הצללים של אירלנד: טיול ירוק בארץ קשוחה וסגפנית
טיול באירלנד הוא טבילה בתוך 47 גוונים טבעיים של ירוק, הנושק לצוקים אדירים וים סוער. אך מאחורי הנוף הפסטורלי מסתתרת ארץ קתולית קשוחה וסגפנית המתמודדת עם עברה המורכב
מזג האוויר לא תמיד מסביר פנים למטיילים, אבל המטייל המתוסכל יוכל למצוא נחמה פורתא בכך שבזכות הלחות והגשמים הרבים, מופיעים בארץ זו אינספור גוונים של ירוק, וזו הסיבה לכינוייה של אירלנד - 'אי האזמרגד' (Emerald Isle). ירוק, ירוק, ירוק ועוד ירוק. המון גוונים של ירוק. קשה להאמין כמה המצאות אפשר ליצור על הסקאלה שבין כחול לצהוב. האירים, שמאד גאים בטבע של ארצם, מציינים בגאווה שיש בה 47 מינים שונים של ירוק. יש משהו נעים ומרגיע בשפע הירק הזה, במיוחד בקיץ, כשאגן הים התיכון דומה לקלחת רותחת ומבעבעת.
תולדת הירוק הזה הוא בזרם הגולף. המים החמימים יחסית מעלים את הטמפרטורה בצורה משמעותית ומאפשרים חיים נוחים בקו רוחב צפוני. ניתן לומר, בפרפרזה על אמרתו של הרודוטוס, אירלנד היא מתנת הגולף. כבר קולומבוס דיווח ביומנו על הזרמים החזקים שטלטלו את ספינתו ולמעשה היה זה הגולף ומה שפלט על חופי אירלנד, שחיזקו את אמונתו של קולומבוס אודות היבשת הגדולה שנמצאת ממערב לאירופה.
לימים התברר כי היבשת שגילה לא היתה אסיה, אך זה אולי הגרעין לקשר המיוחד בין אירלנד לבין העולם החדש. לימים, במאה ה-19, כאשר מגיפת הכימשון תרקיב את תפוחי האדמה ואלפים ימותו ברעב, רבים מהשורדים ייצאו לשבור שבר בארצות הברית. אזורים שלמים, במיוחד אלסטר בצפון וקלייר (Clare) במערב, כמעט התרוקנו מיושביהם. התקופה הקשה הזאת באה לידי ביטוי לא רק בסיפורים ובשירים, אלא גם במוזיאונים הקְטוּרים ("פתוחים"), בהם מקפידים האירים להעביר את המורשת העגומה לבני הדור החדש.
דומני שאירלנד נוגעת ללב במיוחד כשמרחיקים לכת אל המערב הרחוק שלה. שם, הרחק מהמולת העיר, כשהכביש הצר מגיח מאחד העיקולים אל קו החוף, מתגלה אירלנד כפי שהיתה במשך אלפי שנים: אי גרוּם, בודד, קשוח. גלי האוקיינוס האטלנטי מתדפקים על הצוקים ושולחים לשונות ים כחולות וסוערות פנימה, אל תוך אדמת האי ומרססים את האוויר באלפי טיפות מלוחות. האזור קסום במיוחד בימים ערפיליים, כשהאוויר רווי מים, כאילו תהליך הבריאה עוד טרם הסתיים.
אחת האטרקציות החשובות של אירלנד אם הצוקים הדרמטיים הנופלים אל האוקיינוס במערב. הידועים שבהם הם צוקי מוהר (The Cliffs of Moher) המשתרעים לאורך שמונה קילומטרים וצונחים לתוך האוקיינוס מגובה של כמאתיים מטרים. הצוקים הללו, שצבעם חום אדמדם, מהממים את המטייל כשהוא מביט עליהם מלמעלה, ומכניעים אותו ממש כשהוא מתבונן בהם מלמטה. הצוקים יפים במיוחד בעת השקיעה, כשהם נצבעים בגוונים של אדום-כתום.
אטרקציה חשובה אחרת היא שדות הטרשים האפרפרים של הבורן (Burren), אזור גירני פרוע, שהבלייה חרצה בו אלפי חריצים, חלקם דמויי קוביות שוקולד. האזור המוזר הזה משתרע עד האופק ודומה שאפשר ללכת בו לנצח נצחים. רק במבט שני מתברר כי האזור אינו כה שומם - בסדקים שנחקקו בגיר חיים אלו לצד אלו פרחים אלפיניים ששרדו מעידנים קרים יותר וצמחים ים תיכוניים שנדדו לאזור החמים יחסית. במשך דורות התקיים כאן האדם, על סף רעב, מאחורי גדרות מעוגלות של אבנים, נאחז בפיסות האדמה בציפוריו.
יש בנוף האירי מפגשים של ניגודים. הגבעות העגולות מזה ומצוקי הגיר מזה. עוד לא ברור לי מה מנצח, השלו או הדרמטי; השקט או הסערה. מכול מקום, יש פער בין החזות הרוגעת של האי לבין היסטוריה הפרועה והמסוכסכת שלו. ראשית כל, ההתמודדות של הדייגים עם איתני הטבע, הפלישות הויקינגיות האלימות ואחר כך המאבקים ארוכי השנים עם האנגלים. אלו מבחינתם יישבו את האי השומם ולגזילת האדמות הם קוראים "נטיעות", משל היה האי שממה לפניהם. ההתנגשות הזו, שיש לה היבטים גם היבטים לאומיים ורגשיים, הולידה התפרצות איבה ששיאה ברבע הראשון של המאה העשרים וסופה כנראה שטרם הגיע, למרות הסכמי השלום שנחתמו באחרונה בצפון המיוסר והמסוכסך.
אירלנד היא קודם כול מדינה קתולית, ואחת המדינות הראשונות שקיבלו את הדת החדשה. סנט פטריק, המיסיונר שהפיץ את הנצרות, נחשב לגיבור לאומי ויום מותו ב-13 במארס הוא סיבה למסיבה ברחבי המדינה, כמו כפאבים האיריים בעולם כולו. הארץ הנידחת הזאת היתה יעד למיסיונרים ובמקום זה התפתחה בימי הביניים תרבות מיוחדת של נזירים ששקדו על העתקת כתבי יד עתיקים, דבר שמנע מרבים מהם לצלול אל תהום הנשייה. נזירים אלו, שהפכו את אי האזמרגד לאי של תרבות, נודעו גם בנטייתם לסגפנות.
מאידך טוענים אחרים, שלמרות שהדת היא מוטיב מרכזי בהוויה האירית, הזהות המקומית, הקדומה יותר, צריכה למשול בכיפה. להיות אירי, הווה אומר, קודם כל להיות קלטי, לדבר את השפה הגאלית הקדומה ולראות במונומנטים שנבנו לפני אלפי שנים את מושא ההזדהות יותר מאשר את הכנסיות. ברחבי אירלנד פזורים מאות אתרים מגליתיים עתיקים, הכוללים מבני קבורה רבי רושם, מעגלי אבנים מסתוריים ואבנים שעליהן סותתו כתובות וציורים על ידי נושאי תרבות עלומה.
האתר הפרהיסטורי ניוגריינגי (Newgrange) הרשים אותי יותר מכול הקתדרלות והמצודות גם יחד. זהו קבר ענק, גדול ממדים, בנוי כולו מגבב של אבנים שהובאו ממרחק של עשרות קילומטרים. כיפה מדומה מחפה על אולם קטן ורק במשך שלושה ימים, מכל צד של היום הקצר בשנה, חודרת קרן אור דרך חריץ חצוב בסלע ומאירה את המבנה פנימה. קשה לעכל איזה ידע אסטרונומי והנדסי הצריך מבנה זה.
אירלנד היא גם דוגמא לאומה המתחקה אחר זהותה. לצד הקתוליות הכול כך דומיננטית ישנה משיכה עזה לשורשים הפרה-נוצריים. אירלנד טוענת להולדת האגדות על הפיות והגמדים על אדמתה, ולעתים נדמה שהיא נוצרה על ידיהם. תושבים רבים במערב אירלנד מאמינים כי נופי המערב על מבוכיו, צמחייתו המשונה וענני הגשם התמידיים שלו, הם מולדתן של הפיות ומקומן הטבעי. אירים רבים מאמינים שבסדקים אשר בסלעים חיים "אנשים הקטנים", דמויות עתיקות יומין, שגורמות לכול מיני תופעות מוזרות, עליהם מספרים בלחשוש זהיר.
ויליאם בטלר ייטס, הסופר הלאומי של אירלנד, עודד את המגמה המקומית הבדלנית והחיה בסיפוריו אודות המיתוסים הקלטים הקדומים, שניתן למצוא להם הד בשירי הזמרים המקומיים בפאבים המקומיים. ואם כבר בסופרים עסקינן, האירים הם אולי אנשי הספר המובהקים ביותר שאפשר לפגוש כיום על פני כדור הארץ. מדריכים מקומיים ולעתים גם סטודנטים ואינטלקטואלים בדבלין יכולים להצביע בקלות על המקום בו חי סמואל בקט, על הבית בו כתב ג'יימס ג'ויס את ספריו, או המקום בו חי המשורר הלאומי שיימוס הייני, חתן פרס נובל לספרות. כל אירי כמעט כמעט מכיר היטב את יצירותיהם של יונתן סוויפט, אוסקר ויילד וברנארד שאו.
האירים מציבים את הסופרים שלהם בחלון הראווה ורואים בהם כמייצגים הנאמנים ביותר של תרבותם. אחריהם באים לוחמי החירות האיריים, מחוללי המרד של חג הפסחא ב-1916. בית הכלא קילמנהאם (Kilmenham), אשר בדבלין, אוצר בין חומותיו את תמציתו של המאבק האירי לחירות ומהווה מוקד לעלייה לרגל עבור רבים.
אחרי הסופרים והגיבורים באים הפאבים, שם לא רק מוכרים משקאות ושותים אותם, אלא גם מוצאים מפלט בחברותא מתלאות היומיום. זהו מקום בו חברים לעבודה מתרווחים טרם הם מתפזרים לבתיהם, מסכמים את היום שעבר, מספרים את הרכילות האחרונה ובעיקר - נרגעים מהעולם שבחוץ. פאב אירי, הגם כשהוא עמוס לעייפה, משדר איזה צביון אינטימי. מקום אידיאלי גם עבור המטייל, שחזר מיום טיול גדוש חוויות. הוא יכול לשבת על הבר, להזמין כוס של ויסקי, להיזכר בפנטזיה הירוקה שחווה, להקשיב למוזיקה ולנסות ולו לשעה קלה להרגיש כמו אירי. כמעט.
גילי חסקין מדריך טיולים באירלנד וברחבי העולם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם