עלמה בפלמה: מיא עשת שותה קאווה עם חוג הסילון
ממסיבה של החברה הגבוהה, עם נשים יפהפיות בשמלות סטייל אוסקר ועד ליל זימה בבר הכי שווה על האי , מיא עשת הייתה בפלמה דה מיורקה וחדרה אל חוג הסילון
ובכן, אנשי החברה הגבוהה במיורקה, אי ששייך מבחינה היסטורית למחוז קטלוניה שבספרד, כמו שאר שלושת האיים הבלאריים: מנורקה, איביזה ופורמנטרה, אינם ספרדים, אלא אזרחי שאר אירופה, שקנו באי בתי נופש ומתגוררים כאן רק חלק מהשנה. ומנין שליטתי בהשתייכותם הלאומית? על כך בהמשך עלילותי, הנפתלות כתמיד. וסמכו עלי, שאם הגעתי לכל יעד שהוא בעולם, כבר נכונו לי עלילות.
נסעתי למיורקה לעבוד (משימה שתוקדש לה אחת הכתבות הבאות,( ומצאתי את עצמי במלון היפה ביותר בבירה, פלמה דה מיורקה, ,GRAN MELI VICTORIA HOTEL הדוגמה בה"א הידיעה להידור מאופק - לא ראוותני, לא מנקר עיניים - מיד כשנכנסתי יכולתי לראות בעיני רוחי את סופיה לורן עם קרלו פונטי ושני בניהם המאממים יושבים בנחת על ספות הקטיפה בלובי, בטורקיז דהוי ובחרדל.
אתם זוכרים את הסצינה הקלאסית מהסרט "אשה יפה," של ג'וליה רוברטס המסכנה שמגיעה בבגדי הזונה לרודיאו דרייב לקנות מלתחה חדשה, והמוכרות לא סופרות אותה? אז אצלנו זה עבד בהפוכה, כי כשאני ושתי הבחורות היפהפיות שנפגשתי איתן לצורכי עבודה, עדן מישראל (32) וקטיה מרוסיה ,(27) ירדנו לבלות בעיר ונפלנו במקרה על ערב גאלה שנערך במלון, פשוט השתלבנו שם בסובבים.
כפי שהתברר כחצי שעה וכשלוש שמפניות מאוחר יותר, מדובר היה באירוע התרמה לטובת קרן לילדים נזקקים, שכלל מסיבת קוקטייל וארוחת ערב, והשתתפו בו כל עשירי פלמה. רובם, הסבירה לי יח"צנית המלון, גרמנים, ואחריהם איטלקים, אנגלים וצרפתים, והם גרים כאן רק חלק מהשנה, בווילות היקרות שלהם על שפת הים.
הקדשתי די הרבה זמן להתבוננות בחבורה המפוארת - אחרי הכל, לא בכל יום אני מבלה באירועים כאלה. השמלות באירוע היו מרהיבות, וכל אשה דפקה את הקטע שלה: אחת מאופקת יותר, כמה באדום או בצהוב עז, אחת מפציצה בתכשיטים, אחת היא העשירה-הבוהמיינית, ולא נפקד מקומה של ברוכת-השנים וברוכת-הבשר, שלא דופקת חשבון ולובשת סטרפלס טאפט מאתגר-טאיירים-בגב. אבל מה ששבה את לבי היה היופי של כולם. יופי לא במובן של דוגמני על, וכמעט לא הבחנתי שם בניתוחים, והאמינו לי שאני ממש מבחינה בדברים כאלה.
הנשים היו יפות טבעיות ואומנם רזות מאוד רובן, אבל נראה היה שהמבוגרות שבהן השלימו עם הקמטים. והיו להן אפים "לא מושלמים," אוזניים בולטות וכאלה, ואותו דבר חמקמק שנקרא סגנון. וגם לגברים נעימי הארשת, תקיפי הסנטר ורחבי הכתפיים. סגנון בטונות. מה שלא הפריע לאחת מהן, חמודה, בשמלה שחורה ממשי פראי, לגשת אלינו ולומר לנו בחיוך נעים, שהקוקטייל נגמר ועוברים עכשיו למסעדה, לארוחה, ושנבוא. פשוט כך.
אבל לא, לא הלכנו. זה היה הערב האחרון שלנו, ועם כל הכבוד לחברה הגבוהה, רצינו פאן, ואני הטלתי את מלוא כובד משקלי ואמרתי שלא בא לי להתיישב כמו סינדרלה לארוחה של חמש מנות עם חבורה מגובשת של זוגות-על שאני לא מכירה. וכרגיל, לא טעיתי.
השעה 10 כשאנחנו נכנסות לבר הכי נחשב ומפורסם בפלמה, .TABERNA DE LA BOVEDA הוא מפוצץ במבלים מוקפדי לבוש, כולם בסביבות ה,50-40- ואין מקום להכניס סיכה. או לשמוע משהו. ויטוריו המלצר הסבלני, היעיל והמצחיק בטירוף למרות הלחץ ")תעשי לי טובה, כשאת כותבת, אל תקראי לי פדרו. לא כולנו, הספרדים, פדרו(" עובר על ידי, אוחז בזרועי ומביט בעיני, כשהוא מסמן לי שידאג לנו. ואכן, אחרי שהוא מושיב לשולחן הראשון שמתפנה זוג הומואים חביב מגרמניה שהגיעו לפנינו, הוא מוצא לנו שולחן בר עם מעין חביות ישיבה במרכז החלל. הבחורים צוחקים באושר. מה השמחה שנפלה עליכם? אני שואלת. "למצוא כאן שולחן זה אושר גדול,"! הם עונים. אני מנצלת את אושרם ומפקידה בידם את מק-בוק יקירי, ומיד מתמסרת לסצינה.
קטיה, עדן ואני מזמינות קאווה, שמונה סוגי טאפאס - בעיקר מה ששוחה, או לפחות משכשך (הכל כאן טעים בצורה יוצאת דופן, המטבח עממי מסורתי,( ואלוהים יודע איך למרות הרעש, גם מתחילות לדבר על החיים. לפחות חמישה גברים עושים לי עיניים - שזה מטורף ברמות קשות, בהתחשב בעובדה ששתיהן גם יפות יותר וגם צעירות ממני ב15- שנה לפחות (שלא לדבר על גזרתן הדקה להכאיב.( אבל אני יודעת למה זה קורה - בגלל שהן נראות מתוחכמות, ואני נראית פרחה וקלה להשגה. קיצר, הגברים גם ניגשים (כן, כאן זה לא ישראל. כאן הגברים פונים לנשים שנראות להם. לא מבזבזים את החיים באתרי היכרויות באינטרנט ולא מחכים למשיח,( ובפיהם שאלה קבועה: אם אנחנו נשארות כאן למחרת, ואנחנו אומרות שלא, והם אומרים שחבל.
הקאווה והצלילים והמראות והמוזיקה ובליל השפות, והאחווה שלנו, הנשים, שכל פעם אני נפעמת מחדש כמה היא פורצת גבולות תרבותיים והבדלי גיל ומעמד וכסף, וכמה החוויות שלנו דומות וכך הרגשות והכמיהות, גורמים לי להתרגשות עזה. אבל לא עזה מכדי שאפספס את הגבר הנאה בתכלית, גם אם שיכור, שמחייך אלי בהתמדה חיוכים יפים ממקומו המשובח בפאתי הבר. אני מחייכת אליו חזרה, אבל אז שוכחת ממנו וממשיכה לדבר עם חברותי, שזהו כאמור הלילה האחרון שלנו יחד.
מתישהו אני מחליטה שזהו, אני חייבת לדבר עם השוורצנגר החייכן, וזאת אכן אעשה. מיד אחרי שאטפס לגלריית העץ הקטנה שבה מאוחסנים היינות של הבר, ואצלם משם כמה תמונות שימחישו לכם את האווירה. כי עבודה מעל לכל. אלא שכשאני יורדת בסולם העץ הרעוע, אני מוצאת את השיכור הפרטי שלי בזרועותיה של איזו תיירת קשישה ונחושה (ורזה ממני,(! שהשכילה לנצל את המומנטום. חלון ההזדמנויות נסגר.
כעבור חצי שעה מלווה שוורצנגר המתנודד את אהובתו הזמנית אל הדלת. הם עוזבים יחד. היא דווקא מאוד יציבה על עקביה בגובה 15 ס"מ. הוא באמת גבר נאה במיוחד, ורוחב כתפיו מאתגר מפתח-דלת סטנדרטי. "הוא לא נאה,"! אומרת לי קטיה בעצבים, "הוא נראה כמו רובוט. סתם ערימה של שרירים."
אהה! אני מציינת, סתם גבר בן 50 עם תווי פנים נעימים, עיני שמים, בגובה השמים גם, רעמה של שיער רך, המון שרירים וחיוך של מיליון דולר. מאלה שמוצאים כל יום ברחוב. "רובוט. רובוט. רובוט," מתעקשת קטיה (ברוסית זה נשמע יותר טוב.( הופה - הפתעה! הליידי נשארת בחוץ, וש' חוזר, אוחז בי בלי להתבלבל, מחבק אותי בזרועותיו, גופו הגדול חם ונעים להפתיע, ריח הבושם שלו גברי ומשכר, ובפיו השאלה הקלאסית: "האם תהיי כאן מחר."? "לא," אני עונה בצער כן ואמיתי, "אני טסה מחר."
"חבל," הוא אומר בעצב, "כל כך הרבה נשים יפות בעולם, וכל כך מעט זמן. אבל את - החיוך שלך, הוא משהו מיוחד." "תודה," אני עונה לו. והוא הולך. ורק אחר כך אני נזכרת, ברוב טמטומי - פאק, פאק, פאק - שלפני הנסיעה הדפסתי לעצמי כרטיסי ביקור באנגלית - בדיוק, אבל בדיוק למטרה הזאת. כי אני מכירה את עצמי, ויודעת שאני אלופה ביצירת קשרים בשנייה, ולא פחות אלופה בהחמצות.
בפעם הבאה: המשך הרפתקאותי - בברצלונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם