לא חושבת מהרגש: הקיץ הכי לוהט של עדית פאנק

עדית פאנק נזכרת ביולי הכי לוהט שהיה פה פעם, עם כולה 28 מעלות צלזיוס בממוצע, שהספיקו כדי שהשכל ייתן לרגש את המרחב שהיא צריכה, בדהרמסלה הרחוקה

עדית פאנק | 23/8/2010 14:09

הקיץ הזה הוא הלוהט ביותר מכל קיץ שידענו עד כה, אומרות הכותרות. אבל זה רק הראש שנכנע למדע. זו הטעות שלו. הוא מתעקש על המעלות במדחום, שכנראה מוציאות אותו מדעתו. הוא לא מבין שלכל עונה יש לא רק ראש אלא גם רגש משלה. לכל קיץ יש רגש. זו הרגש שמפנימה בתוכה את הלהט הכי חם שנצרב בגופנפש שלה. גם כזיכרון מודע, וגם בשפת המעמקים. גם החורף, מבחינתה, הוא לא תמיד רק קור וגשם, סופות שלגים והתכנסות במעיל רוח. לפעמים הוא חורף חם ומתוק, מתחת לשמיכת פוך, עם זיכרון של אהבה חמה שמרגיע את הלב שלה.

רגש היא רגש. היא לא מבינה במעלות שנעות בין המדחום למדקור. אבל הראש מתעקש להוכיח לה שהוא צודק. הוא אומר לה שזה הקיץ הלוהט ביותר ושזאת עובדה. תגידי את, הוא שואל אותה, מתי היו כאן 47 מעלות ביולי?

הרגש לא תמיד מסכימה איתו. היא זוכרת קיץ אחר לגמרי. מבחינתה היו אז הרבה פחות מעלות חום, אבל היא עצמה בערה באש. הרגש לא תמיד מעזה לתקן את הראש. בכל זאת, הוא הראש. אולי הוא צודק? היא שוכחת שהיא באה לפניו. היא הייתה כאן קודם. היא שמחה כשהיה לה טוב, היא בכתה כשהיא רצתה לאכול, היא חייכה כשהייתה שבעה, היא כעסה כשכאב לה בגוף אם לא החליפו לה חיתול בזמן, היא הושיטה ידיים לחיבוק של קשר, היא רקדה כשבא לה, היא נרדמה בקלות כשאהבו אותה וקמה בקלות עם השמש.

רק אחר כך בא הראש. ככה זה בטבע האנושי. הוא התפתח אחריה. אבל כל חייה הוא מנסה ללמד אותה כל מה שהיא ידעה לפניו. היחסים ביניהם לא תמיד קלים. החוזה לא ברור. כשהוא מנצח היא מתקפלת כמו שוקולד בקיץ לוהט. נמסה לגמרי. כשהיא מנצחת הוא לא מבין את תפקידו בחייה. למה הוא בכלל נולד אם היא לא ממש צריכה אותו? האם הוא פוחד שהיא תעזוב אותו?

עדית פאנק. כשהרגש מדברת צילום פרטי

הפעמון מצלצל

באותו קיץ לוהט שעליו אני מדברת, הרגשתי שזה בעצם התפקיד שלי כהורה, של חוט השדרה, של האיזון הגופנפשי של שני ילדיי הפנימיים. לעזור לרגש ולשכל לעשות חוזה בינם לבין עצמם. לתת לשני ילדיי, הרגש והשכל, תחושה אמיתית שיש להם הורה מכוון. זה היה הכוח שנתן לי אז לנסוע להודו, לחודש שלם. מאז, עם הזמן, נסעתי מדי שנה, כל שנה, במשך מספר שנים, להודו, לקניה, ליוון, לאנגליה, לאמריקה, לתאילנד. חזרתי שמחה אל בית טוב ואל האוטו הקטן שחיכה לי בחנייה.

אבל באותה שנה שעליה אני מדברת, הכותרות דיברו על יולי מטורף. היו אז בסך הכול 28 מעלות חום. אבל עבורי, זו הייתה השנה הראשונה שלי כפסיכותרפיסטית-גופנפש שבה החלטתי לקחת חופש אמיתי של קיץ. לסגור את הקליניקה שלי, שעבדה כבר ארבע שנים מלאות – למשך חודש רצוף. לנסוע בפעם הראשונה בחיים שלי להודו. לשחרר את ההווה בלי לדאוג לעתיד. להניח לילדים שלי, שניהם אחרי גיל 18, לגור ולדאוג לבית בלי שאני שם, ובלי לנהוג באוטו הקטן שהשארתי בחנייה עד שאחזור.

בגלל שהייתי מטפלת צעירה יחסית למרות גילי הבשל, סגרתי חוזה פנימי, טיפולי, ביני לבין עצמי. חוזה קשוח ומחייב מבחינתי. התחייבתי לעצמי שלא אקבל אף מטופל חדש במהלך חצי השנה שקדמה לחופשתי המתוכננת. זה היה מאוד קשה כלכלית. היו לי שני ילדים שעדיין תמכתי

בהם. אבל מרגע שהחלטתי שאני חוצה את האוקיינוס, נעשיתי עוד יותר יצירתית מכפי שהייתי בטרם נעשיתי מטפלת.

ציירתי יותר. כתבתי יותר. לימדתי רישום וליוויתי סטודנטים בהכנת תיקי עבודות לבתי ספר גבוהים לאמנות. כתבתי יותר טורים אישיים. הוצאתי לאור שני ספרים ושיטת טיפול חדשה. למרבה הפלא, הקליניקה קיבלה את היצירתיות באהבה. נכון שלא קיבלתי מטופלים חדשים, אבל הייתי מלאת אנרגיה והתפרנסתי בנחת בין טיפות הגשם של אותו קיץ לוהט. הרגש שלי הייתה שקטה, והראש סוף סוף כיבד את קיומה.

גם היא, הרגש, הבטיחה לו שהיא לא תעזוב אותו. אם רק ייתן לה מרחב שבלעדיו היא לא מסוגלת לחיות. תן לי חופש, היא אמרה לו, ואז גם אני אכבד אותך ואת כל מה שנחוץ לך.

באותה שנה, ביולי הלוהט ההוא, רק 28 מעלות, אחרי שעשיתי חוזה טיפולי קשוח עם עצמי כמטפלת, כאדם, כאמא וכאמנית - בסדר כזה או אחר - צלצל הפעמון בדלת הקליניקה. לא היו אז ניידים. שדיברנו בטלפון, לפני שקבענו פגישה, היא נשמעה נחרצת ורגישה. סיפרתי לה שאני יוצאת לחופש. זה לא הזיז לה. אסתפק גם בפגישה אחת, היא אמרה, לפני שאת נוסעת. בתשלום, כמובן. הסכמתי. הצעתי לה לבוא לטיפול אחד כפול. שעתיים רצופות. בתשלום מלא. היא לא היססה. הרגש שלי שמחה כל כך. הראש הסכים, כי הרגש הייתה כל כך בטוחה בעצמה.

רגש היא אישה. גבר הוא גבר

זה היה השיעור הכי מדהים שלי בטיפול קצר מועד. למדתי שאין טיפול קצר עם הרגש. יש מפגש עם השכל. יש מפגש עם הראש. יש מפגש עם ההורים, המורים, המחנכים. אבל אין מפגש קצר מועד או מתוכנן מראש עם הרגש. רגש היא אישה. היא מעגלית, מורכבת ורבת ציפיות. גבר הוא גבר. ליניארי, חד זוויתי ומחפש ציפיות שיעטפו לו את הכריות, כדי שהראש שלו ינוח טוב כשהוא ישן.

האישה שביקשה טיפול כפול בתשלום, רגע לפני שאני יוצאת לחודש של חופש, עמדה לחתום חוזה עם גבר, חבר יקר שלה, שביקש ממנה לעשות איתו ילד. הוא הציע תמיכה כספית, משמורת משותפת והכרה בשמו של הילד. זה היה לפני למעלה מעשור. הליך חדשני ולא מוכר ומקובל. בתום פגישתנו, היא ביקשה לחשוב על זה חודש עד שאחזור מחופשתי.

מי מבקש לחשוב על זה? שאלתי אותה.
הרגש שלי, היא אמרה.
רגש לא חושבת, הזכרתי לה. רגש מרגישה.
ואת? היא הקשתה עליי, כמובן. את נוסעת עם הראש?
עם שניהם, עניתי. ברור שהיא, הרגש, מאוד רוצה לנסוע. אבל גם הוא, הראש, הסכים. הם חתמו חוזה, ואני משלמת. זה מה שבחרתי לעשות. אני האמא של שניהם.
נפרדתי ממנה בחיבוק.

כשחזרתי מהודו היא חזרה לקליניקה. ניהלנו דיאלוג ארוך ורב תובנות עם הרגש והשכל. עם האישה והגבר שכולנו חווים אותם בתוכנו, בדרך זו או אחרת. כבר בתחילת התהליך הטיפולי הסכמנו שלכולנו יש שתי עיניים, שתי אוזניים, אף אחד עם שני נחיריים, שתי רגליים, שתי ידיים, לב אחד עם שני חדרים, שתי כליות עצמאיות, כבד אחד, עשרים ציפורניים והמון שערות. הסכמנו שכל האיברים, גם אלה שלא הוזכרו, בין אם הם נמנים בלשון זכר או נקבה, ביחיד או ברבים, רגישים גם לראש וגם לרגש, ובעיקר לחוזה שהם מוכנים לחתום עליו ביחד. למדתי ממנה שאם אין שם הורה בטוח, שמאפשר חוזה עם עצמו, בינו לבינו, גם הילדים לא יחתמו על חוזה ביניהם.

זה היה הקיץ הכי לוהט בחיי כמטפלת. בהודו היה חם הרבה יותר, אבל לא הרגשתי אותו באותה חופשה ראשונה שלי מחוץ לבית, למשך חודש שלם. אולי כי היו מונסונים בדלהי, ושבע קשתות בעמק מתחת לדרמסלה. נכון שהלב שלי יצא מדעתו מרוב דאגה לילדיי, אבל הראש שלי חס על לבי. היצירתיות שלי פרחה כמו בגיל ההתבגרות. לא פסקתי לכתוב ולצייר. פתאום הייתי אמא שראתה את שני ילדיה שלה, עמוק בתוכה. אמא שהסכימה לאהוב את שניהם במידה שווה. גם אותו, השכל, וגם אותה, הרגש. וגם לכבד את קיומם בתוכי.

אל כל מסעותיי בעולם יצאתי עם חפצים מיותרים וחזרתי עם חפצים מיותרים. אבל חזרתי בעיקר עם געגועים, ובלי פחדים שנשרו על הדרך. בשנים האחרונות אני נוסעת רחוק בתוך עצמי. מניעה גלגלים בחנייה שבה אני מבררת איך אוטו כל כך קטן, כמו שלי, יכול לנסוע כזה מרחק גדול בין הרגש לראש, בין הלב לשכל, בלי לזוז.

בספטמבר אני על אי ביוון. מלבנת עוד חוזה אישי ביני לבין עצמי.

לאתר הבית של עדית פאנק