נגנבתי בבואנוס איירס: סיור מפואר שנגמר בשוד
בואנוס איירס היא עיר שכולה "כמו": בית האופרה הוא כמו בפריז, הפארק הוא כמו בניו יורק והביג-בן כמו באנגליה. למזלנו, השודד שתולש את שרשרת הזהב מצווארך הוא מקורי מארגנטינה
"קשה להאמין שלבואנוס איירס הייתה איזו התחלה. לגבי היא נצחית כמו אוויר ומים", אמר עליה הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס. אבל לבואנוס איירס דווקא הייתה התחלה, ולא רק אחת, אלא שתיים. הראשונה, בשנת 1536, כאשר מגלה הארצות הספרדי פדרו דה מנדוזה הגיע אל המקום עם צי של 16 ספינות ו-1,600 איש ולא החזיק מעמד מול התקפות האינדיאנים, התנפלויות חיות הטרף ומחסור במזון ומצרכים חיוניים אחרים.
ההתחלה השניה הייתה ארבעים וארבע שנים מאוחר יותר, כשספרדי אחר, חואן דה גאראי, הנציח את הנוכחות הספרדית בגדה המערבית של הנהר לה פלאטה, במקום שכינה (בתרגום חופשי) "המצודה והנמל על שם השילוש הקדוש ומריה הקדושה של האוויר הטוב" ובקיצור - בואנוס איירס. העיר הלכה וגדלה, לא מעט בעקבות יבוא עבדים מאפריקה, שבסוף המאה ה-18 היו כבר שליש מתושביה, וב-1776 הייתה לבירת הפרובינציה של הנהר פלאטה.
כמו וושינגטון די.סי ומקסיקו סיטי, בואנוס איירס היא אזור פדרלי-מינהלי נפרד מיתר 23 הפרובינציות של ארגנטינה והיא מרכזת את רוב הכוח הפוליטי והכלכלי של המדינה. כשליש מכל 33 מיליון תושבי הארץ חיים בה ומכנים עצמם בשם "פורטניוס" (אנשי הנמל). לעומת זאת, החקלאים, הבוקרים והרועים החיים בחלקים אחרים של הארץ הגדולה והדלילה הזאת, מכנים אותם "טווסים".
יש בדרום אמריקה ערים גדולות מבואנוס איירס, אך עדיין היא נחשבת כעיר האלגנטית והתרבותית ביותר באמריקה הלטינית, כמו גם בירת הספרות הספרדית-אמריקנית. "כמו" היא המילה הכי שגורה כאן וכך למשל יספר לכם כל אחד שרחוב ה-9 ביולי הינו בדיוק כמו השאנז אליזה בפריז, בית האופרה גם הוא בדיוק כמו בית האופרה בפריז והפארק בשכונת פלרמו - כמו הסנטרל
העיר אכן מזכירה בשדרותיה הרחבות (כל ארבעה רחובות תמצאו שדרה רחבה) את פריז, והיא מורכבת כמו פסיפס מ-47 אזורים אוטונומיים ויותר ממאה שכונות שונות, המאופיינות בעיקר על ידי מהגרים מארצות מוצא שונות, כמו למשל אזור בלגרנו (Belgrano), שם התיישבו גרמנים ואוסטרים ואפשר עדיין למצוא בו בתי קפה וקונדיטוריות בנוסח וינה, אזור ריקולטה בעל האווירה הצרפתית, שדרת סינקואה דה מאיו (ה-5 במאי) בעלת הסגנון הספרדי או סן תלמו (Santelmo) עם האווירה הקולוניאלית שלו.
בסוף, מרוב "כמו", הרגשנו כאילו שהפורטניוס אינם בטוחים מספיק בעיר הנפלאה שלהם והם מרגישים צורך להשוות אותה עם מקומות אחרים בעולם, משל הייתה פרובינציה כשלמעשה היא יצירה מיוחדת, אמיתית ומקורית.
העיר עשירה בפסלים, באנדרטאות ובמצבות זכרון, רבות מהן הוענקו לה על ידי מדינות ידידות. כאלו הם הגן היפני, המונומנט הספרדי המרשים, האנדרטה הפרסית שהעניק עוד השאח בזמנו, ה"ביג בן" האנגלי ועוד רבים אחרים.
מצבת הזכרון החשובה מכולן היא הפירמידה, שהוקמה לציון העצמאות בכיכר דה מאיו. חיפשנו פירמידה ומצאנו אובליסק קטן, כי כך: לפני התחלת הבניה החליטו שכאן תקום פירמידה והעובדה שיצא אובליסק לא בילבלה את ה"פורטניוס" המתעקשים על פירמידה...
פלאזה דה מאיו היא כיכר היסטורית שעברה גילגולים רבים וזכתה בשמה הנוכחי לאחר מהפכת חודש מאי 1810 והיא ידועה ברחבי העולם כ"כיכר האמהות של פלאזה דה מאיו". אלו היו האמהות שילדיהן נעלמו ב"מלחמה המלוכלכת" של שנות השבעים ותחילת השמונים של המאה ה-20 והן היו מפגינות שם כל יום חמישי אחר הצהריים, מטפחות תחרה לבנה על ראשיהן, בדרישה לחקור את עוולות המלחמה ההיא. היום הן כבר זקנות ומותשות ובכל זאת, כמה מהן עדיין עוטפות את ראשן במטפחת לבנה ומפגינות.
בקצה המזרחי של הכיכר נמצאים ארמון הנשיאות הוורוד של הרפובליקה - קאזה רוזאדה (Casa Rosada), קתדרלת מטרופוליטנה הנראית כמקדש יווני עטור עמודים ובה קבור הגיבור הלאומי חוזה דה סן מרטין שמת בגלות צרפת, בית המושל הראשון, בית העיריה עם מגדל שעון, ומי שאוהב כנסיות ימצא במרחק קצרצר את הכנסייה העתיקה ביותר בעיר, סן איגנציו, הנמצאת עתה בשיפוצים, אבל אפשר לראות קטע קטן ממנה בכניסה.
ואם האובליסק זכה כאן לשם "פירמידה", הרי השם המפורש "אובליסק" שמור למחט הבטון שהוקמה לכבוד יום ההולדת ה-400 של העיר. היא מתנשאת לגובה 63 מטרים בכיכר הרפובליקה, במקום שם שדרת התשעה ביולי הרחבה, המזכירה את ניו יורק עם התיאטראות, בתי המלון ומועדוני הלילה שלאורכה, חוצה את שדרות קוריאנטס (Corientes), הרחוב "ללא הפסקה" של בואנוס איירס.
למרות האווירה הקוסמופוליטית שלה, בואנוס איירס נגועה במחלה הקשה של כל הערים הגדולות באמריקה הלטינית. לא רחוק מהבניינים הגרנדיוזיים של מרכז העיר ושכונות המגורים הנעימות, נמצאים הסלאמס העירוניים הקרויים כאן "vills miseries". הם אולי לא כה נוראים כמו בערים אחרות, אבל זוהי נחמה קטנה מאוד לתושבי הצריפים והפחונים הללו.
העוני נראה ממש בעיניים. כל לילה נערמים ברחובות שקי ניילון מלאי אשפה, אפילו ליד בתי מלון מפוארים ומרכזי קניות עשירים ואנשים נוברים בהם כמו חתולי פרא, קורעים בציפורניים את השקים, מחטטים ודולים מציאות ואוכל מעופש. אין פלא שהרחובות מוכים פשע ואין בטחון, אפילו באזורים הנחשבים "טובים", למרות השוטרים הרבים וחברות האבטחה הפרטיות.
בשעה שלוש וחצי של אחר צהריים אחד, טיילנו ברגל אל רחוב ליברטאד 767 (אזור בטוח, אמרו לנו), שם נמצאים בית הכנסת המרכזי בעיר והמוזיאון היהודי הצמוד אליו והמציג את תולדות יהודי ארגנטינה. שניהם היו סגורים, אולי משום שהיה זה חול המועד של פסח. עמדנו ברחוב שהיה לרגע קט ריק מהולכי רגל וחשבנו מה עושים "במקום". פתאום הרגשתי יד תולשת בכוח ובמהירות את שרשרת הזהב הדקיקה שענדתי על צווארי ובטרם הספקתי להסתובב נעלם בעל היד עם השרשרת שלי.
אם חייבים לחוות הכל בחיים, הרי גם שוד באמצע היום בלב בואנוס איירס הוא חוויה. למשך יום או יומיים התערער בי קצת הבטחון, אבל האמת? לא כעסתי. הרגשתי כאילו הוא היה צריך את השרשרת יותר ממני, כאילו שילמתי מין קנס בגלל העוני, מין תרומה לעניים.
כתבות נוספות יעדים תיירותיים בעולם: באתר Tnet
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם