טיפול שורש פולני: מסע אל פולין האחרת
איך קרה שפולין, שאדמתה ספוגה בדם ודמעות, הפכה למרכז של תחייה יהודית? רונן טל יצא למסע בארץ אבותיו ומצא פולין של פסטיבלים יהודיים וסיורים בין אתרי ההנצחה
המכון עצמו, שנקרא על שמו של עמנואל רינגלבלום - ההיסטוריון היהודי שנספה בשואה והותיר ארכיון נדיר של מסמכים ויומן אישי - ממוקם במבנה לבן ששימש עד המלחמה כספרייה. הספרייה הייתה חלק מבית הכנסת הצמוד, שהיה הגדול והמרשים ביותר בין כל 400 בתי התפילה היהודיים "הרשומים" בורשה. הגרמנים החרימו את האוצר הבלום שהיה כאן - טקסטים תלמודיים וקבליים, ספרי רפואה ואסטרונומיה בעברית וארמית, ספרי תורה עתיקים בכתב יד - העבירו אותו לברלין והרכיבו ממנו ספרייה יהודית מקיפה, במטרה להשתמש בחומר ללימוד עתידי "מדעי" של הגזע המשוקץ והמושמד.
אחרי המלחמה שופץ הבניין, שממנו נותר רק השלד החיצוני, והחל לפעול מחדש, מקדיש את עצמו לתיעוד הפרק האחרון עד כה בהיסטוריה של יהודי העיר - ההשמדה. הארכיון של רינגלבלום נמצא פה וגם חלק מהחומר שהוברח לברלין והוחזר. "זה נס שדברים בכלל נשארו. המחקר שמתנהל כאן לא קיים בממדים כאלה באף מדינה אחרת באירופה", אומרת מנהלת המכון, לאונורה ברגמן. ברגמן היא אישה נמרצת ואפורת שיער, נציגה של דור אחרון בהיסטוריה שפרחה בפולין במשך אלף שנה, דור שעסוק היום, כמעט בלעדית, בשימור העבר.
90 אחוז מתוך 3.3 מיליון היהודים שחיו בפולין עד מלחמת העולם השנייה חוסלו. הנותרים עזבו את המדינה בשלושה גלי הגירה - ב-1952, ב-1958 וב-1968 - שלובו בתעמולה אנטישמית ואנטי ציונית חריפה וסייעו לקבע את דימויה של האומה הפולנית כציוויליזציה פראית של שנאת יהודים, עלילות דם ופוגרומים. המציאות, כדרכה של מציאות, הייתה מורכבת יותר: היו פולנים שאמנם שיתפו פעולה עם הנאצים אבל להבדיל מהשכנים באוקראינה, ליטא ולטביה, הם לא התנדבו בהמוניהם לאס-אס. לא הם בחרו להקים על אדמתם את המערכת המתועבת של הפתרון הסופי. ועל כל מקרה של הלשנה והסגרה, תועדו גם פולנים טובים שהצילו יהודים וזכו למעמד של חסידי אומות העולם.
העבר הבעייתי - רצוף מיתוסים, אי דיוקים ודימויים מתחרים ככל שיהיה - העז לזקוף ראש רק אחרי התמוטטות הקומוניזם. "בתקופה הקומוניסטית המילה "שואה" לא הייתה בשימוש, אומרת לאונורה ברגמן. "לא היה מידע על המחנות ועל מכונת ההשמדה. היה ספר שנקרא "אלף ערים בפולין". היית קורא, למשל, "במהלך המלחמה יהודים רבים נהרגו בעיר הזאת והזאת" בלי לדעת מי ואיפה, איך הם הגיעו לעיר המסוימת, כמה זמן חיו בה. בשנים האחרונות אנשים מגלים לאט לאט שמשהו חסר. פרק שלם בהיסטוריה של המדינה שלהם לא היה קיים. יותר ויותר מגלים עניין ביידיש. היום אפשר ללמוד את השפה בחמש אוניברסיטאות בפולין ועברית בשתי אוניברסיטאות.
דוח של האיחוד האירופי מהשנה שעברה ממקם את פולין בתחתית הרשימה מבחינת מספר התקריות האנטישמיות. המדינה הפכה לאחת הידידות הנאמנות ביותר של ישראל, אחרי ארצות הברית וגרמניה. שורשים יהודיים, יידישקייט, כלייזמרים, חזנות, גפילטע פיש ותרגומים של י.ל פרץ הפכו לבון טון תרבותי. בקרקוב נפתח לאחרונה מוזיאון אוסקר שינדלר, וב-2012 יתחיל לפעול בורשה המוזיאון היהודי החדש. בינתיים ברגמן מסרבת להיגרר להכללות מנחמות. "יש אנשים שמתגעגעים לעבר היהודי של פולין ויש שלא. זו חברה מעורבת. יש לנו חברים ויש לנו אויבים. בטורון (עירו של קופרניקוס - ר.ט) יש מרכז של תעמולה אנטישמית. אבל בהחלט אפשר לדבר על רנסנס יהודי. רנסנס יהודי בלי יהודים".
רנסנס יהודי בלי יהודים הוא אכן תופעה פולנית בלעדית. המיעוט היהודי הגדול שנספה אחרי אלף שנה של חיים פעילים, השאיר ריק גדול, חור שחור של היעדר זועק. במידה מסוימת, זה נכון לורשה כולה. 85 אחוז מהעיר הושמדו במלחמה. ממרכז אורבני צפוף נותרו שדות עשנים. ורשה נבנתה לפיכך מההתחלה. התוצאה היא שדרות רחבות כמו אוטוסטרדות, מדשאות בגודל מגרשי פוטבול ושיכונים קומוניסטיים מהסוג שהונצח בסרטים של קישלובסקי. רק העיר העתיקה שוחזרה בקפדנות כאילו לא נחרבה מעולם. הסמטאות הצפופות, הכיכר המרכזית, הטירה המלכותית, הבתים הצבועים בוורוד וירוק פסטליים-כולם מפגינים את מלוא הדרם הציורי ה"עתיק" כאילו היו כאן תמיד. אבל למעשה, הם לא יותר מאשר גלויית תיירים, רפליקה סטייל וולט דיסני, גניבת דעת תרבותית כמו שיט גונדולות במלון ונציאן בלאס וגאס.
התפאורה הזאת זקוקה לתוכן אמיתי והפרק החסר של ההיסטוריה היהודית עונה בדיוק על הצורך הזה. קבוצות באוכלוסייה הפולנית מגלות את הדנ"א היהודי שלהן - מילולית ומטאפורית - כשורשים אמיתיים או כמושא געגוע. ההערכות על מספרם של אזרחי המדינה "ממוצא" יהודי נעות בין 2,000 ועד ל-20 אלף . במפקד האוכלוסין האחרון יכלו המשיבים לסמן וי בקטגוריה "יהודי", אבל לא הייתה אפשרות להתייחס, למשל, למקרים שבהם יש סבא או סבתא יהודים בעץ המשפחתי, מה שהיה מגדיל את המספר בהרבה. בנוסף היו בשנים האחרונות כמה מאות, יש אומרים אלפי, גיורים.
מייקל שודריך, הרב הראשי של ורשה, אומר שהוא מקבל מדי שבוע פנייה אחת עד שתיים מאנשים שמתעניינים בגיור. כמי שחי כאן כבר יותר מ-20 שנה , המספר המצטבר מגיע לאלפים, "ואל תשכח שיש רבנים גם בקרקוב, בלובלין, בגדנסק, בוורוצלאב, בלודז' ובמקומות אחרים", הוא
בין התופעות, אנשים צעירים מתעוררים יום אחד ויוצאים למסע חיפושים אחר שם המשפחה המקורי של סבתא. או שבחלומם הם רואים קשיש מזוקן בתלבושת חסידית שאומר להם שהם שייכים לעם הנבחר. או שהם מתנדבים לפעולות ניכוש ועידור בבתי עלמין יהודיים. או שהם קוראים באובססיה כל ספר מתורגם על הבעל שם-טוב. או שהם עוברים את הגבול לאוקראינה כדי לבדוק את רשימות האוכלוסין מהתקופה שלפני המלחמה. או שהם נוסעים לישראל.
רבים מהמתעניינים מתנקזים למחלקה לגנאולוגיה של המכון היהודי, שפועלת מאז 1994 ושוכנת עכשיו בקומת הקרקע של אותו בניין משרדים ברחוב טלומצקה. "חשבנו שנעבוד עם פרויקט "שורשים" של תלמידי תיכון בישראל או עם פנסיונרים במיאמי", אומר ייל (יחיאל) רייסנר, יהודי אמריקאי חובש כיפה שמנהל את המחלקה, "אבל אנחנו עמוסים מאוד. הגיעו לפה אנשים מהונג קונג, מהאיים הקנריים, מאיפה לא. אבל חוץ ממקרי איחוד משפחות, צעירים פולנים מגלים שהיו יהודים במשפחה שלהם ומתחילים לחפש שורשים. מתברר להם שההורים או הסבים שלהם עברו את המלחמה בזהות בדויה ונשארו איתה גם אחריה. עכשיו הם רוצים לגלות מי הם. בעידן הקומוניסטי זה לא היה אפשרי. נושא היהדות והשואה הוצא מחוץ לדיון הציבורי. בהרבה מקרים הקשישים מספרים לנכדים שלהם את מה שלא סיפרו לילדים שלהם והנכדים הם אלה שבאים אלינו".
כשהוא מתאר את גילוי השורשים היהודיים, רייסנר קורא לזה "לצאת מהארון", ביטוי שמדגיש עד כמה התהליך הכרחי לתחושת הזהות של הצעירים הפולנים, תוצר של החלקים הבסיסיים של האישיות. "לדעתי, יש עוד כמה אלפים בפולין שנולדו כיהודים ויש להם ילדים ונכדים. מגיעים אלינו המון סיפורים על אנשים שמצאו בחפצי המשפחה מסמך או ספר או תכשיט וביקשו לדעת מה זה. אישה קתולית מאיזה כפר סידרה את הדירה של אמה לאחר שמתה ומצאה במגירה גזיר של מעטפה עם כתובת בתל אביב. מה לאישה קתולית אדוקה ולכתובת בתל אביב? לקח לה שנה למצוא את הדודה שלה, בת 90, שגרה בתל אביב. המכתב נכתב בשנות החמישים, בעידן סטאלין. האמא פחדה, שרפה אותו ושמרה חתיכה מהמעטפה. התברר שהאמא הוחבאה כילדה בכפר והתחזתה לנוצרייה. רק אחרי שהאמא מתה הבת פגשה את הדודה שלה בתל אביב".
ועוד סיפור: "הגיע אלינו קצין גבוה בדימוס בצבא הפולני, בן 80. הוא סיפר שהוא יהודי מקרקוב שברח מזרחה כשפלשו הגרמנים, הגיע לברית המועצות, שאל זהות מחבר קתולי והתגייס לצבא האדום. הוא לחם במלחמה ואפילו קיבל צל"ש. עשה עם הצבא האדום את כל הדרך לברלין. אחרי המלחמה הוא חזר לפולין ומצא את מקומו בצבא החדש, הקומוניסטי, והתקדם בסולם הדרגות. עכשיו הוא רוצה לדעת מה עלה בגורל משפחתו. הלכנו איתו לארכיון ומצאנו מידע על הקרובים שלו, כולל תמונות. כשהוא ראה את התמונות הוא בכה כמו ילד".
לדברי רייסנר, הגילוי המחודש של השורשים היהודיים שמתרחש אצלו במשרד רחוק מסיום. "יש כמה אמונות לא נכונות", הוא מסכם. "הראשונה היא שאין יהודים בפולין. אבל האמת היא שיש, וכל הזמן באים חדשים. אמונה שנייה היא שהגרמנים שרפו את כל התיעוד שהיה. בפועל יש הרבה תיעוד, ובמקומות מסוימים הוא נשאר כמו שהיה מאז המאה ה-19. ועוד אמונה היא שערים שלמות נמחקו. אבל אין עיר או כפר שנעלמו לגמרי. הן אולי עברו לאוקראינה או לבלארוס, אבל עדיין קיימות".
האגדה מספרת שהיהודים שנמלטו בימי הביניים מהרדיפות במערב אירופה, מצאו את עצמם לאחר חודשים ארוכים של נדודים ביער עבות בארץ לא מוכרת. פתאום יצאה בת קול מבין העצים ואמרה "פה לן יה" - אלוהים נמצא פה, וביחד: פולניה - והם החליטו להישאר. אחד המרכזים היהודיים הפעילים ביותר היה בלובלין, בחלק הדרום-מזרחי של המדינה. במאה ה-19 חי כאן יעקב יצחק הלוי הורוביץ, הראשון בשושלת אדמורי חסידות לובלין, המוכר בכינוי "החוזה". מאה שנים אחר כך תיאר יצחק בשביס זינגר בספריו את החיים בשטעטל המקומי.
עד הכיבוש הגרמני חיו בלובלין 42 אלף יהודים מתוך אוכלוסייה של 120 אלף, רובם התגוררו בשכונה מיוחדת מחוץ לחומות העיר העתיקה. השער שקישר בין שכונת היהודים לבין העיר נקרא, לפיכך, "שער היהודים" או "שער העיר" - תלוי מאיזה כיוון באת. היום, במבנה הצמוד לשער, פועל תאטרון NN - גרמה גרוצקה ("שער העיר"), מרכז תרבות שעוסק בהנצחה ובהצגה מחודשת של התרבות היהודית של לובלין. המרכז מקיים סדנאות משותפות לבני נוער ישראלים ופולנים, שמתארות את החיים לפני המלחמה, מתמקדות בסיפוריו של בשביס זינגר ועוד.
המארח שלנו הוא ויטאלי דומברובסקי (49), ממייסדי המרכז, שחקן תאטרון ומוזיקאי בהכשרתו שמגדיר היום את מקצועו כ"מספר סיפורים". דומברובסקי , וויטק בקיצור, הוא גבר דק וכספיתי שניחן, כמו פולנים אחרים שפגשנו ומקדישים את חייהם לשחזור החיים שפעם היו, ב"נשמה יהודית". העיסוק בהיסטוריה היהודית של המקום הוא בשבילו הרבה יותר מסתם אובססיה, הוא סם חיים. וכמו אצל אחרים מעורבים בו דחפים ומוטיבציות מסוגים שונים: אשמה, געגוע ותחושה שללא היהודים שלה, לובלין היא פשוט לא העיר שהיא אמורה להיות.
עם הזמן עבר התאטרון לעסוק באיסוף עדויות. בחדרי הבניין מותקנות כ-700 תיבות שחורות. כשלוחצים על כפתור, נשמעת עדות של מישהו, ניצול או פולני, גבר או אישה, שמספרת על החיים שלפני המלחמה, המשפחה, הרדיפות, ההשמדה. ה-NN שבשם התאטרון מייצג את צירוף המילים No Name. "הפרויקט שלנו מוקדש לכל האנשים שאיבדו את שמותיהם", אומר דומברובסקי. "במקום לדבר על מספרים - 5,000 יהודים שנקברו בקבר אחים מחוץ לעיר, חצי מיליון שנספו במיידאנק - אנחנו מחזירים לאנשים האלה את שמותיהם".
לובלין רשמה פרק פעיל במיוחד בפתרון הסופי. בחלק הדרום-מזרחי שלה, כמעין פרבר בלעדי של רצח, ממוקם מיידאנק. מזרחה ממנה שוכנים מחנות בלז'ץ וסוביבור. לנאצים היה נוח למקם בחלק זה של הארץ את מרכזי ההשמדה שלהם, גם בגלל שבאזור חיה אוכלוסייה סלאבית כפרית שנחשבה נחותה, גזע עבדים. יהודים הובאו לכאן מגטאות שרוקנו בכל רחבי פולין. ב-16 במרס 1942 התבצע השילוח הראשון לבלז'ץ.
"תמיד הייתי קרוב לנושא היהודי אבל כשעברתי ללובלין לא ידעתי כלום", מסביר דומברובסקי, "אפילו לא על השער ועל רובע היהודים. אנחנו די ייחודיים בפעילות שלנו. היום עובדים אצלנו 30 אנשים, פלוס סטודנטים ומתנדבים. רוב העבודה היא איסוף מידע על האנשים שחיו כאן והצגתו לציבור וגם המחזה של סיפורים מחיי היהודים לאורך ההיסטוריה של העיר. עם הזמן מצאנו הרבה מידע במוזיאונים בכל רחבי פולין". כרגיל , לא כולם אוהבים את העבודה של דומברוקסקי וחבריו, "אבל אני לא באמת מכיר את אלה ששונאים אותנו. אף פעם לא פגשתי מישהו מהם פנים אל פנים, כך שאני לא מושפע מהם".
בארוחת הצהריים מצטרף אלינו אלפרד וירז'ביקי, פרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטה הנוצרית של לובלין, המקום שקארול וויטילה, לימים יוחנן פאולוס השני, הגיע ממנו. הכומר וירז'ביקי, איש עגלגל ואדום פנים, מנהל סמינר תיאולוגי ומרכז לדיאלוג נוצרי-יהודי שהוקם על ידי הארכיבישוף של לובלין. "אנחנו רוצים לזכור את העבר היהודי של העיר, את לובלין הבלתי נראית, העיר שנעלמה", הוא אומר, "וחלק מזה זה גם לספר למאמינים על השורשים היהודיים של הנצרות, כי רבים רק זוכרים את הקונפליקט".
קשה שלא לתהות אם העיסוק הנוכחי של הכנסייה הקתולית ביחסים עם היהדות הוא גם ביטוי של אשמה נוכח שתיקת האפיפיור לנוכח ההשמדה. "הסיפור של האפיפיור פיוס ה-12 מעסיק הרבה יותר את היהודים מאשר את הפולנים", מסביר וירז'ביקי. "צריך להבין שהוא אפילו לא תקף את הכיבוש הנאצי של פולין, ארץ שרוב גדול של אוכלוסייתה היה קתולי אדוק. הייתה לו אובססיה בכל מה שקשור לסכנה הקומוניסטית, והוא חשב שהנאצים הרבה פחות גרועים מהקומוניסטים. קודמו, פיוס ה-11, הפיץ איגרת נגד טוטליטריות שנאסרה להפצה בגרמניה, ובה כתב שהנאציזם מתנגד לנצרות ושכולנו צאצאים של הגזע השמי. אבל הוא מת במרס 39', לפני פרוץ המלחמה. פיוס ה-12 שבא אחריו, לא הביע שום גינוי ציבורי של ההשמדה".
אחרי הארוחה דומברובסקי לוקח אותנו לבית הקברות היהודי הישן ולבית הכנסת הגדול, ששופץ לאחרונה והחל לככב על המפה של תיירים יהודים שבאים למסעות השתטחות על קברים. בצילומים הממוסגרים שעל הקיר מככב הרב ישראל לאו שהגיע לחנוכה המחודשת של הבית. מעניין כמה זמן ייקח עד שהממסד האורתודוקסי בישראל ידרוש מונופול על ההתחדשות היהודית בפולין.
בוגדן ביאווק (55) הוא פסיכולוג בהכשרתו, שעזב מזמן את הקליניקה לטובת מיני אימפריה של הוצאה לאור. בקומת המשרדים שלו במרכז קילצה שוכנות מערכות של שישה מגזינים לפסיכולוגיה - פסיכולוגיה היום, פסיכולוגיה לנשים, פסיכולוגיה לסטודנטים ועוד - שנהנים יחד מתפוצה של 120 אלף קוראים. המגזינים האלה מממנים את העיסוק העיקרי, את ייעוד חייו של ביאווק במסגרת האגודה על שם יאן קרסקי (ממנהיגי תנועת ההתנגדות הפולנית הראשון שחשף במערב את ההשמדה של יהודי ארצו): לתעד , לזכור ולהנציח את הפוגרום של קילצה מ-1946.
ביאווק הוא גבר עם אנרגיה כמעט דורסנית ומעט סבלנות לאנשים שמבזבזים את זמנו. הוא נולד בביאליסטוק, על הגבול האוקראיני, ובתחילת שנות השמונים היה חבר בנציגות המקומית של תנועת סולידריות. "אבל אז גיליתי את האנטישמיות בתוך סולידריות והחזרתי את המנדט שלי. נחשפתי לזה כשאחד החברים רצה להתמודד על ההנהגה בעיר ומישהו אמר, הוא יהודי, איך אפשר לבחור בו? אבל מה שיותר מדאיגה הייתה התגובה של האיש עצמו שטען, אני לא יהודי. והשני אמר, אתה כן, והוא אמר, אני נשבע שלא. אני לא יודע אם סולידריות כולה הייתה תנועה אנטישמית, אבל במקום שממנו באתי הייתה אנטישמיות. הייתי מגדיר את לך ואלנסה כ'פרגמטיסט אנטישמי'".
לפני 32 עבר ביאווק לקילצה, השוכנת באמצע הדרך בין לובלין וקרקוב, ובהדרגה החל להקדיש את חייו לזכר הפוגרום. "כשהגעתי פגשתי אנשים שלא ידעו שום דבר על הפוגרום, ובכלל על ההיסטוריה של היהודים בעיר", הוא מספר. "אלה שכן ידעו לא רצו לדבר על זה או שהיו להם תאוריות מוזרות על מה שקרה. אני דווקא ידעתי, לא זוכר מי סיפר לי ומתי, וכשנפגשתי עם חבר יהודי מקרקוב הוא שאל אותי, 'אתה יודע לאן אתה נוסע' זה קן צרעות אנטישמי".
ב-4 ביולי 1946 אירעה התפרצות אלימה במרכז העיר שגבתה את חייהם של 42 יהודים, בהם גם ילד, תינוק, אישה בהריון וקבוצה של בני נוער שהיו בדרכם להצטרף לקיבוץ בפלסטינה - כולם ניצולי המחנות. האלימות ניצתה בעקבות שמועה שילד פולני נחטף על ידי יהודים. הפוגרום החל בבוקר ונמשך עד שעות הערב, כשרוב האירועים התרחשו בבניין מגורים ברחוב פלנטי 7. לא רק שהמשטרה והצבא אישרו את הידיעות על חטיפת הילד, דווח שהם היו הראשונים שירו ביהודים ואחר כך עמדו מנגד מול האספסוף המשתולל.
עדי ראייה סיפרו על אנשים חפים מפשע שנורו למוות, על נערות שהושלכו מחלון הקומה השנייה בבניין, על גבר שנסקל למוות באבנים. לאירוע כולו הייתה השפעה הרסנית על היחסים בין יהודים לפולנים. עבור רבים ששרדו את מחנות ההשמדה הוא אישר, סופית, שהפולנים הם אנטישמים ללא תקנה ודרבן גם אנשים שקודם החליטו להישאר במדינה להגר ממנה.
במשך הזמן הלך הפוגרום ותפס ממדים מיתולוגיים. במשך שנות השלטון הקומוניסטי אף אחד לא רצה לדבר על מה שקרה, האירוע הודחק, נעלם מהתודעה או שנחקק בה בצורה לא מדויקת. עם הזמן הוא הפך לנושא למחקר היסטורי. עבודות שונות הציגו הסברים מתחרים, הפופולרי שבהם היה שההתפרצות האלימה נולדה בגלל התמיכה של היהודים, אמיתית או מדומה, במשטר הקומוניסטי החדש. אבל רוב תושבי קילצה פשוט העדיפו למחוק אותו מההיסטוריה.
עד שבא ביאווק. מדי שנה, ב-4 ביולי , עורכים הוא וחבריו צעדה מאנדרטת המנורה במרכז העיר לבית הקברות היהודי כדי לציין את הפוגרום. "היו עליי שלוש התקפות בגלל הפעילות שלי", הוא מספר, "אבל למזלי אנטישמים הם אידיוטים והם לא יודעים אפילו להתקין פצצה ראויה. אבל כל זה קרה בשנות התשעים. עכשיו אני איש מכובד בעיר. חבר של ראש העיר. ברצינות. בקילצה לא תמצאו שום גרפיטי אנטישמי. ואני יודע שאם זה כן יקרה, הוא יימחק מיד". הפעילות של ביאווק תועדה גם בסרט שצולם בפולין ובישראל וכולל גם מפגש טעון עם הניצולים. לכל אורכו מרחפת השאלה שהוא שואל את עצמו: מי? מי היו הקורבנות ומי הקלגסים? שלוש נשים קשישות אומרות לו, "תפסיק כבר עם זה, זה יהרוג אותך" ואז פונות למצלמה ומסבירות שהוא סובל הרבה יותר מהן.
ברחבי קילצה יש כמה וכמה אנדרטאות לזכר הנספים, ועוד אחת, מרשימה במיוחד, נמצאת בבית הקברות היהודי. אחד מביטויי ההנצחה הוא פסלו של יאן קרסקי, יושב מול לוח שחמט ומזמין את העוברים ושבים לשחק נגדו. "הפסל הוקם ב-2004" מספר ביאווק. "ראש העיר נתן את המקום אבל לקח לי שנים לגייס את הכסף. אחר כך בית ספר בעיר קיבל את שמו. מארק אדלמן בעצמו הגיע לטקס - וזה אחרי שנשבע בעקבות הפוגרום שבחיים לא ידרוך בקילצה".
שנתיים אחר כך הגיע יוחנן פאולוס השני לטקס הנחת תבליט זיכרון על הבית ברחוב פלנטי 7. היום זה בניין מגורים רגיל על שפת תעלה. בקומה הראשונה יש תצוגת אמנות. למעלה מתגוררים דיירים, אבל להבדיל מבעבר אין להם ברירה אלא לדעת במדויק מה קרה במקום. כמה מאות מטרים משם, בגן ציבורי השוכן במקום בו הייתה הכניסה לגטו, נמצאת אנדרטת המנורה לזכרם של 21 אלף יהודי קילצה שנספו. "איש אחד בעל תפקיד בעירייה שאל אותי, למה דווקא כאן? ואמרתי לו, "כי כאן בדיוק היה הגטו". והוא אמר, "אפילו לא ידעתי שנולדתי וגדלתי בגטו".
עם כל האנדרטאות ולוחות הזיכרון, המחווה החשובה ביותר שיזמו ביאווק וחבריו היא המכתב שפרסמו ב-1996 במלאת 50 שנה לפוגרום, בעיתון היומי הגדול ביותר בפולין, "גזטה ויבורצ'ה": "אנו מודעים לעובדה שאף מילה לא יכולה למחות את הסבל וההשפלה של הקורבנות. אף על פי כן, אנחנו פונים מתוך צורך של מצפוננו ומבקשים ממשפחות הנרצחים, צאצאיהם ומכל הקהילה היהודית את סליחתם. אנו מבקשים בשמנו ובשם כל מי שמצטרף אלינו בפעולה זאת של חרטה".
בין כל עריה הגדולות של פולין, קרקוב היא היחידה שלא נהרסה במלחמת העולם השנייה. הקהילה היהודית שלה, לעומת זאת, נספתה כמעט במלואה. במשך כחמישה עשורים שכונת קז'ימיז', שבה התגוררה רוב האוכלוסייה היהודית, נותרה בשיממונה. משפחות עניות התיישבו בבתים הנטושים, עשבים השתלטו על המצבות בבית הקברות העתיק (הצייר המדהים מאוריצי גוטליב קבור כאן), צעירים מובטלים הסתובבו הלומי אלכוהול ברחובות הריקים.
היום קז'ימיז' היא דוגמה לפיתוח עירוני מואץ. בשכונה פועלים חמישה בתי כנסת, בניין הקהילה היהודית (JCC), מרכז לתרבות יהודית, מוזיאון לתולדות גליציה ומוזיאון אוסקר שינדלר. לא פלא שמדריכי הסיורים מלאי עבודה. חוץ מזה נפתחו בה כמה בתי קפה ומסעדות המגישים מטבח יהודי משודרג ומתפארים בשלטים באותיות עבריות. מה שבישר על הפעילות הענפה הזאת הוא הפסטיבל היהודי של קרקוב, שהתקיים לראשונה ב-1988, עוד לפני נפילת השלטון הקומוניסטי. "אז זה היה ממש תנועה במחתרת", נזכר רוברט בונדק, אחד המארגנים. "הוא נמשך שלושה ימים, בחלק אחר של העיר, והגיעו 120 אנשים. אף אחד לא חשב שיהיה לזה המשך".
ב-1990 נערך הפסטיבל בפעם השנייה, הפעם בקז'ימיז' המתפוררת על אוכלוסייתה הבעייתית, ומאז הוא שב ומתקיים שם כל שנה. כיום הוא מתפרש על 250 אירועים, ומשתתפים בו להקות מוזיקה, אנשי תאטרון ואמנים מכל העולם. התוכנית של הפסטיבל האחרון, שנערך ביוני, כללה בין השאר הופעה של הלהקה הליטאית בדנה דזטה, שחבריה - כולם לא יהודים - מושפעים ממוזיקה יהודית בלקנית (ההרכב ניגן בפסקול של כמה מסרטיו של אמיר קוסטוריצה), אנסמבל "נפש" של רפאל רוגינסקי, הברירה הטבעית, תערוכת צילומים של ירושלים מסוף המאה ה-19, סשנים של ג'ז וחזנות, מפגש של די-ג'יי יהודים, סדנה לצורפות בנוסח תימני, סדנת בישול ישראלי מפגש מודרך של טעימת יין תוצרת ישראל ומה לא. בעקבות קרקוב החלו להתקיים פסטיבלים יהודיים גם בערים אחרות בפולין, "אבל אנחנו הכי גדולים והכי מעודכנים", מתפאר בונדק. "הפסטיבל בורשה הוא הרבה יותר יידישקייט, אנחנו יותר עכשוויים. כולם יודעים שאנחנו היינו הראשונים".
בונדק נחשף לחיידק היהודי במקרה. הוא למד בלשנות באוניברסיטה של קרקוב ומישהו הזכיר את היידיש. "הוא אמר לי שאחד הדיאלקטים שדוברו בקרקוב היה יידיש, אבל גיליתי שזו שפה אחרת לגמרי, שפה של יהודים. זה גרם לי להתעניין בתרבות היהודית. אני יודע שהיחסים בינינו מורכבים. כשאתה מתחיל להתעסק בזה אתה נעשה מעורב אמוציונלית. מדובר פה על ההיסטוריה של כולנו וזה מחייבת רגישות אחרת. מבחינתי תרבות יהודית היא לא סתם נושא מעניין. אם זה היה המקרה, הייתי מוצא נושא מעניין אחר כעבור שנתיים. יש כאן כאלה שהיו מגיעים פעם בשבוע, ביום ראשון, למסעדה יהודית בקז'ימיז' וזה נהיה סוג של טרנד. אבל עבור אנשים כמוני, זה הרבה יותר מזה. אני לא יהודי, אבל אימצתי לעצמי תרבות יהודית. אני פולני ויהדות היא חלק מהמסורת שלי".
לפי בונדק, השנה הגיעו לפסטיבל 30 אלף מבקרים, רובם פולנים. "אנשים בעיר יודעים שאחרי 68' אחרוני היהודים עזבו את המדינה, והם רוצים להראות שפולין השתנתה, שיש ליהודים מקום לחזור אליו, אפילו לגור בו אם הם רוצים. אנחנו לא מנסים להחיות או ליצור מחדש תרבות יהודית אלא לבנות מרחב ליהודים שרוצים להתנסות בחיים כאן".
כחלק מהמשימה הזאת פתחו בונדק וחבריו את "חדר קפה", בית קפה שכולל גם חלל הופעות וספריה, שאמור להמשיך כל השנה את הפעילות שמתקיימת במרוכז בפסטיבל. כשאנחנו יושבים שם, מתנגן ברקע עיבוד ג'ז לאונג'י ל"יעשה שלום" ו"אחד מי יודע". "רצינו למצוא מקום לרעיונות חדשים אז פתחנו את בית הקפה", מסביר בונדק. "הרעיון הוא ליצור דיאלוג, פיוז'ן תרבותי. יש פה ספרייה, קפה ותה, קצת אוכל ישראלי ותוכנית אמנותית. זה מאוד לא סטריאוטיפי, לא רק כלייזמרים, לא רק "כנר על הגג". יש הקרנות של סרטים ישראליים, ערבי קריאה, מפגשים עם סופרים. בזכות הפסטיבל נחשפנו לתרבות יהודית חדשה. זה לא מעניין אותנו כי זה אקזוטי. תרבות יהודית הייתה כאן במשך אלף שנה. זה שלנו".
אירוע יהודי בסדר גודל כזה אמור לגרור את התגובות האנטישמיות הרגילות, אבל בונדק אומר שהן נדירות. "אין כמעט אבטחה בפסטיבל, אנשים באים והולכים כרצונם. הייתה תקרית אחת לפני עשור: בלילה שלפני הפתיחה, על כל פוסטר שתלינו בעיר מישהו כתב "מבוטל". אז המתנדבים שלנו הסתובבו כל הלילה וכתבו "לא מבוטל". זה המשיך גם בימי הפסטיבל והפך למין משחק כזה. זה לא היה ממש אנטישמי, כי זה היה מעין שיתוף פעולה. האם יש בפולין אנשים שעונים לדימוי האנטישמי הקלישאי? אני מתאר לעצמי שיש. אבל לא היו מקרי אלימות. לפני שנתיים, בהרצאה של השגריר הישראלי, הפגינו ארבעה אנשים נגד ישראל. כמובן שאחרי אירועים כמו המשט יש תגובות אנטי ישראליות אבל אנטישמיות במובן המקובל כמעט אין".
בתחילת יוני קראה הלן תומאס, כתבת הבית הלבן בת ה-90 החשודה כסנילית, ליהודים לפנות את פלסטין ולשוב למקומות שמהם באו - גרמניה ופולין. תומאס הוכרחה להתפטר, אבל אחרי ביקור בפולין הרעיון שלה לא נשמע גרוע במיוחד. אלפי צעירים ישראלים ייסדו בשנים האחרונות בברלין מושבה פעילה ואנרגטית. תרמה לכך הקוסמופוליטיות טובת המזג של העיר, אבל גם התחושה המשותפת לרוב הציבור בארץ שגרמניה עשתה את חשבון הנפש הנדרש, קיבלה אחריות על השואה, והפכה למקום שמקבל בברכה את נציגי העם שפעם חפצה בהיעלמותו.
פולין עושה בשנים האחרונות חשבון נפש דומה, ובמידה לא פחותה של כנות ואחריות. וכצפוי, יש בה היום סטודנטים ישראלים, מורים לעברית, נציגים של מוסדות חינוך ותרבות. שיבה מאוחרת של אלה מאיתנו שאבותיהם עזבו את פולין היא, מן הסתם, בלתי אפשרית וגם לא נחוצה. אבל בהחלט קורה שם משהו: תחייה של תרבות יהודית שפויה, של נוסטלגיה מענגת, של מורשת עצובה אבל גם מרגשת. וכל זה בלי שרבנים יפשפשו בתחתונים ויוציאו פסקי הלכה וינפיקו אישורים להרוג גויים. בפולין אפשר לפגוש יהדות שטוב להתגעגע אליה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם