רודיאו דרייב, בייבי: טיולי סוסים לבנות בלבד
הקונספט: טיול סוסים אתגרי לבנות בלבד. בתפריט: למעלה משש שעות של רכיבה בנוף מרהיב, מדריכה סקסית וקשוחה וגוף דואב. הסיפוק: כמו 12 שיעורי יוגה ברצף
הפעם הראשונה שלי על סוס דוהר הייתה מזמן. כשאת גדלה בקיבוץ זה די טריוויאלי, אבל המפגש של רוב הציבור עם החיה האצילית הזאת מתרחש בעיקר דרך פרסומות של "מרלבורו" ושל ג'יפים יוקרתיים. כמה טוב, לפיכך, שביום ראשון אחד מצאנו את עצמנו, ארבע בחורינות, בדרך ל"חוות דובי" שבפאתי קיבוץ רמות מנשה, מוכנות ומזומנות להתנסות ביממה אינטנסיבית וקצת של מה שמכנים שם "בנות מקלאוד."
הרעיון פשוט: את כל מה שהגברים יכולים לעשות, כמאמר השיר, אנחנו הבנות יכולות לעשות טוב יותר. אין סיבה שלא נלבש את הג'ינס הפחות צמוד והפחות יקר שלנו, נעלה על סוס, נתפוס לו במושכות ונרכב עליו במשך חמש וחצי שעות רצופות, וגם נכנס
שתי התכונות האחרונות, מסתבר, יעילות לא רק בראיונות עבודה. הסוס הוא חיה רגישה שקולטת ברגע אם מי שעלה עליה ניחן ביכולת לנווט אותה ולהורות לה מה לעשות. במידה שתרחמי עליו, לא תקצרי את המושכות ולא תכניסי גם בעיטה קטנה בצלעות אם יש צורך, הוא פשוט לא יבצע את הפעולה, או יוריד את הראש ויתחיל לאכול את מה שלא יהיה שם. כדי שסוס יציית, את צריכה להיות ברורה לחלוטין איתו. קצת כמו עם גברים, רק שכאן מהר מאוד הגב מתחיל לכאוב.
ב"חוות דובי" מקבלים אותנו בחום רב, ומחלקים לנו כובעי בוקרים ובנדנות. דובי סלמן, שהקים את החווה, הורסמן אמיתי בעל חזות של קאובוי וחיוך טוב לב, מעניק לנו תדריך ראשוני ושיעור תיאורטי. מסתבר שאנו נתנסה בטכניקת הרכיבה "ווסטרן," שדובי הוא מחלוצי הטמעתה בישראל. במאנז,' הוא השטח הקטן יחסית שבו מתרגלים וממנו יוצאים לרכיבה, מחכה לנו תהילה המדריכה, שאפשר לעשות ממנה פוסטר להרפתקה שלשמה התכנסנו. בצ'ארם מאופק וקשוח אך כובש של מדריכת חי"ר היא דוחה את שפופרת קרם ההגנה שאנחנו מציעות לה, ומדליקה במקום סיגריה. כמו הבדואים, היא לבושה בחולצה ארוכה ואוורירית שמגינה עליה מהשמש היוקדת. לא, היא לא מורחת קרם הגנה. לא צריך. איך, לעזאזל, העור שלה נשאר כמו פרסומת למייק-אפ? אין לי מושג.
תהילה היא מי שיזמה את הקונספט הנשי שאנשי "חוות דובי" מתעתדים להתאים למסיבות רווקות, מתנת יום הולדת או כל מה שתרצו, כל עוד תביאו את הבנות. תוך שנייה אנחנו נוכחות לדעת שהנושא אכן בדמה. בלי לבזבז זמן על מינגלינג היא מארגנת לנו כובעי אימון כמו של הרוכבים הבריטים (זה נראה נורא,( מפנה אותנו לסוסים שלנו ומעלה אותנו עליהם. מעכשיו אין לנו יותר שמות פרטיים. אנחנו עונות לשמות של הסוסים. אין זמן להיות בהלם. לפני שהספקנו להגיד "דולי פארטון" אנחנו כבר סובבות במעגל, מנסות להחזיק את המושכות בצורה הנכונה ולנווט אותן ואת בעליהן, כמו סוג של הגה מסורבל עם כוח רצון משלו.
מתהילה אנחנו לומדות ש"הויסה"! זה הכי .1957 כשאת רוצה שהסוס יניע צריך לצקצק בלשון, כשאת מעוניינת לבלום צריך לשחרר "הואוווו"! מאופק ובוטח, כאילו נעקפת בתור בסופר. את האסרטיביות המדוברת תהילה עמלה להחדיר בנו תוך רגע, והיא לא מתכוונת להרפות. תחת מטח פקודות אנחנו מפנימות שהישיבה החיננית של מדונה על האוכף בקליפ של "דונט טל מי" היא סוג של פיקציה. קאוגירל אמיתית תשב כשגבה כפוף מעט ")כמו קוף," אומרים בחווה,( עקביה מזדקרים תמידית על מנת שלא להתחכך בבטנו של הסוס ולדרבן אותו שלא לצורך. תהילה מצווה עלינו להוציא את הבטן. "זה המקום היחידי שיגידו לכן לעשות את זה בפקודה," היא אומרת. מי אנחנו שנגיד לא?
כשחברת "אגד תיור ונופש," שמשווקת במסגרת המיזם "תוצרת הארץ" את החבילה של "בנות מקלאוד," הציעה לנו להתנסות בחוויה, הייתי בטוחה שמדובר בטיול סוסים מהסוג הדי דרדלה. זאת אומרת רכיבה של שעה בערך, מרוככת ומגוננת, שמסביבה מעטפת של מדריכים שיצלמו אותנו בצהלות, ויתנו לנו את ההרגשה שאנחנו הכי שאקליות, אבל אנחנו לא נרגיש ככה באמת. ובכן - ממש לא. אף שהיינו ארבע בנות שרחוקות ביותר מז'אנר הקארי וסמנתה/פריס וניקול עוזבות את הכרך ונופלות, עם הסטילטו והאייפון, על חווה של נייטיבז - אכלנו שם אבק.
ארבעתנו (כולל שתיים שלא עלו על סוס מעולם) גילינו במהירות שהחברים בחווה ממש לא מתייחסים אלינו ברחמנות צ'יזית. פקודה היא פקודה, וכשצריך הם צועקים ולא מוותרים. לדוגמה, על אף שהצהרתי מיד שאני תותחית פילאטיס, גיליתי די מהר שעקבי נוטים לחזור למצבם הרגיל והמאוזן בתוך הארכובות במקום להישאר זקורים באוויר, ותאמינו לי שזה לא כי התפנקתי. לא לוקח הרבה זמן עד שהגוף המתאמץ מתחיל לדאוב (גב, עורף, ירכיים וישבן.( לכי תטי את הגב לפנים, תוודאי ש60%- מהמשקל שלך נוטה קדימה, תחליטי אם היד צריכה ללכת ימינה או שמאלה בשביל להזיז את הסוס לכיוון ההפוך, תעני לשם "לאורה" אחרי ש31- שנה קראו לך "עומר," תזרקי לתהילה חיוך של "אני אוכלת את זה בלי מלח, ביץ,"' ועוד תרימי את העקבים, וכל זה ביחד. צר לי לאכזב אתכן, אבל המולטי טאסקינג הנשי המפורסם לא רלוונטי. בשביל לשבת על הסוס במינימום מאמץ, לזרום איתו ובקצב שלו - ועוד לא אמרתי כלום על דהירה - צריך להפעיל הרבה שרירים ומחשבה.
בקיצור, במשך יממה שלמה עקבי ספגו עלבונות אמיתיים ונמרצים מדובי ומתהילה. זה קצת הזכיר את האמרה הצה"לית המעצבנת שהכל בראש, ואכן היה כך. כמה שעות מאוחר יותר רכבתי יגעה אל עבר השקיעה, כששוקי בוערות ועקבי נמקים אך זקורים בגאון. וזה לא שקיבלתי מחמאות.
כשביצענו משהו היטב, פשוט עברנו לדבר בסבבה על משהו אחר, ותמיד היה על מה. כשהתרשלנו - חטפנו. הם באמת ציפו מאיתנו לקחת אחריות, לבצע ולהשתפר. וכמו שתהילה שיננה באוזנינו כל הזמן, לא לפדח. דווקא כי אנחנו נקבות.
יחד עם זאת, המינון בין "קשה" ל"הכי כיף בעולם" נשמר מסונכרן לכל אורך הדרך, כולל תחושה ברורה שמדובר כאן במקצועני-על שתמכו כבר בהרבה מותניים שהתקשו להתאזן על האוכף במהלך הדרך. רכבנו על סלעים ואבנים, נזהרות לא להיכנס לגדרות תיל ולחצות באלגנט שיחים קוצניים, אבל התפנקנו על הפסקות איכותיות שכללו שמיכת פיקניקים וסנדוויצ'ים, בירות קרות, פירות ועוגיות, והרצאות נעימות על מוזיקת קאנטרי, אילוף, תרבויות ומסורות וסקירה גיאוגרפית והיסטורית של האזור.
הנוף, דרך אגב, מרהיב ביופיו. אזור הגלעד מוקף בקיבוצים כמו דליה, רמת השופט ועין השופט, אבל באזור שבו רכבנו לא היה ניתן לראות אותם. במקומם קישטו את השטח שמי תכלת עצומים, גבעות שנדמות בתוליות גם בשנת ,2010 כרמים של יקבים רבים (ביניהם גם "בנימינה" ו"תשבי,(" ומטעים ושדות חיטה שה"באלות" - חבילות הקש שנקצר - מעטרות אותם. שילוב מוחץ בין צהוב לירוק, ואם זה נראה ככה בסוף חודש יוני, בחורף בטח מדובר בוויזואליה ממוטטת. קל לדמיין איך נביאים הידסו מוכי חום באזור הזה לפני שלושת אלפים שנה, ומלכים ברחו בו זה מזה.
ברפת של קיבוץ גלעד אנחנו פוגשות פרות מהסוג שאני נתקלתי בו פחות בארץ: חומות לבנבנות ועם קרניים, שמיועדות לבשר. משימת הדגל: בשטח גדול, מחוץ לקיבוץ, לכנס עדר שלם כזה לתוך המכלאות. דובי אומר שעכשיו זה קל יחסית, כי אין להן הרבה מה לאכול, אבל בכל זאת יש פה עבודה. צריך לאגף אותן ממספר כיוונים, וגם נדרשת עבודת צוות. אחרי בערך שלוש שעות של רכיבה אנחנו צריכות לתקשר זו עם זו, להתפזר על פני השטח ולאסוף אותן. אנחנו כבר עייפות, אבל דובי לא מוותר ופוקד על תהילה לא לעזור לנו, גם כשהסוסים מתמרדים. אחרי שהפרות השמנמנות התנקזו לשורה ארוכה, אנחנו רוכבות בסוף השיירה ומנתבות אותן למכלאות. לפקח מלמעלה על עדר כזה זאת תחושה פשוט אדירה.
בדרך חזרה, כשהשמש מתחילה לשקוע והמחזה מרהיב, כבר באמת לא קל. כל הגוף זועק הצילו, אבל דובי מסביר שאם אנחנו רוצות להיכנס בסטייל לחווה, אנחנו צריכות לפטפט בינינו בנונשלנט. ככה קאובויז אמיתיים עושים, להראות שהם לא מותשים מדי בשביל להרביץ סמול טוק. היינו דווקא שמחות לתת לסאונד הנעים של פרסות הסוסים שמכות באדמה להיות הפסקול היחיד, אבל אנחנו מנסות לגייס כוחות.
כשאנחנו מגיעות לחווה ויורדות מהסוסים כבר חושך, ומחכה לנו ליד המדורה ארוחת ערב מושקעת של שיפודים, קבבים, סטייקים, סלטים ופיתות הום מייד. הרעב הורס, אבל האפריטיף האמיתי הוא הסיפור על הגברים של מגזין "בלייזר," ששלושה חודשים לפנינו הגיעו לחוות דובי להתנסות ב"תעצרו את העיר" - החבילה שמוצעת לגברים. אנחנו, הבנות של "את," עשינו בדיוק את אותו הדבר, אחד לאחד. בעוד שאנשי "בלייזר" התמוטטו על הרצפה, והיה צריך להביא את הסטייקים אליהם ולעשות להם כיבוי אורות בשמונה בערב, אנחנו ישבנו מסביב למדורה כמעט עד אחת בלילה. נגה, הבת של דובי והורסגירל מדופלמת בעצמה, הגיעה עם גיטרה ועם קול מתוק. גם מרשמלו וקפה וירח מלא היו שם, וכל העובדים של החווה הגיעו לשיר ולספר. הקנאה עברה דרך האס.אם.אסים של בני הזוג שישבו בבית מול המונדיאל.
אז גם הכרנו את רותי זינדר, השותפה של דובי בחווה והאם הרוחנית של בנות מקלאוד כולן. היא הייתה תלמידתו של דובי, והאשה הראשונה שהביאה לארץ את ה"טריק ריידינג," רכיבת פעלולים על סוסים (ע"ע אנני אוקלי.( האשה החייכנית הזאת, 160 סנטימטר של אנרגיה שלווה וציפורניים צבועות בלק בגוון אפרסק, היא הדוגמה לכך שאסרטיביות יכולה להיות מעודנת, צנועה ואפקטיבית. את הסיפורים שלה, איך בגיל 26 נסעה לעבוד בחוות בוקרים אמיתית של רדנקס בנברסקה, ויילדה שם עגלים, נהגה במשאיות ענק, נפלה לבורות קרח ונכנסה לבנקים בעיירות המערב הפרוע - היה אפשר לשמוע עד הבוקר. את הלילה עצמו העברנו במיטות שדה.
למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, עוד הספקנו להתנסות בזריקת לאסו (יותר קשה ממה שזה נראה) לפני החזרה לעיר, שנראתה אטרקטיבית פחות מאי פעם. מבחינת החוויה והאנרגיות, ההרגשה הייתה כאילו חזרנו מארבעה ימים באיזה חו"ל נכסף. אפילו תהילה ציינה שהיא "די גאה" בנו. ואם כל זה נשמע לכן קשה מדי, את עסקת "בנות מקלאוד" אפשר להתאים לרמות וגילים שונים. 700 שקל לאשה זה אומנם לא מעט, ומסיבות רווקות נוטות לעלות פחות (ולהיות משעממות בהרבה,( אבל אתן הולכות ליהנות ברמות אחרות. תחשבו על זה כעל 12 שיעורי יוגה מרוכזים, בטבע פנטסטי. גב תפוס, ישבן מאובן והליכת טוני-סופרנו-יוצא-בחלוק-להביא-אתהעיתון-בבוקר מעולם לא היו סקסיים יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם