טיסת ניסוי: דאייה בשמי הארץ
מדי סוף שבוע נוהרים עשרות חובבי תעופה למנחת שדה תימן בדרום הארץ. על הפרק: טיסה בדאונים בשמי הנגב. כתבנו החליט לנסות את הדאון בעצמו, הכין את שקית ההקאה והצטרף לטייסים החובבים. התוצאה: נוף מדהים, תחושות ריגוש ורגע אחד קטן של פחד
אלה הם אנשי הדאונים, טייסים וחניכי טיסה גם יחד. אוהבי הריגושים באוויר. שגעון הטיסה בדאונים גדל בשנים האחרונות, גם בשל העובדה שהתחביב זול בהרבה מלימוד ומהטסת מטוסים ממונעים. המשוגעים לדבר מגיעים לכאן מכל רחבי הארץ. כשכובע לראשו ישב הטייס רמי באום מהיישוב גילון שבגוש שגב, וסיפר על הריגוש של הנחיתה בדאון. "בשביל הריגוש הזה הגעתי מהצפון שם אני טס במטוסים קלים, אבל תמיד חסר לי הריגוש של הנחיתה בדאון הלא ממונע והשהיה באוויר בזרמים החמים שם למעלה".
באום, 62, חלם בצעירותו להיות טייס בחיל האוויר הישראלי, אולם בשנת 1967 נגוז החלום כאשר הודח מקורס טייס אחרי הטיסות הראשונות במטוס ה"פייפר". "חיידק הטיסה לא עזב אותי מאז אותה הדחה", מודה באום. "כאשר הבן שלי סיים את לימודי האוירונאוטיקה בטכניון הוא אמר לי 'אבא, קח מתנה - קורס טייס אזרחי. אם אתה לא לוקח, אני לא רוצה לשמוע ממך את הסיפורים על החמצת קורס הטייס שלך'. עברתי את קורס הטייס האזרחי בהצלחה והוסמכתי להטיס מטוסים קלים. אני נהנה לטוס ב'פייפר' שמוביל את הדאון לשמים, אבל חושב לא מעט שבגלל סוג ה'פייפר' הזה הודחתי מקורס טייס".
כדי לבדוק אם יש ממש בריגוש של טיסה בדאון, נרשמתי לטיסה יחד עם הצלם יהודה לחיאני. כל אחד מאיתנו הצטרף לדאון דו-מושבי וישב במושב הקדמי, כאשר הטייס יושב במושב האחורי. מספר טייסים בחולצות הנושאות את הכיתוב "מרכז הדאיה בנגב" עמדו סביבנו, ובמרחק של מאות מטרים מאיתנו צנחו חובבי הצניחה החופשית במסגרת פעילות מועדון הצניחה המקומי, הפועל כבר שנים באותו מנחת.
אשתף אתכם בוידוי קטן. לפני כשש שנים ביקרתי בשוויץ במסגרת סיור עיתונאים. המשימה היומית הייתה להצטרף ליום אווירי, ואני בחרתי לטוס במטוס מסוג L-39 אלבטרוס, המשמש למופעי אירובטיקה. עם זאת, איש לא טרח לומר לי את זה לפני הטיסה. בזכות ניסיון זה הפכתי לחסין מפני כל אלמנט אפשרי בטיסה, וכששאל אותי הטייס איל רענן, 50, אם אני בסדר, השבתי בחיוך. מי שלא טס במושב האחורי של מטוס במופע אירובטיקה, חש ריגוש עז בטיסה בדאון. כל כניסה לכיס אוויר קטן עלולה לגרום לתחושת הקאה בקרב אלה שרגישים לתנודות באוויר. שקית ההקאה שנתן לי הטייס לפני הטיסה ביטאה את האחריות שלו לנוסע הבלתי מנוסה מבחינתו, אך היא נותרה מקופלת בתא שלצידי. לא פחדתי והרגשתי מצוין.
גם לחיאני הצלם צבר שעות טיסה במטוסים קלים במהלך עבודתו שכן לא פעם נדרש לצלם מהאוויר אתרים בנגב. עם זאת, הטיסה הראשונה בדאון גרמה לו להזיע מעט. הרי קשה שלא לחוש פחד מסוים מהיותך באוויר בתוך כלי קטן ולא חזק במיוחד. בכל המראה זה מתחיל מחדש,
בכל יום שישי מגיע הטייס איל רענן מרחובות עם משפחתו כדי לטוס בשמי הנגב. הוא בעל ותק של 27 שנות טיסה. כאשר שאלתי אותו אם זה מסוכן לטוס בדאון הוא השיב בארשת פנים רצינית: "החלק המסוכן הוא ההגעה במכונית מהבית. הדאון עובר בדיקות תקופתיות ומפוקח על-ידי רשות התעופה האזרחית. יש מגבלות טיסה בגלל היעדר מנוע, אבל הטיסה בטוחה מאוד".
כאשר התיישב לחיאני במושב הקדמי ניסיתי להפחיד אותו ושאלתי האם הוא יודע היכן כיסא המפלט. לחיאני הביט בדאגה לעבר הטייס, שחייך והסביר כי בניגוד למטוסים ממונעים, בדאון אין כיסא מפלט.
הטייס המנוסה רתם אותי למושב הקדמי והחל להסביר לי מה יקרה בטיסה. נשאלתי על המשקל שלי, ואז הוא הוציא את המשקולות שהיו מונחות על הרצפה ושהותאמו למשקלו של החניך שלפניי.
על דופן הדאון כתובות הנחיות על המשקל המותר והרצוי, ובהתאם לכך בדיוק מתארגן הטייס להמראה. סגרתי את החופה והופתעתי לגלות שאפילו בחום הדרומי אין בתא הטייס מזגן או צל. למזלי, קיבלתי את הכובע רחב-השולים של חניך הטיסה עמית ורד, כך שאת בעיית הצל פתרתי. בנושא המיזוג עדיין הייתי מודאג, ואז הציע לי הטייס להוציא את כף היד מהחלון הקטן ובכך להזרים פנימה אויר קר. על המסלול התארגן המטוס הקל לגרירת הדאון, ולאחר דברי תיאום בין טייס הדאון לבין טייס המטוס הקל חובר הכבל והחלה הנסיעה על המסלול לקראת ההמראה.
המהירות לא הייתה גבוהה מדי, חופת הטייס שקופה לכל הכיוונים, ותוך כדי ההמראה הבחנתי בחובבי הצניחה החופשית הצונחים בסמוך לנו. המטוס הקל תפס גובה ופתאום שמעתי מכה מקדימה. איש לא הכין אותי לכך שניתוק הכבל של הדאון מהמטוס מייצר רעש המזכיר שבירה של חלק מהדאון. שאלתי את הטייס מה קרה, והתשובה שלו הרגיעה אותי. ואז החלה החוויה האמיתית.
מעל באר שבע, מעל קיבוץ חצרים, חג הדאון במעגלים גדולים כאשר לפתע התקרבה אלינו להקה של ציפורי ענק. הן חגו מתחתינו, והטייס הסביר לי שהוא מצטרף למעגל התרמי שאותו גילו לו העופות הגדולים. במבט מהשמיים באר שבע נראית עיר יפה, מסודרת ונקייה, כאשר בקצה הדרום-מערבי שלה בולטת ביופיה בריכת השחיה של הקאנטרי-קלאב.
בינתיים מגיח מעל דאון נוסף ובו הצלם לחיאני. הטייסים מדברים בקשר כדי לסדר ללחיאני זווית צילום. אני מתבונן לעבר הדאון שלו ומזהה את התסרוקת שלו. פניו המודאגות התחלפו במבט נרגש המשלב פחד והנאה.
לאחר השלמת הצילומים וההנאה מהנוף הדרומי התארגנו לנחיתה. זו הפעם ראשונה שטסתי בדאון, והמושגים על החוויה הזו השתנו. אנחנו מתקרבים לנחיתה ואני מבין שכל חיי תלויים בטייס היושב מאחוריי. אנחנו בקושי מכירים אבל אחרי שיחה בת שעה אני סומך עליו. אני שומע את השיחות עם המנחת בקשר והקרקע מתקרבת במהירות. נחיתה מעולה של טייס ותיק ומנוסה, ואנחנו על הקרקע. הטייס מבקש ממני לשבת על הכנף כדי לאזן את המשקל, ולאחר מכן התחלנו לדחוף את הדאון הגדול ממסלול הנחיתה למסלול צדדי, ומשם גרר אותו ג'יפ לעבר הנקודה הבאה.
על הקרקע התארגנה החניכה ארינה צנזור בת ה-16.5, שהתפרסמה לפני חודש בזכות התושיה שלה ושל אביה, שהביאו להצלת חייהם של שני פצועים קשה מפגיעת רסיסי רקטת הגראד בבאר שבע. בזכות מעשה הגבורה שלה זכתה צנזור במלגה ללימודי תואר ראשון מנשיאת אוניברסיטת בן גוריון, פרופ' רבקה כרמי. כאן במועדון הדאיה, ארינה טסה כחניכה מאז היותה בת 13.5. "אין לי עדיין רשיון טייס כי אני קטינה. כשאחגוג 17 אוציא רישיו להטיס דאון. זה כיף לעוף כמו ציפור. ציפורים דואות לידינו כי אין לדאון רעש של מנוע, ולכן העופות אינם מפחדים להתקרב".
מועדון הדאיה נגב בשדה תימן מחזיק ברשותו שבעה דאונים ועוד תשעה דאונים פרטיים, כאשר חלק מהם חד-מושביים וחלקם דו-מושביים. מדובר בדאונים בעלי מוטת כנף באורך של 15 מטרים עד 30 מטרים. טווחי המהירות שלהם נע מ70- קמ"ש ועד 270 קמ"ש.
כשטסים בדאון, המטרה היא להביא את הדאון לגובה באמצעות מטוס קל וכבל גרירה, ולאחר מספר דקות להתנתק. הטיסות אורכות כשלוש שעות בממוצע, כאשר המטרה העיקרית היא לדאות למרחק כמה שיותר גדול בהתחשב בתנאי התעופה באזור הטיס. חיפוש זרמי אוויר חמים זו מיומנות נרכשת של הטייסים.
הפעילות במנחת בשדה תימן מתבצעת בסופי שבוע, כאשר אין פעילות אווירית של חיל האויר בסביבה הקרובה. דמי חבר עולים 200 שקל לכל חודש. על כל גרירה משלמים 150 שקל, ועל שימוש בדאון משלמים 44 שקל לשעה. חניך ישלם 1,300 דולר כדי להתקבל למועדון. 300 דולר בקבלה, 500 בטיסת סולו, ו500- בקבלת הרשיון.
סיגל מורן, ראש המועצה האזורית בני שמעון, שבתחומה נמצא מנחת שדה תימן, מעודדת את ענפי ספורט התעופה, ההופכים מדי סוף שבוע מוקד משיכה למדריכים ולחניכים בקורסי טיסה במטוסים קלים, בצניחות חופשיות ובטיסה בדאונים. היא נוקטת בפעולות להסדרת הפעילות במקום, כאשר הסיסמא היא" :אקסטרים זה בטבע שלנו."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם