אוהבת אותך, פוחדת ממך
אי אפשר להרגיש אהבה בלי להרגיש פחד, כי רק מי שמוכן לחוש את כל הרגשות כולם, לקבל אותם ולנוע איתם, יחוש את הרוח של מניפת הרגש. עדית פאנק מגלה שאי אפשר לפחד בלי לאהוב
- פשוט אין לי אויר, היא אמרה. לא יודעת למה.
נזכרתי בטיפול בדיקור שעברתי אצל רופא סיני אמיתי, מאסטר, לפני כמה שנים טובות, בארץ. הייתי אז במשבר משולב, מרתק, מעורר תהייה, מעניין ורב חסד. משבר הוא לא שבר, סיכמתי ביני לביני - וגם מול האישה שישבה כעת מולי עם גבס מהכתף ועד האצבעות. שבר הוא רק חלק קטן ממונח מתמטי, שמלמד על המנה או על השארית, אמרתי לה. משבר הוא הארוחה כולה.
את במשבר או בשבר, שאלתי אותה.
- משבר, היא ענתה.
מותר לי לספר לך על הטיפול הסיני שעברתי? יש לך כוח לשמוע סיפור? לא נחליף תפקידים. אני רק שואלת אם בא לך לעצום עיניים ולהקשיב. היא בחרה לעבור מהכסא הרך אל מיטת הטיפולים. המעבר שלה היה נינוח. הנחתי יד על הבטן שלה. לא שאלתי אם היד שלי מונחת במקום שמתאים לה. סמכתי על האינטואיציה שלי, לפיה אני מניחה את ידי במקום טוב. סמכתי גם על האינטואיציה שלה, שאם היד שלי לא תנעם לה, היא תרגיש מספיק בטוחה להגיד לי לא. ובעיקר סמכתי על מניפת הרגש.
אפשר לספר לך כעת? נגעתי בקצות שפתיה, ובמרכז מצחה. כן, היא אמרה. שני חריצים עמוקים בין נחירי אפה לשפתיה התרככו לרגע. שני חריצים במצחה נרגעו. שפתיה נשארו רחבות ורכות.
אני לא אדם מושלם ולא אדם שלם, אמרתי לה. אני אדם שעושה מסע בדרכו. הנוף משתנה ואני מתבוננת בו בדרכי. אפשר להמשיך? היא ביקשה שאכסה את קצות רגליה, כי קר לה. פרשתי את השמיכה וישבתי לצדה בלי לגעת. הקור שהפשיר בקצות כפות רגליה חיזק אותה. גם אותי.
במשבר האחרון אותו עברתי לפני כמה שנים, סיפרתי לה, הגעתי אל רופא סיני אמיתי, מקסים, שקיבל אשרה ללמד בארץ חמש שנים. הוא לימד דיקור באחד מבתי הספר הטובים בארץ, יצא לו שם טוב, ובצדק, אבל הוא הבין איך עושים כסף במערב. הוא היה מקצועי מאוד, ישר, הגון, אבל לא פתח את מניפת הרגש. הוא קיבל אותי בקלות לטיפול. שאל אותי כמה שאלות שקשורות לעולם המערבי שבו אני חיה, ועוד כמה שאלות לא רלוונטיות לתפיסת עולמי. ניסיתי להגיד לו שאני מאוד רגישה לדיקור. שלא קל לי עם המחטים. שאני ממש רגישה ומרגישה כל קוץ של מחט. זה לא עבד עליו. הוא עבר מחדר לחדר, בקומה שלישית בדירה לא ברורה בפאתי תל אביב, דוקר במקצועיות מדהימה, ורץ הלאה לחדר הבא. הוא עשה בית חרושת קטן לדיקור אבל זה לא גרם לי להיות שיפוטית. הערכתי את מסע חייו.
אני למודת ניסיון כמטופלת בדיקור. אני מאמינה ברפואה הסינית שנחשבת לרפואה מונעת. הדיקור בא ללמד על טרום מחלה ולמנוע אותה מראש. אני מאמינה שאם דוקרים במקום ובזמן הנכון, יצוף רגש. עובדה שאני בוכה כשדוקרים אותי בעיקר במקומות הנכונים. אני רוצה ליטוף וחיבוק ברגע הקסום
ומה היה בסוף? היא שאלה אותי. שמרתי על מרחב הריפוי שנפרש בין שתינו כמו מניפת רגש. היא עדיין שכבה בעיניים עצומות על מיטת הטיפולים, ואני עדיין ישבתי לצדה, לא ברורה לעצמי, אבל שקטה. אני מכירה את עצמי, אמרתי לעצמי. אני לא מנדבת את האמת לשמה, אבל אני גם לא משקרת אם שואלים אותי. גם כמטפלת וגם כאדם אנושי.
הוא דיבר עברית? היא שאלה אותי בעיניים עצומות.
הוא ידע כמה מילים בעברית, עניתי לה. רק מילים נחוצות למניפת רגש חצי סגורה.
ומה קרה אז, היא שאלה, ועיניה שנפקחו לפתע, פגשו את עיני.
כשהוא חיזק בסיבוב את המחט התשיעית, עניתי לה, מישירה מבט אל עיניה, ירדו לי דמעות.
ומה הוא אמר כשהוא ראה שאת בוכה, היא שאלה אותי בעיניים ששוב נעצמו.
הוא שאל אותי בעברית עילגת: קר לה? ורץ להביא לי שמיכה.
היא דמעה בשקט. ממש כמוני, כשהרופא הסיני הציע לי שמיכה במקום חיבוק.
ואז היא ביקשה לקום ולעבור לשבת מולי. התיישבנו זו מול זו. על הכורסאות בחדר הטיפול.
שפת הגוף שלה השתנתה. היא נעה כמו נסיכה שקמה מתרדמת. היא התיישבה בגב זקוף, אספה את ברכיה אל גופה בגמישות מפתיעה. עכשיו אני רוצה שתספרי לי על מניפת הרגש, היא אמרה לי ולקחה לגימה אחת קטנה מבקבוק המים המינרלים שהיא הביאה איתה.
מניפת הרגש היא כמו כל מניפה שעושה רוח מקררת בימים חמים, או רוח רכה בימים קשים, אמרתי לה ולעצמי, זו מניפה רבת עוצמה, שמאזנת את הרגשות כולם. זו מניפה שנעה מטינה, תסכול, כאב, קנאה, שנאה, ויתור, סליחה, מחילה, אהבה ותפילה לשמה. אי אפשר לפתוח את המניפה הזאת רק קצת. אם פותחים רק חלק מהמניפה, היא לא עושה רוח בימים של חום.
אי אפשר להרגיש אהבה בלי להרגיש פחד. אמרתי לה. אי אפשר לפחד בלי לאהוב. זו מניפה מיוחדת במינה. מניפה שמניעה את כל הרגשות כולם. מי שלא מוכן להרגיש, לא יוכל ליהנות ממנה. רק מי שמוכן לחוש את כל הרגשות כולם, לקבל אותם ולנוע איתם, יחוש את הרוח של מניפת הרגש. זה מנעול הקסם של דלת הלב. אם פותחים אותה קצת, לא ממש מרגישים את רוח האהבה. אם סוגרים אותה קצת, לא ממש פותחים את רוח האהבה.
כשמניפת הרגש נפתחת כולה, יש בה גם כאב וגם שמחה. גם חלומות בהירים וגם סיוטים. אבל בעיקר התעוררות. התת מודע הוא השטיח של כל הפירורים שהשכלנו לשכוח כדי לא לזכור. שטיח אמיתי מרצף את ההתעוררות שלנו. פירור אחרי פירור.
מי שרוצה מניפה שעושה רוח אמיתית בימי החום, חייב להיות מוכן גם לימים של קור. זו מניפה שלא מתאימה לכל אחד, ולא לכל דלת. מותר האדם הוא הבחירה לפתוח ולסגור. לפתוח את המניפה כולה, לחוש את הרגשות כולם, לכאוב, לאהוב, או לוותר על חלק מהם, בנחת. לא חייבים מניפה כשחם. לא חייבים שמיכה כשקר. אפשר לבחור לחיות את הבחירה דרך חייך שלך.
אז איך זה קשור לדיקור של המאסטר הסיני ההוא שהציע לך שמיכה כשהיה לך קר, היא שאלה. התבוננתי בגוף שלה. הוא הפך זקוף ובטוח בעצמו.
תגידי את, אמרתי לה.
זה נכון, היא אמרה. אי אפשר לפתוח קצת מניפת רגש. אני אפתח אותה במלואה. גם עם הריקוד, וגם עם האבל. מניפה מלאה של היש והאין בחיי. קצת רוח לא תזיק לי, היא אמרה, רוח חמה או קרה. העיקר שיהיה שם משב של אוויר חופשי.
ומה אז? שאלתי אותה.
אז אבחר מה מתאים לי, היא אמרה. רוח מטורפת וחום בלי גבולות, או שקט של בחירה.
והרופא הסיני שהציע לי שמיכה כשבכיתי, שאלתי אותה, הוא צדק?
הוא הציע לך שמיכה לדמעות שלך, היא אמרה, בדרכו שלו.
עשינו דרך ארוכה יחד. במשך שנים רבות לא היה ביננו קשר. לפני כמה ימים קיבלתי ממנה ברכת שנה טובה. בדואר רגיל עם בול של פעם בצד. אינטרנט היא שמיכה כשקר לה, היא כתבה, הדמעות תמיד רוצות חיבוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם