עיר בצבעי הקשת: הבתים הצבעוניים של בואנוס איירס
כשאומרים על בואנוס איירס "צבעונית" המשמעות היא מילולית לגמרי: בתיו של רובע לה בוקה בעיר הם חגיגה של צבעים, וגם של מוזיקת טנגו מלאת געגועים ותקוות נכזבות
הארגנטינאים, לא חשוב היכן הם נמצאים - בניו יורק, בפריז או בתל-אביב, תאמר להם "טנגו" וכבר עיניהם מצטעפות מגעגועים. הריקוד נולד בשכונות השוליים של העיר, כשילוב של מילים עסיסיות של הגאוצ'וס (הבוקרים הארגנטינאים) ומוסיקה ספרדית ואיטלקית. המהגרים מגליסיה שבספרד ומקלבריה שבאיטליה, פושעים קטנים ורקדניות ברים, הביעו בשירים מלנכוליים תקוות נכזבות, געגועים, פיתוי נשי ויהירות גברית. עד מהרה נדד הטנגו אל הקברטים במרכז העיר ובני המהגרים, דור ראשון לפורטניוס, אימצו אותו בהתלהבות.
הזמר המזוהה ביותר עם הטנגו הוא קרלוס גרדל שבקולו הנפלא כבש את האליטות המקומיות, הפך לכוכב נערץ ונתן לגיטימציה לטנגו. כשנהרג ב-1935 בתאונת מטוס, ניסו נשים בכל העולם להתאבד ועד היום משפיעה דמותו האגדית על התרבות הפופולרית בארגנטינה. מעריציו מקשיבים לתקליטיו ותהלוכות עולי רגל עולות לקברו בבית הקברות
בשנים האחרונות הייתה שוב עדנה לטנגו והקברטים המקומיים ובתי הספר המקומיים לריקוד מלאים בתיירים ובמקומיים הגולשים בריקוד לצלילי המוסיקה המפתה של "לה קומפרסיטה", "מי בואנוס איירס", "קמיניטו" ולהיטים אחרים הנשמעים כל ערב מחדש בקברטים מפוארים ובקרנות רחוב בסן תלמו ובלה בוקה.
בתי העץ הקטנים בסלאמס של לה בוקה צבועים בכל צבעי הקשת. מצהוב, ירוק ותכלת עד כחול, כתום וסגול - כל הצבעים בכפיפה אחת שהיא גן עדן לצלמים ולציירים. תמורת חופן פזטות אפשר להצטלם עם הרקדניות היפות, או אפילו לרקוד איתן טנגו באמצע הבוקר, באמצע הרחוב, בין המסעדות והברים.
לה בוקה היא גם מגרש הבית של קבוצת הכדורגל "בוקה ג'וניורס", קבוצתו של מרדונה, הנהנה עדיין מהילה של גיבור לאומי בארגנטינה. רק מה, סן תלמו כמו לה בוקה, שניהם אזורים "לא בטוחים" ושורצים כייסים ושודדים, כך הזהירו אותי. אפילו השוטרים נמנעים כאן ממגע איתם. אני, אחרי הניסיון שלי ליד המוזיאון היהודי, לא הרגשתי בטוחה בשום מקום בעיר היפה הזאת. אזור בטוח או לא.
הרובע ההיסטורי רקולטה (ecoleta R), הנמצא בצפון העשיר של בואנוס איירס, הוא אחד המקומות הפופולריים שלה. הוא ידוע בכנסיות שלו מן המאה ה-18 וביחוד בבית הקברות לה רקולטה, שם, מתחת למצבות השיש ובמאוזוליאומים המפוארים, שוכבים בני המשפחות העשירות והמנהיגים, ביניהם כמה נשיאים של ארגנטינה וגם אוויטה פרון הנצחית, שפרחים טריים נמצאים תמיד על קברה.
אחוזת קבר מעניינת במיוחד שתפסה את עינינו היא זו של משפחת צימרמן-מקינלי, שם מתחת לצלב נוצרי יש גם תבליט של מנורה יהודית. ואי אפשר כמובן בית קברות בלי רוחות מתים, אז האגדות מספרות על ראפינה קמבאסראס שנפטרה בגיל 19 והיא מטיילת עדיין בלילות ומחפשת את ארוסה.
לא רחוק מכאן, עדיין בריקולטה, נמצא גם המוזיאון לאמנויות יפות ולא כדאי להחמיץ את פסליו הנהדרים של רודן ואת הציורים הנפלאים של החיים בפמפאס הארגנטיני. זהו גם מרכז עשיר של חיי לילה ואני עדיין מתקשה להבין איך הם עומדים בלוח הזמנים המטורף שלהם. את ארוחת הערב אוכלים ב-11 בלילה ולמועדון הלילה ממש לא Cool להגיע לפני אחת-שתיים לפנות בוקר. אז איך הם קמים למחרת לעבודה? עובדה!
בימי ראשון אפשר לבקר בשוק הפשפשים של סן תלמו, בדרום העיר. מציאות גדולות אולי אין בו, אבל טיפוסים בוהמיינים מעניינים אפשר לראות בבתי הקפה, במסעדות הקטנות ובפאבים. אם כבר התיישבתם, מומלץ לנסות את ה"מטה" (Mate), ה"תה" הנחלט מעלי צמח מקומי שאפשר לשתות אותו טבעי ומר, או מומתק. למי שמכור למטה יש ספל אישי ולא מעט אנשים מסתובבים בעיר עם תרמוס ביד אחת וספל בשנייה, שלא יחסר. ספלי מטה מהודרים הם אחת המזכרות הפופולאריות ואפשר למצוא אותם בכל חנות מזכרות.
הגיע זמן קניות. "כדאי לך לנסות בחנויות של היהודים" - המליצו לי עוד בתל-אביב והפנו אותי אל חנויות למוצרי עור ברחוב מורילו (Murillo). התייעצתי עם מכרה מקומית ולדעתה ממש חבל על הזמן. "זה רחוק נורא ואין שם באמת מציאות", אמרה. אז לא נסעתי לשם. במקום זאת הלכתי למרכז הקניות המפואר "Galerias Pacifico" שבפינת הרחובות פלורידה וקורדובה.
המרכז הוקם בסוף המאה ה-19 בהשראת ה"בון מרשה" הפריזאי והציע למקומיים את כל הצעקות האחרונות של האופנה העולמית. לב המרכז הוא אולם הכניסה רחב הידיים עם כיפה אלגנטית בראשו, שבאמצע המאה ה-20 זכתה להתקשט בציורי קיר מרהיבים של מיטב הציירים המקומיים. מאוחר יותר, ב- 1989 אף הוכרז הבניין כמונומנט היסטורי לאומי. מאולם הכניסה מסתעפת רשת של מעברים אל מאות חנויות יוקרה ואל מרכז תרבות ותיאטרון קטן המציע, בין היתר, מופעי טנגו מרהיבים - הכל תחת קורת גג אחת. ואגב, מופעי טנגו לרוב נערכים בעיר כל ערב ופשוט אסור לעזוב אותה בלי לצפות לפחות באחד מהם (עם ארוחה או בלעדיה, בקברט מפואר או בתיאטרון קטן - ממש קשה לבחור).
אחרי שבדקתי את ההיצע היוקרתי ב"פסיפיקו", יצאתי לשוטט ברחוב פלורידה. בחלק הרחוב הפונה מרחוב קורדובה מערבה מצאתי חגיגה עממית של חנויות זולות, רוכלי רחוב, רקדני טנגו בפעולה, ציירי נוף וציירי פורטרטים, חנויות אלקטרוניקה, מסעדות ובתי קפה ואילו מרחוב קורדובה מזרחה, חנויות טובות לבגדי עור מקסימים, ארנקים, נעליים, חגורות - במחירים מתקבלים על הדעת, וגם תכשיטים מקומיים משובצים באבני "אינקה רוז" וורודות - במחירים לא מתקבלים על הדעת.
העיר משופעת במוזיאונים מצויינים וכבר הזכרתי את המוזיאון הלאומי לאמנויות יפות שברובע ריקולטה, שם מוצגות יצירות של אימפרסיוניסטים צרפתים ידועים ושל אמנים ארגנטינאים. מוזיאון אחר שלא כדאי להחמיץ הוא "מאלבה" - מוזיאון בואנוס איירס לאמנות לטינו-אמריקנית. הבנין מרהיב והתערוכות המתחלפות מצויינות. הוא נמצא באזור פאלרמו היפה שעכשיו, בסוף הסתיו יפה מתמיד עם המון עצי מגנוליה הפורחים בוורוד.
ה"פורטניוס" אוהבים מאוד מוזיקה, אמנות וספרות. הם עדיין קוראים המון ומתאמצים להצדיק את האימרה הנפוצה באמריקה הלטינית: "קורא הרבה כמו ארגנטינאי". אז אין פלא שחורחה לואיס בורחס כה אהב את העיר הזאת.
כתבות נוספות יעדים תיירותיים בעולם: באתר Tnet
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם