מה שמותר בעיר האסורה: להיות זר בבייג'ינג, ולשרוד
להיות תייר בבייג'ינג זה לגלות מחדש את משמעות הביטוי "חוסר אונים". לדבר אין אפשרות, אתה לא מבין שום דבר ולחזור למלון זה עניין של תקווה. הפתרון: העמד פנים שאתה תושב המקום
מי בכלל בוחר להיות תייר? אה, כן, אני. בבייג‘ינג, העיר שבה ההגדרה לתייר לוקחת את הביטוי חוסר אונים למקום אחר לגמרי. אתה כאילו מתנסה, ממש בקטן, איך זה לחיות כחירש-אילם: אתה לא יכול לדבר אל אף אחד, ואתה לא מבין שום דבר. וכמובן שאסור לך לעזוב את המלון שלך בלי לבדוק קודם שלוש פעמים שיש לך כרטיס עם הכתובת, באותיות סיניות. כי בלי זה, הסיכוי שלך לזכות לראות שוב את המזוודות שלך הוא קלוש, במקרה הטוב. אחרי שאני מוסרת את הכרטיס לנהג המונית השלישי שלי באותו יום, אני תופסת כי לחזור הביתה בסוף הערב זה יותר עניין של תקווה מאשר הסתברות.
אבל האסימון נפל לי קצת יותר מאוחר, אחרי עלייה לרגל לכיכר טיינאנמן. נדהמתי מהריקנות הענקית שלה, מהציור העצום של מאו ומהתורים האינסופיים בכניסה לעיר האסורה. חשבתי על התורים האלה ועל המספרים היבשים במדריך - יש בעיר האסורה 9,999 חדרים והיא משתרעת על פני 730 אלף קמ“ר. וזהו. החלטתי שאני מוותרת. הרגשתי תשושה מהגודל העצום של בייג‘ינג, עם שבעה, כן שבעה, כבישי טבעת. ואחרי שהחלטתי שאני מרימה ידיים, חשתי הקלה. כי לא לבקר באתרים זה הרבה יותר כיף מלבקר באתרים, כי זה הרבה יותר דומה לחיים.
בחיי תייר, שלא כמו בחיים האמיתיים, אתה נדרש לעשות דברים מוזרים ולא טבעיים שמעולם לא היית עושה בבית. בבית, רק לעתים נדירות, אם בכלל, אני קופצת מהמיטה בשבת בבוקר ואומרת לעצמי שאני חייבת, ממש חייבת, ללכת לראות עכשיו את יהלומי הכתר ואת חילופי המשמר בארמון בקינגהאם.
בסמטת נאן לו גו שיאנג, אחת הבודדות שהצליחו לחמוק מכנופיות ההרס של בייג‘ינג, יש בתי קפה בוהמייניים וחנויות תכשיטים קוליות, שבהם מבלים צעירי בייג‘ינג את אחר הצהריים שלהם ועושים את מה שאני עושה - סתם מסתובבים. אני לוגמת קפה, מעיינת ב“טיים אאוט,“ ואז מגלה שהטריק,
ומה עושים אנשים שגרים בבייג‘ינג? מנסים לצאת ממנה. וכמה שיותר מהר. וטוב שכך. נכון, היא דינמית ושוקקת חיים עם פקקי תנועה וגורדי שחקים. אבל לאחר שהאוטובוס שלנו עוזב מאחור את השכונות האחרונות של עיר הבירה, אני פולטת אנחת רווחה של תושבת אמיתית כאשר את השמים הנמוכים מחליף אור שמש מסנוור, וברקע הרים שילד היה מצייר: רכס אחר רכס, עם פסגות מכוסות בשלג.
יש מיליון סיורי תיירים לחומה הסינית, אבל כולם מגיעים לבדלינג, עם ה“סטארבקס“ שלה, או לסימטאי המרוחקת יותר, אבל לא עד כדי כך נידחת שלא יהיו בה מעליות סקי. כמקומית מדומה, אני לא מצטרפת לסיור של תיירים, אלא לקבוצת מטיילים במסגרת "בייג‘ינג הייקרס“ (מטפסי בייג‘ינג.( פנינו מועדות למחוז יאקינג, שבו יש קטע חומה ריק ומתפורר באמצע שום מקום.
מדובר בשש שעות הליכה המתחילות סמוך לכפר צ‘אנג יו צ‘נג. משם מעפילים אל אחד ההרים למגדל שמירה של שושלת מינג, 1,500 מטר מעל פני הים. כאשר אנו מגיעים לשם סוף סוף, הנוף עוצר נשימה: החומה מזגזגת לה, קילומטר אחר קילומטר, ונבלעת באופק. מה שעוד יותר טוב זו החברה. הויג‘י, שנולדה וגדלה בבייג‘ינג, מנהלת את "בייג‘ינג הייקרס“ יחד עם בעלה הניו-זילנדי, היידן. הטיולים שהם מארגנים מושכים אליהם תערובת של ילידי בייג‘ינג, תושבי בייג‘ין מאומצים וכל מיני אנשים כמוני. יש את מיי, למשל, שנולדה בבייג‘ין, חיה 30 שנה באוסטרליה, וחזרה - בניגוד לרצונה - כי לבעלה יש כאן עסקים. או זאק, שהוא אחד ממאות צעירים סינים אמריקאים, ששבים לראות את המדינה שהוריהם נאבקו כל כך קשה כדי לצאת ממנה. הקבוצה שאיתה אני מטיילת מאוזנת בצורה אופטימלית: מספיק מערבית על מנת להעריך את החוויה שמספק טיפוס מתיש במעלה ההר; ומספיק סינית כדי שתוכל להבין את התרבות המקומית.
זה עוד אחד מהיתרונות של לא לבקר באתרים: אתה לא צריך לדלג בצייתנות מאתר אחד למשנהו ולא צריך לצלם אלפי תמונות של בניינים, שלעולם לא תביט בהן שוב. אם אתה בוחר לעשות דברים שאתה ממילא אוהב, סביר שגם תפגוש אנשים שאוהבים לעשות את מה שאתה אוהב, שזה, במקרה שלי, לטפס על הרים וגבעות ולשוטט בחנויות ספרים.
כשחזרתי לבייג‘ינג הגעתי ל“בוקוורם“ (תולעת ספרים,( חנות ספרים מודפסים באנגלית, בסנליטון רואד ברובע צ‘או יאנג. זו אהבה ממבט ראשון. ככה צריכות להיראות כל חנויות הספרים. יש בה בית קפה, ספריית השאלה לספרים משומשים, מבחר כותרים של סופרים מקומיים, חדר שבו מתקיימת הקראה, כיסאות נוחים, יין לבן מצונן, ולידי, בשולחן הארוך בחזית, יושבת הבעלים, בחורה אנגלייה ששמה אלכס. "אני מתה על חנות הספרים שלך,“ אני אומרת. כי למרות שהיא כביכול פיסה קטנה של אנגליה, היא גם פיסה קטנה של בייג‘ינג - תערובת אמיתית של מקומיים וזרים.
זוהי תקופת פריחה בבייג‘ינג. סין היא ארץ ההזדמנויות לא רק לסינים, אלא גם לבני 20 ומשהו ו30- ומשהו מאירופה ומצפון אמריקה. אנשים כמו שרה קינליסייד, עוד אנגלייה שפגשתי. היא הגיעה הנה כעיתונאית לעבוד ב“טיים אאוט בייג‘ינג,“ ובדרך סינית הפכה ליזמית. אחרי שהשגרירות האמריקאית צלצלה אליה וביקשה ממנה להמליץ על מסעדות וברים אופנתיים שראוי שהבת של הנשיא בוש, ג‘נה, תבקר בהם, היא החליטה להקים את חברת הנסיעות "בספוק בייג‘ינג.“
"זה מידבק,“ אומרת קינליסייד. "כולם פותחים כאן עסקים. לא חושבת שזה בכלל היה עולה בדעתי, אילו עדיין הייתי בלונדון.“ ובייג‘ינג באמת מידבקת, גם לאחר שהיה של כמה ימים. כי במובנים רבים, בייג‘ין היא לא מקום שמובן מאליו שצריך לבקר בו. היא כל כך גדולה, מאיימת ואפורה. אבל דווקא כתושבת מדומה, בפנטזיה שלי, במדינה הקומוניסטית הגדולה ביותר בתבל, אני נעשית מודעת להנאות הקפיטליזם.
יש המון דרכים לא לבקר באתרים בבייג‘ינג. אמנם אני על סף החלטה לבקר בכל זאת בעיר האסורה, אבל בסוף מגיעה למטבח זעיר באיזו סמטה רעועה, ומוצאת את עצמי לומדת בעזרת אישה ששמה צ‘וניי איך לבשל שעועית סצ‘ואן מתובלת. בהמשך אני מסתובבת ברובע האמנות ,798 שהוא מקבץ מדהים של בנייני באוהאוס לשעבר, ששימשו פעם כמפעל לדוגמה ש20- אלף איש עבדו וחיו בו. כיום זהו לבירינט של חדרי סטודיו לאמנות וחללים לתערוכות. נכון, מצד אחד, חלק גדול מהיצירות נראות כאילו פלטו אותן רק אתמול על מנת שימצאו חן בעיני אנשים עם יותר כסף מאשר טעם. מצד שני, אין ספק שמדובר ביצירות קוליות. אפילו חברים שלי מהונג קונג, שהצטרפו אליי לסוף שבוע בבייג‘ינג, מסכימים.
והחברים האלה מתעקשים. אומרים שאי אפשר לוותר, ושחייבים לבקר בעיר האסורה. אני מתרצה. וכן, היא מאוד מרשימה. נדרש חצי יום כדי לחצות אותה, ועוד חצי יום כדי למצוא את היציאה. ואתם יודעים מה? אני דווקא שמחה שביקרתי שם בכל זאת. אחרי הכל, זה נימוס מינימלי, ללכת לצפות באוצר התרבותי הגדול ביותר של המדינה שאתה מבקר בה. אבל גם שמחתי מאוד לצאת מהעיר האסורה ולחזור לבייג‘ינג האחרת, זו שחיים בה אנשים. זו שבה, במשך תקופה קצרה מאוד, גם אני חייתי.
לאכול את נשל הנחש: חוויות דייל אל-על בבייג'ין
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם