית (איורוודה). לאתר הבית. מידע על מיקום גינות קהילתיות נוספות בארץ אפשר למצוא כאן. בגינת פלורנטין נפגשים מדי יום שישי בסביבות 15:30 עד השקיעה. לדף הגינה הקהילתית בפייסבוק.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...