האופנה של סבתא: איך נוצר קוד הלבוש בעדות ישראל?
מדוע בקהילות ערב לבשו היהודיות רק שחור, ובתימן רק לבן? ואיך הפך כובע הגויים, השטריימל, ליהודי? אביבה מולר-לנצט מסכמת מחקר של 30 שנה ומציגה את התשובות והצילומים בספר חדש
"זה לא חדש, חמודי", מסבירה אביבה מולר-לנצט, כלת פרס ירושלים לטיפוח מורשת עדות ישראל. "נו, באמת. מה אתה רוצה, הרצאה על אוריינטליזם? בסוף המאה ה-19 פעלה התנועה הרומנטית. כולם נסעו לצפון אפריקה וצילמו את הסוסים הדוהרים. זה היה פרא. זה היה רומנטי. זאת הייתה תגובה לאירופיות ולבגדים הוויקטוריאניים. כל החופש המזרחי היה לגמרי אחר. ברברי. פראי. במילה אחת: אקזוטיקה".
אבל היה משהו שייחד את התרבות היהודית בכל זה, את הלבוש, החפצים, בניגוד למוסלמים?
"אצל היהודים האשכנזים המיוחד הוא שהם שמרו על תלבושות האריסטוקרטים הפולנים, שנהגו ללכת עם שטריימל. בעוד שהפולנים עצמם זנחו את זה, היהודים שמרו את התלבושת ואף אמרו שזה לבוש אבות. כל השטריימלים של היהודים האורתודוכסים זה בכלל לבוש גויים. הם אומרים שזה לבוש אבות, אז אומרים.
"אבל בקהילות יהודי ערב היו איסורים. בצנעא בירת תימן, למשל, אסור היה ליהודים ללכת בבגדים לבנים, רק בשחור. בבוכרה נדרשו היהודים ללבוש חגורת חבל מעל גלימות הקטיפה המפוארות שלהם. בכל קהילה זה היה אחרת, ונקבע בעיקר על ידי המקום והזמן. מצד שני זה גם היה רצון של הקהילות להתבדל.“
משהו מכל הלבוש המסורתי הזה נשתמר בישראל?
"לא. יש מאמר שלם על המכנסיים שהיהודיות התימניות שמרו הרבה זמן אחרי שהם נפרדו מפריטי לבוש אחרים. במו עיניי ראיתי תימנייה מחיידאן ששכבה במיטה עם המכנסיים ארבעה ימים ולא פשטה אותם, כי מבחינתה הם היו בתי רגליים, הלבשה תחתונה, והן שמרו את בתי הרגליים החיצוניים, שהיו החלק החשוב מבחינתן, גם בישראל. זה נעשה מתוך צניעות, זה מסמל משהו עבורן. אגב, היהודיות לבשו לבן כדי שיראו את הווסת, והמוסלמיות לבשו שחור".
באחרונה יצא לאור ספרה עב הכרס של מולר-לנצט, "כסות ומסר - לבושם של יהודים בארצות האסלאם“ (הוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח), אלבום מפואר בן למעלה מ-400 עמוד, המסכם את פועלה רב השנים של מי שהייתה אחת הדמויות המיתולוגיות במאמץ לשימור אוספי הלבוש של הפזורה היהודית. דרך מקבץ מאמרים אתנולוגיים ותמונות עשירות, הבוחנות את הלבוש והתכשיטים של ארבע העדות אותן חקרה והשוותה
שם הספר מעיד על תוכנו. הלבוש כמסר - חברתי, פוליטי, אתני - ולא רק ככסות ויזואלית. אבל "כסות ומסר“ מנסה לענות על סוגיות מורכבות בהרבה: מה מייחד לבוש יהודי וכיצד ניתן לזהות אותו? האם הוא שונה מלבוש מוסלמי? והאם רלוונטי לדבר בכלל על לבוש יהודי בעידן שבו שולטת הגלובליזציה בהרגלי הלבוש של יהודים ומוסלמים כאחד?
"מכונת ה‘זינגר‘ הרגה את הלבוש המסורתי, העממי", קובעת מולר-לנצט בטון נחרץ, ומיישרת קו עם השינויים שחלו בהיסטוריה של הלבוש עם הולדתה של מכונת התפירה הביתית בשנת 1850. אבל לא רק. בהקשר המקומי עליו מבוסס הספר, נדמה שמדיניות כור ההיתוך שהנהיגה ממשלת מפא“י בשנותיה הראשונות של המדינה, עודדה את השלת הלבוש הגלותי של מדינות המוצא, בין אם היו מאירופה או ממדינות ערב, לטובת לבוש אחיד ונטול אלמנטים מסורתיים.
עם פתיחת מוזיאון ישראל בירושלים במאי 1965, נוסדה גם המחלקה לאתנוגרפיה יהודית בראשות המייסדת והאוצרת גב‘ אביבה מולר-לנצט, היום בת 89. כניסתה של מולרלנצט למסדרונות המחלקה הייתה, לדבריה, יד המקרה: אחרי שלמדה סוציולוגיה וארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, נסעה ללמוד תולדות האמנות בפריז. כשחזרה לישראל בסוף שנות ה-50 הוזמנה על ידי פרופ‘ דב נוי, מלקט הסיפורים הנודע וחתן פרס ישראל, ועל ידי ראש עיריית חיפה דאז, אבא חושי, לשמש כאוצרת ב“ארכיון ומוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור“, מוזיאון קטן שהוקם בחיפה במטרה לשמש כחלון לעולם הרחב.
היא סירבה לקבל את תואר האוצרת, אבל השתלבה במוזיאון באיסוף חפצי נוי ולבוש. "דב נוי התחיל לאסוף סיפורים בעליות של שנות ה-50". היא נזכרת מדירתה הנאה בירושלים. "הוא יצר רשת שלמה של אוספי סיפורים, חלקם מנשים שגרו ליד המעברות, שהפכו לארכיון של הסיפור העממי בישראל באוניברסיטת חיפה, שקרוי על שמו. הוא ביקש שאאסוף סיפורים, אבל פחות התעניינתי בכך. חשבתי שאפשר, באופן דומה, לאסוף את הבגדים והכלים של בני העליות השונות. התאהבתי בנושא כשהגיעה אליי מזוודה קטנה ובה פריטים מתימן, שהייתה שייכת לאדם בשם אברהם צדוק. באותה מזוודה היה קרקוש, כיסוי ראש תימני מעוטר רקמה. אתה יודע מה זה? אה, אתה תימני? מעכשיו אני אדבר אליך אחרת“.
ההיקסמות האוריינטליסטית שעמדה בבסיס המחקרים האתנוגראפיים של חוקרי המערב באותה תקופה הפעילה את קסמה גם על מולר-לנצט, ילידת טרנסילבניה שעלתה ארצה בשנת 1925 עם משפחתה, ממייסדי העיר הרצליה. בצעדים תימניים קלים ורעמה בלונדינית, היא דילגה מבית לבית ביישובי העולים מתימן סביב העיר רחובות. הבחירה ברחובות הייתה כמעט שרירותית: כאן יכלה ללון בבית אחיה, משה לנצט, ששימש כראש מחלקת יולדות בבית החולים קפלן בעיר. היכרות עם הרב התימני הגדול יוסף קאפח, שעם רעייתו הרבנית, ברכה קאפח, היא בקשר חברי קרוב עד היום, תרמו רבות למחקרה. היא התהלכה בין יישובי העולים מתימן, תיעדה את לבושם בפנקסים שעד היום שמורים בחדר העבודה שלה, ואספה פריטי לבוש רבים שכיום מככבים במחלקה לאתנוגרפיה במוזיאון.
בשנת 1964 חל מפנה בקריירה שלה, כשלאחר שנת השתלמות באתנולוגיה בפריז הוזמנה על ידי מוזיאון "בצלאל“ לטפל באוספי החפצים האתנוגראפיים מתימן וממרוקו לקראת העברתם למוזיאון ישראל. האוסף התימני הגדול שהיה למוזיאון התבסס על האוסף החשוב של החוקר הגרמני קארל ראתיינס. האוסף הגיע לארץ מגרמניה ב-1939 לאחר שנרכש על ידי זלמן שוקן, והופקד באוניברסיטה העברית, למעט הרשימות ואלפי התצלומים של ראתיינס שנותרו בהמבורג. חלקם הועברו מאוחר יותר למוזיאון.
"האוסף כלל דברים רבים: החל מתלבושות ועד כלים לתפילין. אני זוכרת שיגאל ידין בא לבדוק איך עשו את התפילין בתימן. למזלי, על כל פריט היה כתוב תאריך הקנייה, מי עשה את זה ומהיכן זה הגיע, במידת האפשר".
כיצד, בעצם, מחליטים איזה עדות לשמר ואיזה לא?
"מה שאותנטי ואמיתי משמרים“.
מה היה תקציב המחלקה? היית חופשייה לעשות מה שרצית מבחינה כלכלית?
"תמיד היה חסר כסף. היינו מקבלים תרומות מבת שבע דה רוטשילד, ואחר כך מאליקס דה רוטשילד, שנסעה למרוקו וקנתה לי בגדים עבור המחלקה. עם סיום מלחמת ששת הימים בשנת 1967, שכנתי הדסה סמואל צלצלה לי בדלת, אמרה לי קחי אלף לירות ותלכי לקנות שמלות פלסטיניות בעיר העתיקה".
"כסות ומסר“ הוא, לפני הכול, ספר מחקר השוואתי. יחד עם זאת, הוא נגיש מבחינת השפה והעושר הוויזואלי שהוא מציע לקורא. בשפה מתובלת בקורטוב ציניות ושלל סיפורים מאחורי הקלעים, מגוללת מולרלנצט את סיפורי העלייה לישראל, וכן את הקושי שבשימור הפולקלור היהודי.
היא מספרת שבתחילת שנות ה-70 היא פנתה בבקשה לאלישבע כהן, אז האוצרת הראשית וממקימי מוזיאון ישראל, בבקשה לקבל ארונות אחסון נוספים עבור האוסף הגדל. "התגובה שלה הייתה ’מי יכול היה לשער כי תאספו כל כך הרבה שמאטעס במדור הזה‘. כן, לא התייחסו אליי ברצינות. ראו בי זו שאוספת את הסמרטוטים של העולים“, היא אומרת ונאנחת על כורסת הבד הגדולה שבסלון ביתה.
על אף שעד היום מתמוגגת מולר-לנצט מכוכבת המחלקה, "תשבוך לולו“ - מערכת לבוש, תכשיטים, קישוטים ופרחים שלבשה הכלה בצנעא - שניצבת לבדה בוויטרינה בלב המוזיאון, התערוכה הראשונה והמרכזית במחלקה שהוצגה בשנת 1964 הוקדשה דווקא ליהודי בוכרה. יהודי תימן, שהיו לב מחקרה של מולר-לנצט, זכו לתערוכה מקיפה רק בשנת 2000, 16 שנה לאחר שעזבה את המוזיאון. "אני הייתי אשמה בזה שהלכתי לעדות אחרות,“ היא מודה בחיוך. "אמרתי שמתימן יש לנו הרבה חומרים. אז התחלנו לאסוף את בוכרה וגם משם היה לנו הרבה“.
בניגוד ללבוש הדל שהגיע מתימן או מרוקו, הלבוש העשיר והכלים של בני עדת בוכרה נשתמרו והגיעו ארצה עם העולים החדשים. הסיבות בעיקר פוליטיות: יהודי בוכרה, שהיו מקורבים לשלטון בארצם, היו עשירים מאוד, ולכן הורשו לעלות לישראל עם כל רכושם, בניגוד לחלק גדול מיהודי מרוקו שעזבו אחריהם את בתי הפאר והעושר, ובניגוד ליהודי תימן, שלפי הסיפורים נאלצו להיפרד מהתכשיטים ומכלי הכסף שלהם על כבש המטוס לארץ הקודש - לדרישת אנשי הסוכנות היהודית.
למרות הטון הקפקאי שעולה מן הדברים, מולרלנצט מאשרת כי שמעה לא אחת את הסיפורים ויש בהם מן האמת. "הבוכרים עלו בשנות ה-80 של המאה ה-19 ויכלו לשמור על כל החפצים שלהם“, היא נזכרת היום בתהליך האוצרות על התערוכה, ששני פריטי טקסטיל מתוכה מעטרים את סלון ביתה. "הייתי הולכת בין הבתים, מדלת לדלת. הרוב קנינו בכסף: תלבושות, כלים, תכשיטים. בכל בית בוכרי שהייתי נכנסת אליו ראיתי ששמרו. לא תמצא את זה בכל בית מרוקאי, למשל. אז קניתי הרבה מאוד חפצים בוכריים“.
בשנת 1974 הוצגה במוזיאון התערוכה "חיי היהודים במרוקו“, שהייתה הצלחה כבירה. אוטובוסים עמוסי בני העדה עשו את דרכם אל הבירה מכל קצוות הארץ. התערוכה, שנולדה מתוך אוסף לבוש וחפצים של המוזיאון, טמנה בחובה גם ארשת חברתית ופוליטית. מטרתה הייתה לתקן את הדימוי הפגוע בקרב יוצאי צפון אפריקה, ובחודשיים האחרונים להצגתה ערכו אנשי המוזיאון סקר שבו ניסו להעריך את תפקיד התערוכה בתיקון התדמית העצמית והאתנית בקרב יוצאי העדה. המסקנות היו חד-משמעיות: התערוכה תרמה לשיפור תדמיתם העצמית של יוצאי מרוקו. כיום נמנעת מולר-לנצט מאמירה חד-משמעית על החיבור שבין השלטון לאמנות. "לא היה קשר בין שלטון לאמנות. זה הגיע מלמעלה“, היא אומרת.
נו, האוצרים הראשיים באותם ימים היו שופר עבור השלטון.
"האוצר הראשי ביקש תערוכה על יהדות צפון אפריקה, ואני אמרתי לא! מפני שאם אני רוצה ללמוד את העדות, אני רוצה רק מרוקו. אז עשיתי רק מרוקו. גם לא היה לי מספיק חומר על אלג‘יריה או על טוניסיה. אז מכירים עכשיו את מרוקו יותר. לדאבוני לא עושים יותר תערוכות כאלו“.
באותה תקופה פעלה גם חברת "משכית“ של רות דיין, שעשתה שימוש באומנות העולים. אולם בניגוד לשימור וההפרדה במחלקה לאתנוגרפיה, ב“משכית“ כפו כור היתוך ויזואלי. עד כמה היה דיאלוג בינך לבין רות דיין?
"היא לא הייתה סימפתית. היא הכריחה את העולים לעשות את הדברים שהיא רצתה לעשות. העבודה שלי ושלה הייתה בעצם מנוגדת. אני בעד כור היתוך, אבל מאמינה במקביל שיש לשמר את המסורת. אני מוזיאולוגית. זה לא שאני רוצה לראות אנשים ברחוב לבושים בלבוש מסורתי“.
אם כך, לא היית מאלה שביקשו לייסד בגד לאומי בישראל.
"שאלת הבגד היהודי אינה רלוונטית מאז העליות ארצה. הלבוש בן זמננו הוא גלובלי. אין לבוש ישראלי או יהודי. מה שמיוחד למדינה, לארץ, לעדה. אין את זה יותר. זה אוניברסלי. בגד לאומי זה דבר מגוחך“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם