ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

אהובתי מאז ולתמיד: סודות מזוגיות בת 50 שנה

הם הכירו לאחר קום המדינה, יצאו יחד לנאום של בן גוריון, שברו את המחיצות העדתיות וכמעט נפרדו כשהיא מרחה קצת אודם. שלושה זוגות שסוגרים יחד 50 שנה חושפים את סוד ההצלחה

הם הכירו ב-1949. אהובה הייתה בת 17, מדריכה בגדנ"ע, ואת בעלה לעתיד פגשה במפגשים של הנוער העובד והלומד. "הייתי בת למשפחה מסורתית", מספרת אהרוני, היום בת 77. "בליל שבת אחרי הקידוש הייתי הולכת למפגשים בנוער העובד, בהם הרצה המדריך המשופם ויפה התואר עמנואל".

הזוגיות שלהם שזורה בפוליטיקה: בסוף 1949 נפתחה מערכת הבחירות הראשונה לכנסת, ועמנואל, היום בן 84, שניהל תחנת שידור התומכת במפא"י על גג בשכונת התקווה, הציע לאהובה את תפקיד הקריינית. "הוא שאל אותי אם אני יודעת לקרוא, ומאוד נעלבתי", היא אומרת, ועמנואל מבהיר: "הכוונה הייתה לשאול האם יש לה עברית תקינה. בכל אופן, ערב אחד היה שידור והיא הקריאה טקסט שכתבתי שבסופו נכתב 'כלך לך', הצורה המקורית של 'לך לך' כפי שהיא מופיעה במקורות. באה אשתי לעתיד וקראה 'כולך לך'".

אהובה: "הוא התחיל לצעוק 'אוי וי, אוי וי' כשכל העיר שומעת. כך התחיל הרומן בינינו". תוך שבועיים הבינו השניים שהם נועדו זה לזו, אולם עד שעמדו תחת החופה חלפו ארבע שנים וחצי. "זמן קצר אחרי שהכרנו התגייסתי לצבא", אומרת אהובה. "שירתי בחיל הקשר, ועמנואל חיכה לי בסבלנות".

בדרך היה משבר שכמעט וחירב את הקשר. "אחרי חצי שנת חברות, באתי אליו

לפגישה עם אודם על השפתיים", היא משחזרת. "הוא אמר לי, 'תקשיבי טוב, אני נגד הדברים האלה - או אודם או אני'. אז אמרתי לו 'אודם!'".
עמנואל : "זה היה קצת אחרי מלחמת העצמאות. היינו זוג מיוחד, וציפו מאיתנו שנמשיך את אלה שחינכו אותנו".

אחרי תקרית האודם נותקו היחסים למשך חצי שנה. "בסך הכול פעם אחת רציתי קצת להתגנדר. בסוף כתבתי לו מכתב. רציתי לדעת איפה אני עומדת, כי היו לי מחזרים".
עמנואל : "גם לי היו מחזרות!".
אהובה : "את המכתב אני שומרת עד היום. הוא ענה בצורה חריפה שההתנהגות שלי לא הייתה כשורה".

לבסוף הצליחו השניים להתגבר על המשבר, וב-1954 נישאו בבית הכנסת הגדול בתל אביב. "הייתה חתונה יפה, בנוסח ספרדי", מספר עמנואל. "חצי מהאורחים היו חניכיי מבית ברל. הם היו ילדי מעברות והם היו השושבינים העיקריים. אבל הנקודה החשובה היא המפגש ביני לבין אהובה, שלא היה מקובל באותם ימים, כיוון שבאנו מעדות שונות", הוא אומר, ומסביר כי אהובה נולדה בארץ למשפחה ממוצא תימני, ואילו הוא נולד למשפחה ששורשיה בוכריים, שנמצאת בארץ מזה שישה דורות. "אנשים אמרו, 'מה הוא לוקח תימנייה?'. עכשיו אני רוצה לצעוק להם שזכיתי במפעל הפיס לכל חיי, אבל כבר אין לי למי לצעוק".

הבילוי: נאומי בן גוריון

הבילוי המועדף עליהם בצעירותם היה לשמוע את המנהיגים נואמים. "היינו הולכים לשמוע את משה שרת בבית העם ואת בן-גוריון באולם מוגרבי", מספר עמנואל. אהובה נזכרת שבמהלך שירותה הצבאי עמנואל הגיע מדי מוצאי שבת לפינת הרחובות אלנבי לבונטין בתל אביב, בתקווה שאהובתו קיבלה חופשה מהצבא. "לא הייתה אפשרות לתקשר. אם לא הייתי מגיעה הוא היה מבין שנשארתי בצבא".

בהתחלה אף אחד מהם לא הזמין את השני הביתה. "הוא חשב שלא יהיה לו נעים להביא אותי אליהם, כיוון שמשפחתו לא גרה במקום מפואר, וכנ"ל אני", נזכרת אהובה. יום אחד החליטה לעשות מעשה ומבלי שקיבלה הזמנה התדפקה על דלת בית אמו. "אמרתי לה,'שלום, אני החברה של עמנואל', והיא הייתה בעננים. אחר כך עמנואל אמר לי,'פתרת לי את כל הבעיות, איזה אומץ היה לך'".
 

מה בו מצא חן בעינייך?
"עמנואל היה משכיל, בעל שפה קולחת וידע מדהים. עד היום אנשים מכנים אותו אנציקלופדיה מהלכת. הוא היה מרשים ביותר, גבר ישר דרך ומאוד נאה".

האהבה ביניהם עדיין פורחת. הוא מכנה אותה "אוכמנית שלי" או "אפרסק" ("בגלל שהיא אדומת לחיים"), ומדי בוקר משאיר לה פתק בכתב יד שנפתח במילות אהבה כגון "ליפתי, תמתי, אהובתי היקרה", או "קטנטנתי היקרה שלי, בוקר טוב ושלום רב!". את הפתקים היא שומרת בקופסה, וכשנשאל מדוע התאהב בה הוא מרעיף מחמאות.

עמנואל: "דבר ראשון, היא יפה".
אהובה : "הייתי".
עמנואל : "גם היום! היא חרוצה ומוכשרת, אילו היו לה התנאים שיש לילדים שלנו היא הייתה יכולה להיות אמנית גדולה. יש לה טעם רב, היא סבתא יוצאת מן הכלל ובשלנית אלף-אלף. כשאנחנו סועדים בחו"ל, בבתי מלון חמישה כוכבים, אני תמיד אומר לה 'זה לא שווה כלום לעומת התבשילים שלך'. עבור מישהו במצוקה היא תלך לסוף העולם".
אהובה : "אני כל הזמן פעילה. הילדים אומרים כל הזמן שאם לפני 50 שנה הייתה המודעות שיש היום, היו נותנים לי ריטלין".

ובאמת , אפשר להסתחרר מלשמוע את רשימת הפעילויות היומיומית שלהם. עמנואל מכהן בהתנדבות כיו"ר ארגון ההגנה בעיר. בימים שהוא יוצא להתנדב, אהובה, 77, גננת בעברה, מתעמלת בקאנטרי ומתנדבת בבית ספר לאמנות. שניהם מתנדבים ותיקים בארגון החברתי "ליונס" ומועדון "אעלה בתמר". יחד הם מקיימים חיי חברה פעילים וחובקים שלושה ילדים ותשעה נכדים. שניהם מודים שהעובדה שאין להם שנייה אחת פנויה היא הסוד לאיכות הקשר. "אין לנו דקה אחת של שיעמום", מכריזה אהובה. בשלב זה מבקש עמנואל להבהיר: "גם אצלנו יש לפעמים זעם ורוגז. אבל אחרי מקסימום שעה הכול נשכח, כאילו לא קרה דבר".

אהובה : "הזוגיות שלנו ניזונה מהסבלנות שיש לנו אחד כלפי השנייה. אנחנו יודעים לוותר, וכמובן שקיימת אהבה רבה, הבנה וחיי שיתוף. ואנחנו אוהבים לארח. הילדים והנכדים הם בני בית, הם יכולים להביא 20 איש לארוחה, ואנחנו נגיד אהלן וסהלן".
עמנואל : "היא גם שרת הכספים שלי".
אהובה : "יש בינינו אמון מוחלט. אם אני מחליטה לשפץ, עמנואל נותן לי יד חופשית, הוא סומך עליי. זה שאנחנו עסוקים תורם ליציבות של הזוגיות. אנחנו נהנים מכל רגע. אם תשאלי אותי עד כמה מאחד עד עשר, אני אומר עשר. כל מה שנשאר זה רק שנהיה בריאים".

כשיעל ואורי אשכנזי הכירו שניהם היו תפוסים. זה לא עצר בעדו מלהזמין אותה לרקוד צמוד, ואותה מלומר לו שיש לה חבר. המפגש הדרמטי התרחש בכפר אלישיב ב-1954, בחתונה של חברתה. "גרתי אז בקיבוץ כנרת", מספרת יעל. "יום אחד קיבלתי מחברה שלי הזמנה לחתונתה. באתי, ופתאום צץ גבר נחמד, חייל, והזמין אותי לרקוד".

אורי , לעומת זאת, לא הכיר את הכלה וגם לא את החתן. "בדיוק שירתי אז בחדרה, ואחד החיילים אמר לי 'שמע, יש באזור חתונה, בוא נלך, נעשה חיים ונתפוס חתיכות'", הוא מספר בחיוך. "הוא סחב אותי לשם והיא מצאה חן בעיניי. היא הייתה מאוד סקסית".

יעל: "הייתי גם מאוד רזה אז, שקלתי 45 ק"ג".
אורי: "רזה עם חזה שופע".

בסוף הערב השניים נפרדו וכל אחד הלך לדרכו. רצה הגורל וכעבור שבוע נפגשו בשנית.
אורי: "אחרי שבוע נסעתי לצמח. בטבריה עליתי על אוטובוס, ואת מי אני רואה בתחנה? את הגברת".
יעל : "אמרתי לו,'מה, באת אליי?', נורא שמחתי. והוא אמר לי,'אני נורא מצטער, אני בתפקיד ואני בדרך למקום אחר'. מה התברר? שהוא הלך למישהי אחרת".

כפרס ניחומים העניק אורי ליעל תמונה שלו, עליה חתם "שלך לעד". " הוא היה כל כך חתיך, כל מי שהייתה רואה אותו הייתה חוטפת אותו", היא מתגאה. "הוא גם נראה תמים, בכלל לא תיארתי לעצמי שתהיה לו מישהי אם הוא רוקד איתי כל הערב".

כשהבינו שהאהבה ביניהם גדולה מכדי לוותר עליה, הם זנחו מיד את בני הזוג האחרים.
יעל: "אמרתי לחבר שלי שהתאהבתי במישהו אחר. הוא אמר לי 'אני מוכן להמתין לך', אז אמרתי לו, 'אל תשלה את עצמך'".

כעבור שנה החליטו להתחתן. "הייתי אז בגדנ"ע, כמעט בת 18. האהבה הלכה וגברה ויום אחד אורי אמר לי שהוא רוצה להתחתן, אבל ההורים אמרו לי שאני צעירה וצריכה ללכת לצבא. אמרתי להם שאני אוהבת את הבחור הזה ולא רוצה לוותר עליו". מי שהצליח לבסוף לשכנע את ההורים היה השכן, חייל בצבא הבריטי. "הוא אמר להורים שלי שגם אם הם לא יסכימו ממילא נתחתן ברבנות, וזה יותיר עליהם כתם בכפר". לבסוף החתונה התקיימה בבית החייל בנתניה ב-1955, תקופת הצנע.

אורי: "דרך הצבא קיבלתי הקצבות ליותר קמח ושמן. אז לא היו אולמות וקייטרינג, קנינו מצרכים והכנו סנדוויצ'ים". יעל : "אחרי הטקס פתאום ראינו שהאוכל נגמר. חיילים שהגיעו והיו רעבים אכלו הכול. אני זוכרת שמישהו אמר לנו, 'תתחילו לרקוד מהר, שלא ירגישו שחסר אוכל', אבל שמחתי שלפחות החיילים אכלו ונהנו".

זוגיות מסביב לעולם

מאז אותו טקס צנוע חלפו 55 שנה, במהלכן עברו יעל, 72, ואורי, 75, דרך ארוכה. כאיש קבע בצה"ל היו תקופות ארוכות בהן נעדר מהבית והיא נאלצה להתמודד עם גידול שני ילדיהם לבדה. "הוא לא היה בבית כל יום, אבל קיבלנו הכול באהבה. התחושה הייתה שבעלי משרת את המדינה אז מה פתאום שאני אתלונן".

ב-1971 הפכה יעל לאישה הראשונה שניגשה לקורס קצינים מטעם השב"ס, ובהמשך שימשה כקצינת מודיעין וביטחון בבית הסוהר נוה תרצה. במהלך הזמן עמדה הזוגיות האיתנה גם בפני מבחן ההתמודדות עם ארץ זרה, כאשר ב-1973 נסעו לשליחות בת מספר שנים, שהחלה ביפן, נמשכה בהונג קונג והסתיימה בפיליפינים, כשאורי כיהן כעוזר נספח צה"ל. כיום הם גרים ברמת גן.

איך בכלל מצליחים לשמור על זוגיות יציבה כל כך הרבה שנים?
יעל: "חשוב שתהיה הערכה אחד כלפי השני. כשאת יודעת שאת יכולה להגיד לבעלך כל מה שאת חושבת והוא שומע ומבין, בלי לפסול, זה הרבה. הקשר שלנו מבוסס על הערכה והתחשבות. גם פתיחות חשובה. אני לא יודעת להיות ברוגז, מה שיש לי להגיד אני אומרת".
אורי : "הכי חשוב לדעת לוותר. אנחנו מתייעצים המון אחד עם השנייה".

לפני כחמש שנים הם נאלצו להתמודד עם טרגדיה משפחתית כאשר נכדם הבכור, דניאל, שלמד בקולג' בארצות הברית, נפטר במיטתו. "בבוקר החברים שלו מצאו אותו ללא רוח חיים", מספרת יעל בכאב. עבור המשפחה היה זה שבר גדול. את האלבומים המשפחתיים הם שומרים בחדר בו נהג דניאל ז"ל להתארח כשהיה מגיע לביקור, ובתוכם מאות תמונות מאינספור טיולים ומסעות. על אף הטרגדיה הכואבת אותה הם נושאים בקרבם, הם שומרים על עליצות ובדיחות הדעת, מה שמסביר את העובדה ששניהם נראים צעירים מגילם. לעיתים תכופות פורצת יעל בצחוק גדול, שממס מיד את כל מי שנמצא בסביבה. "תמיד צחקתי", היא מחייכת. "זה עוד כלום. פעם היו שומעים אותי בכל הכפר".

את עיקר זמנה היא מבלה בהתנדבות כיו"ר תל אביב וגוש דן של גמלאי המשטרה והשב"ס. בזמנה הפנוי היא מתעמלת, לומדת נגינה על אורגן ומכינה לעצמה תכשיטים. "זה נעשה בשיתוף עם אורי", היא מבהירה, "הוא סוגר לי אותם". אורי , שעובד כיום בבורסה ליהלומים, אמון על התיקונים בבית וכתחביב מטפח את הקקטוסים שבחצר.

מה לגבי רומנטיקה?
יעל: "רומנטיקה זה לא רק סקס, זה לחבק, לנשק, לראות סרט טוב ביחד, להיזכר בדברים היפים. אנחנו משתדלים להחמיא אחד לשנייה כל הזמן".
אורי : "אנחנו משתמשים הרבה בהומור. אני שואל אותה איפה הזקנה שלי".
יעל : "או שהוא מתקשר לסניף כדי לחפש אותי ושואל אם אפשר לדבר עם היושבת על הראש. לפי התגובות אני כבר צוחקת ומבינה שזה הוא".

כששולה לא רואה את בעלה יורם חצי יום היא כבר מתגעגעת. הם אומנם נשואים כבר 52 שנה, אבל נדמה שכל מה שקשור למושג הזמן לא ממש נדבק אליהם. כנראה זו הסיבה לכך שהדבר הראשון שמבחינים בו אצל הזוג גנני זו רוח הנעורים: בגיל 73 הם פעילים, מעודכנים טכנולוגית, מסמסים לנכדים ומתעמלים.

"הילדים אומרים ש-70 של היום זה ה-60 של פעם", מחייכת שולה. "אני אוהבת לעשות שטויות במהלך היום, להתיילד. אני גם לא נעלבת כשאחת הנכדות קוראת לי'סבתא כוסית', למרות שזו מילה מזוויעה".

"אנחנו לא נכנעים לבגרות", מסביר יורם, שלובש ג'ינס ונראה כתלמיד גימנסיה.
שולה: "יום אחד נהגתי כשהנכד שלי היה באוטו, ופתאום יצאה לי קללה. מיד אמרתי לנכד סליחה, הרי סבתות לא אמורות לדבר ככה. הוא אמר לי,'סבתא, כשזה יוצא מהפה שלך זה נשמע טבעי'".

זקנים חסרי מנוח

הם הכירו בבסיס חיל האוויר ב-1956. "בדיוק גמרתי סמינר בגננות ומישהו מהסיירת אמר,'את גננת, בואי אני אכיר לך את גנני'", היא משחזרת. "ככה הכרנו, בגלל השם, ומשולה הגננת נהייתי שולה גנני".

 הגננים הפכו לצמד חמד, עד שכולם בבסיס התרגלו לראות אותם כישות אחת. "פעם חטפנו מנה מהרס"ר אחרי שהוא ראה שיורם שם עלי יד. זה לא היה מקובל", היא אומרת, ומספרת שעד היום הם מדי פעם נתקלים במכרים שזוכרים אותם כזוג היפה מהבסיס.
 

לאחר השחרור התקבל יורם לעבודה כמכונאי מטוסים ב"אל-על". חודשיים אחרי השחרור שלה ב-1958, שולה התקבלה למשרת מורה בכפר שלם והשניים נישאו ועברו לגור בחולון, ליד הוריו של יורם. כיום יש להם בן, שתי בנות ושמונה נכדים. "שנינו לא באים מבתים עם יותר מדי כסף", היא מספרת. "בגיל 21 פתאום נהיינו הורים, והיו זמנים שכבר באמצע החודש גמרנו את שתי המשכורות. לא היה קל".
יורם : "היום אנחנו מסתכלים על הנכדים ושואלים את עצמנו איך בגיל הזה כבר הייתה לנו משפחה".

לאחר שנישאו הוסמך יורם כמהנדס טייס והחל להצטרף לטיסות ולהיעדר מהבית לשבועיים כל חודש. "כשיורם התחיל את הקורס אמרו לי, 'זהו, הפסדת אותו. עכשיו הוא ימצא לו איזו דיילת צעירה'", נזכרת שולה, ומחייכת בסיפוק על כך שהנבואה לא הגשימה את עצמה.
יורם: "זה הוסיף לזוגיות שלנו. יש זוגות שזה הזיק להם, אבל לדעתי מדובר בכאלה שהזוגיות שלהם לא הייתה בריאה מלכתחילה".

לפני תשע שנים יצא יורם לפנסיה, ומאז עסוקים השניים עד מעל הראש. שולה מתנדבת בעמותה למען הקשיש, במועצה לישראל יפה, בהסתדרות גמלאי חולון ובביטוח לאומי. יורם מתנדב בביטוח לאומי, וגם משמש כשופט במועצה לישראל יפה. יורם: "אנחנו כל הזמן עסוקים, לומדים, מתנדבים, אני עושה ספורט והיא משחקת ברידג'. הילדים מיואשים מאיתנו, הם רוצים להתראות איתנו ואין זמן".
שולה: "הם קוראים לנו זקנים חסרי מנוח. כשיש לנו כבר ערב שאנחנו נשארים בבית, אני צוהלת ושמחה".

איך שומרים על זוגיות יציבה במשך כל כך הרבה זמן?
 יורם: "אנחנו גם חברים, לא רק זוג נשוי. התקשורת בינינו חופשית. אפשר להתבדח זה על חשבונה של זו מבלי שאחד מאיתנו ייפגע. אני, למשל, נשוי לזקנה".
שולה: "היית מת!"
יורם : "התחתנו צעירים והתעצבנו אחד עם השנייה".
שולה : "לדעתי עם הזמן הפכנו לאיש אחד. בביטוח לאומי הנשים צוחקות עליי, הן יודעות שאם יורם לא מתקשר לפחות פעמיים שלוש ביום זה לא זה".

 היא קוראת לו בחיבה "מוק" והוא קורא לה שולי. עבורה הוא האהבה הראשונה. לו הייתה חברה לפניה, בגיל 16. "עד היום אני מקנאה בה", היא מתוודה. "מה פתאום אהבת מישהי לפניי? זה הרי לא ייתכן".

מה מצאתם אחד בעיני השני?
שולה: "כל החבר'ה בטייסת היו חבר'ה ליצים, ילדים מופרעים. הוא היה אחר, עדין ורציני. תכף מצאתי לי אוזן קשבת ונשמה, ועד היום זה ככה".
יורם: "היא מאוד חברותית, נוחה וטובה".

איך שומרים על הרומנטיקה?
שולה: "אנחנו אוהבים את הלבד שלנו כזוג. אנחנו הולכים יחד לרוב המקומות, בחיים לא הלכתי עם חברה לשום מקום, אבל אנחנו לא מתבשלים במיץ האחד של השני. יש לנו חברים שאין להם על מה לדבר חוץ מעל הילדים והנכדים. אנחנו נוסעים הרבה לחו"ל יחד וכשמישהו מצטרף זה מקלקל לנו".
יורם : "אם היא נכנסת לסופר לבד, השומר מיד שואל אותה'איפה בעלך?'".
שולה : "אנחנו גם כל הזמן מחמיאים אחד לשנייה. אני אומרת לו כמה אני אוהבת שהוא מתלבש צעיר, ואני לא יוצאת מהבית לפני שהוא אומר לי מה דעתו על איך שאני נראית".
יורם: "אנחנו מתייעצים זה בזו לגבי הכול".
שולה : "רק שתהיה לי בריא. אני קמה בבוקר מחייכת והולכת לישון מחייכת".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...