ההארה תמיד אנונימית: ג'ון דו משיב לשאלות הגולשים
השבוע מתפלמס הגורו הווירטואלי עם טוקבקיסטים בסוגיית האמת ושברה, ואגב כך חושף אחדות מזהויותיו הבדויות ואת סלידתו המנומקת מתעתועי העולם האקדמי
התחייבות היא מחשבה. זוהי המחשבה "את הדבר הזה אני חייב לעשות". ליתר דיוק, זוהי האמונה במחשבה "את הדבר הזה אני חייב לעשות". ומכיוון שמואר אינו חי לאורן של מחשבות והוא גם לא מאמין בהן, אין לו שום התחייבויות הנובעות מהיותו מואר.
כמובן, למואר יש התחייבויות רגילות כמו לעשות טסט לאוטו, לקחת את הילדים מהגן ולצפור באדיבות לנהגת שלא מתחילה לנסוע כשהרמזור מתחלף לירוק. אבל התחייבויות אלה אינן נובעות מהיותו מואר, אלא מהיותו אדם.
ולסיום, מואר יכול לבחור לעצמו התחייבויות שונות, הנובעות מהכרתו כי הוא אחד עם הכול, או מהחמלה שעולה בו כלפי העולם. הוא יכול לבחור להפוך למורה רוחני, או לשאת אישה ולהוליד ילדים, או לכתוב ספר, או להפוך למנהיג פוליטי שיוביל שינוי במיינד הקולקטיבי של האנושות. אבל גם התחייבויות אלה לא נובעות מהיותו מואר, אלא מהחלטתו.
שאלה קטנה: מדוע כתבת בטור האחרון שלך ''למי שרוצה לא להרגיש כאב - אני ממליץ על קריירה אקדמאית?" סתם מעניין אותי לדעת... (קשת)
הדרך הקלה ביותר לחיות מבלי לחיות, היא לחיות את כל חייך בתוך ראשך. למלא את ראשך ברעיונות, מחשבות או ידע, ולבלות את ימיך שם בפנים, בין קובץ מילים אחד לקובץ מילים שני, בין רעיון ישן לרעיון חדש, בין אסכולה כזו לאסכולה אחרת. וכך, לעולם לא לגעת בעצמך ולעולם לא לגעת בעולם, אלא רק לצפות בו ובעצמך מרחוק, דרך מסך המחשבות, השמות והמושגים.
קריירה אקדמית יכולה להיות אפשרות מצוינת עבור אנשים שאינם רוצים לגעת בעומק נפשם ובכאב הממתין להם שם. היא אחד הפתרונות
למה אתה לא נחשף בשמך האמיתי? כאשר דנים בנושא כמו ''אמת'' ישנם חוקי משחק בסיסיים, ואחד מהם הוא לומר את האמת. מן הראוי שתייצג את האמת נאמנה, ותיתן את אחת האמיתות היחסיות הראשונות של האדם - שם. מסיכה של אנונימיות מעידה ברוב המקרים על קונפליקט בין האמת שלך לבין הדרך שבה אתה מציג את עצמך. במילים אחרות, אגו. (בועז, טוקבקיסט)
ובכן, האמת היא שאני חי בחברה דתית מאד, ואם איחשף כמי שכותב כאן, ילדיי הקטנים וגם אשתי ייפגעו מזה מאד, ואני חייב להגן עליהם. האמת היא שאני ערבי, ובמקרה קוראים לי אוסאמה בין-לאזן, ואם אפרסם פה את שמי, אף אחד לא יאמין שזה לא שם בדוי. האמת היא שימיי ספורים, ואני רוצה למסור את מילותיי האחרונות לאנושות ולמות בשלווה, בלי שטוקבקיסטים יגידו כל מה שהם חושבים עליי ועל טיב ההארה שלי.
האמת היא שיש הרבה מאד הסברים אפשריים לסיבות להתנהגותו של אדם, גם אם נדמה בעינינו, מנקודת המבט של עולמנו האישי, שיש רק הסבר אפשרי אחד. בקיצור, אני לא נחשף בשמי האמיתי מסיבות שונות שאינן כה משנות, ואני בהחלט לא מצפה שייקחו אותי ברצינות. ובכלל, אני לא כל כך בעד רצינות, ואני מציע שתרפה קצת גם אתה.
אין לי חשק לעשות כלום, ובין השאר גם לא לעבוד. איבדתי כל מוטיבציה שקשורה לחיים הארציים. הערכים האישיים שלי כבר לא עולים בקנה אחד עם שאר החברה. אני רוצה אך ורק להתעורר, ולהקדיש את כל הזמן לכך. איך מתמודדים עם דרישות החיים במצב כזה? אני מדוכדך מהמצב. (ניראב)
תמיד חלמתי לענות למישהו בדיוק כפי שענה הדוקטור הטוב מהמדור "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער של ילדותי. ובכן, מחפש יקר, אתה נורמלי לחלוטין! התופעה שאתה מתאר מוכרת בספרות הרוחנית כשלב התפתחותי שנקרא "הלילה האפל של הנשמה". זהו שלב טבעי ונורמלי למחפש רוחני בגילך, ואין לך סיבה לדאגה.
כאשר אתה נכנס ללילה המדובר, אתה מצטרף לשושלת מכובדת של מחפשים רוחניים לאורך ההיסטוריה - כולם שבוזים, בוהים נכוחה ללא מטרה, אבודים, שקועים בחיים חסרי טעם ובעיקר לא זזים מטר. אגב, אמא תרזה היא ככל הנראה הרוחניקית המחזיקה כרגע בשיא העולם על היותה ב"לילה אפל" שכזה, שארך לא פחות מ-49 שנים. מ-1948 ועד מותה ב-1997, ועוד בכלכתא!
לכן, אל נא תאמר נואש. מי שהולך בדרך אל האמת שבתוכו, עולמו הישן, המוכר, מאבד אט אט את צבעו, ניחוחו וטעמו. אך העולם שאובד הוא רק עולם האשליה, הנוצר על ידי המיינד. הצבעים והריחות המפתים הופכים דהויים, כי ההשתוקקות לעולם והאמונה כי ממנו יבוא האושר התגלו כאשליה. כך מאבד המחפש את עולמו הישן, עולם המשחקים והשקרים של בני האדם, אך אינו יודע עדיין את העולם החדש. "הלילה האפל של הנשמה" הוא הרחם החשוך שבו מתבשל המחפש לפני לידתו מחדש. זהו הלילה הקודר שלפני הפצעת השחר. אז שיהיה לילה טוב.
שאלות לגורו הווירטואלי אפשר לשלוח במייל, או כתגובות, כאן למטה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם